סבלנות

"את בוודאי שומעת את הזמזום של המעופף שלי. אני נשאר מעלייך, לא יכול להפסיק, ואת מגיעה לדיונה שגולשת אל המים. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר עוד לפני שאת עוצרת. עוד לפני שאת מסתובבת. עוד לפני שאת מרימה את העיניים ומסתכלת ישר אלי. ישר לתוך המצלמה של המעופף היחיד שמזמזם מעלייך. ישר אל תוך הלב שלי"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סבלנות 3
צילום: איור: נדב גזית

את יודעת שהיה לנו טוב ביחד. אני יודע שאת יודעת. שתיים־עשרה שנים בלעדייך, נושא אותך איתי כמו בור, האין שלך הפך לחלק בלתי נפרד ממה שיש לי, שבעים אחוזי הנכות שלי, רק בלי תו חניה. נכה בלי זכויות. אבל אולי לא, כי נכה מאוהב. עדיין. אחרי שתים־עשרה שנה. ולהיות מאוהב, גם אם במישהי שאסורה לך, מישהי שאתה לא יכול אפילו להחליף איתה מבט, סימן, אפילו אות לא יכולה להתעופף בין הלוחות שלכם... להיות מאוהב זה עדיין להרגיש את הלב מתמלא בחום בכל יום, להבין בשביל מי הוא פועם. לרחף מילימטר מעל האדמה, לדעת את הסיבה שאתה קיים. כי כשבא הרגע הזה, בתוך כל הכאב, התסכול, הכעס, כמו הבוקר, אז כשהוא בא ואני בתוכו אני יודע שאת יודעת שהיה לנו טוב ביחד. אני יודע שגם אני חסר לך כמו שאת לי.

כמה פעמים כבר כתבתי לך את זה? לא התחלתי לספור. שתים־עשרה שנים אני כותב לך יום־יום, כי זה מה שנשאר לי לעשות, כי זו הדרך היחידה לדבר איתך. בהתחלה מילאתי מחברות, ואז כשנעשה קל יותר לכתוב על לוחות בכתב יד עם הסטיילוס, או עם האצבע, אז בלוח. יום־יום.

חוץ מלדבר איתך במחברות, כל מה שיכולתי לעשות במשך כל השנים שאסור לי להיות איתך בקשר היה לחפש עקבות: תמונה שהעלית של הילד, עם רמזים של העיניים, הגבות, הפה שלך בפניו, אבל רק רמזים, לא את; שיתוף ששיתפת שאולי האיר במשהו את חייך, את מה שמעסיק אותך, את החברים שלך, אבל באור חלש; בדיקה חוזרת בשלל אפליקציות מתי התחברת באחרונה. בשביל מה? סימני חיים. לדעת שאת קיימת.

פעם אמרו שאפשר לעקוב אחרי אנשים ככה, אח־גדול־רואה־הכל. זה לא נכון כמובן. כל מה שאפשר לראות שם אלה רגעים מהבהבים, ערוכים, כמעט תמיד טובים. לא המציאות אלא תמונה מוגבלת, כמה נקודות מרצדות מתוכה שכל אחד בחר לשחרר. "מחובר/ת" או "נראת/ה לאחרונה": זה פחות או יותר מתמצה בזה. והופך לשגרה מתסכלת של תמונות שהן לא את ושיתופים שלא נוגעים לי וסימוני "נראתה לאחרונה" שמעידים על שיחות עלומות עם עשרות אנשים שהם לא אני. זמזום קבוע מתוך הלוח שלי, מתוך כל הלוחות של כל האנשים סביבי, זמזום שהפך לשכבת גוגלפייסבוקאפלאמזון שריחפה מעל החיים של כולם בכל נקודה בעולם, רעש סטטי שנוצר מרטט לוחות בכל מקום, בכל זמן. אבל אז התחיל להגיע זמזום אחר. זמזום טיפה חזק יותר, טיפה גבוה יותר: זמזום המעופפים. באנגלית זה נשמע יותר טוב: The drone of the drones.

הבוקר שלך מתחיל רגיל. את יוצאת מהבית עם הבן שלך. שניכם במשקפי שמש, שלך רחבים, ואת בשמלה שחורה ארוכה שקנית באחרונה, והתיק שלך על כתף חשופה. השיער השחור שלך, השיער השחור שלו. לרגע מהססת, איפה חנית? אני יכול להגיד לך, תני לי להזכיר לך, כי ראיתי אותך חונה אתמול אחר הצהריים. אני רואה אותך חושבת, מרימה לרגע עיניים למעופפים, ואז מורידה אותן. האם תבדקי באפליקציה איפה חנית? האם תוציאי את הלוח? את שולחת יד לתוך התיק, אבל אני יודע שאת רוצה להיזכר לבד. לאן הולך הזיכרון כשאנחנו משמרים את כולו בלוח שלנו? בסוף הילד מזכיר לך איפה חנית, אני רואה אותו מצביע, ואותך מהנהנת, והולכת אחריו לכיוון הנכון.

רגעים קטנים כאלה, אמיתיים. שלא רואים ברשתות שבהן כל אחד הוא העורך של עצמו. אלה לא רגעים ששווים צילום או הערה מחוכמת, הם שווים הרבה יותר. הם את, ממש את, ממש שם, מהססת, חושבת, מחפשת זיכרון. והזיכרונות ממני, איפה הם בתוך המוח החריף והאמיץ שלך, אהובה שלי?

אני זוכר בבהירות איך שמתי לב בוקר אחד למעופפים הראשונים שצצו: שחיתי בבריכה לפני העבודה כמו בכל יום. אני שוחה חתירה ומוציא את הראש מהמים בכל שתי חתירות, רק לצד אחד, רואה שמיים כחולים, שומע שקט, ואז ראיתי אותם שם. עומדים בשמיים, שני מעופפים, במקומם. כמו שפיריות מעל המים. כמו מסוקים לפני תקיפה. אבל אחרים. מנומסים יותר. כמעט ביישנים. ומאותו יום ראיתי אותם צצים בעוד ועוד מקומות, עוד ועוד מהם.

סדר הדברים היה כמו תמיד. קודם הצבא, יותר נכון הצבאות, בכל העולם, שפיתחו והשתמשו. אחר כך הפורנו – הנה דרך להציץ לאנשים לתוך הסלון וחדר השינה, לתוך המכונית, בין ענפי העצים בפארק – ז'אנר ה־voyeur בפורנו זכה לפריחה. אחריהם המבול. גוגלפייסבוקאפלאמזון. מפות בזמן אמת. תנועה בכבישים בזמן אמת. משלוחים בזמן אמת. חדשות מכל מקום בזמן אמת. שירותי חירום והצלה יעילים פי כמה. ובכל מה שנוגע לעבודה שלי – תיעוד לאחור. ארכיון מעופף. מי היה איפה מתי. מי לא ציית לתמרור. מי נכנס לצומת ראשון. מעופפים מטיילים מעלינו בכל מקום, בכל שעה, שכבה חדשה של זמזום. שכבה חדשה של מרחב הזמן ומרחב המקום. זמזום המעופפים.

את והבן נכנסים לאוטו ואני איתך, מעלייך, צופה בך דרך המעופף הפרוץ שלי, עושה את המסלול הרגיל. בזמן הנסיעות אני לא יכול לראות את הפנים היפות שלך, רק את הגג הכתום של האוטו מלמעלה, את הפניות, את הרמזורים. את נהגת טובה, בטוחה. זוכרת כשישבתי לידך בנסיעה פעם והזרתות שלנו נגעו, ליטפו? לא יותר מזרתות. המגע הכי קטן, המגע הכי רומנטי. כי היינו חייבים אותו, גם אם רק בזרת.

"מזל"ט", השם הראשון והעתיק, נשכח מהר מאוד. כל כך מעאפן. כל כך זקן. כל כך פרשננו הצבאי. "רחפן" הריח מדי מהאקדמיה ללשון. היתה תקופה שקראו להם "דורון" או "דורונים", שהיה עיוות, או עברות – כולם קראו לזה עיוורות – של המילה באנגלית. והמיתוגים האמריקאיים: גוגלדרון, אפלדרון, פייסדרון, אמדרון. ושפיריות, גחליליות, הצופים, הפוצים, המרחפים, המזמזמים. אבל "מעופפים" שרד את מבחן הזמן. פשוט ומדויק, לא מתחכם.

סבלנות 2
צילום: איור: נדב גזית

אני עובד במחלקת תביעות בחברת ביטוח גדולה, בעיקר ביטוח רכב ותאונות דרכים. פחות משעמם ממה שזה נשמע. אני אוהב את העבודה שלי. אהבתי אותה עוד לפני שהגיעו המעופפים. ומאז שהם איתנו, התמונה השתנתה. מהפכה קטנה בתחום. כי אחרי שהמעופפים כיסו את רוב הכבישים, ואחרי שהיה מספיק רוחב פס להקליט ולארכב ולסדר את החומרים מכל המצלמות באופן שיאפשר גישה קלה ללקוחות של השירות הזה, אפשר היה לראות מה בדיוק אירע בתאונות. לנקות לקוחות מטענות שגויות לעבירות תנועה למשל. לראות מי לא נזהר בפנייה. מי ברח מאתר תאונה ומה מספר הרכב שלו. אבל כמובן שהטכנולוגיה החדשה הביאה איתה גם צונאמי של בלגן. היו כבישים וצמתים שלא כוסו, או כוסו בזווית לא טובה. היו תקלות טכניות, במיוחד בהתחלה, של מצלמות לא תקינות, פוקוס לא מדויק, צילום לא רציף, תקלות רשת – עורכי הדין חגגו והצליחו לבטל ראיות בהרבה מקרים. ומה באשר להוכחה שנהג מסוים היה ברכב מסוים ברגע מסוים? הרי המצלמה של המעופף לא יכולה לראות מבעד לשמשה. ומה לגבי תאונות ששני הצדדים נהגו לפי החוק, רק לא נזהרו, או לא שמו לב, או לא הסתכלו? אז זה לא שתחום תביעות הביטוח השתנה מהקצה אל הקצה מאז המעופפים. עדיין היתה עבודה. המוח האנושי עדיין מצא דרכים לעקוף, ולתחמן, ולהתחמק – למשל סרטוני מעופפים מזויפים שעברו עיבוד. או מיסוך כנגד מעופפים שבעלי מכוניות התקינו. או אפליקציות שמזהות מעופפים כמו סורק משטרתי ומספקות סיסמאות פרוצות כדי לנטרל אותם זמנית. בקיצור, תמיד שמח אצלי במשרד, אבל את כל זה אני מספר כדי להסביר איך נפגשתי עם דימה, ואיך בעזרתו פרצתי מעופף כדי שיעקוב אחרייך.

האוטו הכתום שלך עושה את המסלול המוכר בין הבית שלך לבית הספר של הבן. אני מכיר אותו בעיניים עצומות, ובכל זאת, בכל בוקר אני מקפיד לעבור איתך את הדרך הזאת. זאת אהבה, לא? לדאוג למישהי יותר משאתה דואג לעצמך. ללוות אותה ולוודא שלא יאונה לה רע? זאת, בכל מקרה, האהבה שלי אלייך. זה מה שאני יכול.

היו שנים שחנית באזור בית הספר ואז ראיתי אותך אוחזת בידו הקטנה ומכניסה אותו פנימה. אחר כך הלכת איתו רק עד השער ונפרדתם שם. עכשיו הוא מספיק גדול כדי שתורידי אותו מהאוטו ותמשיכי בדרכך. וזה מה שאת עושה היום. לאן תמשיכי? בדרך כלל את נוסעת למשרד בצפון העיר. לפעמים פוגשת חברה – אני מעדיף את האביב כשזה קורה כי אז את יושבת בחוץ, בלי מיזוג ובלי חימום, ואני יכול לראות אותך דקות ארוכות, מדברת, אוכלת, צוחקת. לפעמים את הולכת להתאמן – היתה תקופה קצרה ששחית בבריכה חיצונית, שזה היה תענוג אמיתי. עכשיו את בעיקר עושה חוגים או מכשירים או השד יודע מה בתוך מועדוני ספורט וכושר. והיום? אני עוקב אחרי הגג הכתום שלך, ואת לא נוסעת למשרד, את פונה דרומה. זה לא רגיל.

דימה הגיע אלינו דרך תיק שדווקא לא היה קשור בתאונת דרכים אלא בחניה. אפליקציה בשם Sneak של חברה ישראלית שגוגל קנתה, שמשתמשת במעופפים של גוגל כדי לעדכן על חניה שמתפנה בזמן אמת ושולחת למשתמשים הכי קרובים. להיט גדול. גם לי יש. וגם לך. אני מחפש איתך חניה ביחד עם Sneak בכל יום כשאת חוזרת הביתה. יום אחד קיבלנו תביעה מלקוח שלנו. הוא נכנס לחניה שהאפליקציה שלחה אותו אליה, ולא שם לב לעמוד פלדה קטן שהיה שם, היה לו נזק די רציני והוא תבע את הביטוח, ואנחנו היינו צריכים לבדוק את העניין מול גוגל ומול Sneak, לברר מה בדיוק קרה שם, להחליט אם וכמה לשלם לו ואם וכמה לתבוע את גוגל בעצמנו על הנזק.

דימה היה הטכנאי של Sneak שעבדתי איתו. בחור טוב. חכם. עבדנו על התיק במשך כמה ימים. אני לא זוכר איך בדיוק הגענו לפאב בסוף אחד מימי העבודה האלה. אבל הגענו. וגם למחרת. ושוב בעוד יום. וזה היה באחת משיחות הבירה האלה שהוא סיפר לי כמה דברים מעניינים על המעופפים של גוגל שהחברה שלו מתפעלת. הוא סיפר לי על הבלאי הכבד של המעופפים, על התאונות האוויריות שכל הזמן קורות, על הקושי לתחזק את המחשבים והמצלמות שיושבים במעופפים, ועל הבלגן התמידי שיש במגדלי הפיקוח של המעופפים. החלק המעניין היה שהוא אמר שהרבה מעופפים יורדים מהאוויר, מוחלפים בחדשים, ונשלחים לפירוק, התכה ומיחזור, אבל שהוא התחיל, כתחביב, לעבוד בבית על מעופפים שהוכרזו טוטאל לוס ולתקן אותם, בשביל עצמו, בשביל הכיף. ובגלל שהוא טכנאי בכיר מספיק כדי להכריז על מעופף כטוטאל לוס ולשלוח אותו לפירוק – את זה הוא סיפר לי ביום הרביעי שיצאנו לשתות, אחרי בירה רביעית – יש לו בבית מעופפים שלכאורה יצאו משירות אבל הם תקינים והוא לפעמים מעלה אותם לאוויר בשביל הכיף.

סגרנו על אלפיים חמש מאות דולר, כולל התקנה ותמיכה. הוא העלה לשמיים מעופף שממותג בצבעים ולוגואים של גוגל ו־Sneak, וכאילו שייך לצי שלהם ומפוקח על־ידי מגדלי הפיקוח שלהם, אבל למעשה הוא פרטי שלי, והוא מכוון על ידי, ואפילו יודע להתביית על המכונית הכתומה שלך. זה המעופף הפרוץ שלי, וככה אני רואה אותך כל יום, כל היום, כבר שנים. ככה אני אוהב אותך.

את עדיין נוסעת דרומה. היעד לא מוכר. לאן זה? אני מטיס את המעופף שלי אחרייך. אני רואה שהווייז שלך מופעל, לפי הסימונים שלו על הכביש לפנייך. את ממשיכה דרומה, יותר דרומה ממה שאני זוכר אותך נוסעת אי פעם. אין לך מה לחפש בדרום. אני יודע שאת צריכה לחזור כדי לאסוף את הילד לפני שתיים היום, אז זאת לא יכולה להיות נסיעה ממש ארוכה. אנחנו עדיין באזור עירוני, כך שתנועת המעופפים שאני רואה עדיין צפופה מספיק כדי שהמעופף שלי יהיה מוגן ואלמוני, אבל ככל שאת ממשיכה דרומה נעשה פחות צפוף ואני מתחיל לתהות. את יוצאת מהעיר וממשיכה.

את יורדת עכשיו מהכביש המהיר, יוצאת מהפרבר שצמוד לעיר, פונה מערבה לכיוון הים, לכיוון החולות. אין הרבה מכוניות, ואין הרבה מעופפים סביב עכשיו, אבל אני לא יכול לעזוב אותך פה. זה מסקרן מדי. זה יוצא דופן מדי. את נוסעת ממש לחולות. הכתום שלך הוא לא ארבע על ארבע אז את לא תוכלי להיכנס איתו לדיונות אבל הנה, את חונה הכי קרוב שאפשר, ואחרי כמה דקות באוטו החנוי הדלת נפתחת ואת יוצאת. את כל כך יפה, אלוהים.

אחד הדברים שדימה אמר לי בהוראות ההפעלה היה שהמעופף שלי חייב להישאר בתחום התנועה העירוני. למעופף של Sneak, שנמצא באוויר לצורך חניה, אין מה לעשות מחוץ לעיר, בטח מעל דיונות. זאת שאלה של פיקוח של המרחב האווירי. אסור שתהיה אנרכיה, ולכן הם מקפידים, וכל חריגה מטופלת. אני יודע את זה וזה מפחיד אותי אבל אני לא יכול לעצור עכשיו. איך אפשר לעצור אם האישה של חיי יוצאת מהמכונית שלה ומתחילה ללכת על הדיונות הגדולות לבדה? פעם, לפני שנים, שאלת אותי אם אני עוזב אותך, ואני אמרתי לך, איך אפשר לעזוב את הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים?

את חולצת את הסנדלים שלך אחרי כמה עשרות מטרים וממשיכה יחפה, הסנדלים בידייך, מרימה את השמלה השחורה עד מעל הברכיים. שתיים־עשרה שנים הלב שלי מדמם אותך. יום־יום כותב לך, יום־יום צופה מעלייך. ואת? רופא סיפר לי פעם שבני אדם במשבר מפרישים הורמון בשם וזופרסין. כשההורמון הזה מופרש אצל נשים, הוא גורם להן להיות יותר חברותיות. על גברים הוא משפיע להפך – ולכן הם עוברים משברים יותר לבד, יותר קשה.

סבלנות 4
צילום: איור: נדב גזית

אני מתחיל להילחץ כי את לגמרי לבד שם בחולות, ממשיכה ללכת, קשה לך, החול עמוק, את בכיוון הים, ואני לא יכול להפסיק למרות שאני בטוח שאני המעופף היחיד מעלייך עכשיו, אפילו מעופפים של מצילי חופים אין כי זה לא חוף רחצה, ולי אסור להיות שם כי רשמית אני מעופף של חניה.

את זוכרת שציטטת לי משוררת אמריקאית? "לפני שאמות אני רוצה להיות מקום המחבוא האהוב של מישהו / המקום שבו הוא יודע שהוא יכול לשים את כל מה שהוא צריך כדי לשרוד / כל הסודות, כל הבדידות, כל תפילה / ולהיות בטוח לחלוטין שאצלי הם יהיו בטוחים / אני אשמור עליהם בטוחים"* . ואז אמרת לי, "איזה כיף שמצאתי את מקום המחבוא שלי". כל הסודות, כל הבדידות, כל תפילה שלך בטוחים אצלי. אבל לאן את הולכת עכשיו?

השמיים כחולים, שקטים. את בוודאי שומעת את הזמזום של המעופף שלי. אני נשאר מעלייך, לא יכול להפסיק, ואת מגיעה לדיונה שגולשת אל המים. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר עוד לפני שאת עוצרת. עוד לפני שאת מסתובבת. עוד לפני שאת מרימה את העיניים ומסתכלת ישר אלי. ישר לתוך המצלמה של המעופף היחיד שמזמזם מעלייך. ישר אל תוך הלב שלי.

והוא ממשיך לדפוק, ואני קופא, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לברוח.

את מסתכלת ישר אלי, ומרימה את שתי הידיים, ואז משלבת אותן זו בזו. משלבת את אצבעות שתי הידיים. כמו שהיינו עושים כשהיינו ביחד. יד ביד, יד ביד. אצבעות שרוגות זו בזו. זה אנחנו, את מסמנת לי, זה אני ואתה. אני בקושי נושם כי זאת הפעם הראשונה שאני מקבל ממך סימן ברור אחרי שתיים־עשרה שנה. וכי את יודעת שאני שם. ידעת כל הזמן? הרגשת את המבט שלי? תמיד אמרת לי כמה שאת אוהבת את איך שאני מסתכל עליך. את איך שהעיניים שלי רוצות אותך.

ואז את מפרידה את הידיים, ומורידה אותן לצדי הגוף. וממשיכה להסתכל למעלה, אלי, ובפנים היפות שלך אני רואה... כעס? את מסתובבת, ממשיכה לרדת בדיונה, עד קו המים. מה את עושה? לאן את הולכת, אהובה?

אני יושב בבית מול המחשב וצועק לך: "לא! אל תיכנסי למים! אל תעשי את זה! מה את עושה!"

את נכנסת עם השמלה לתוך המים. המים מכסים לך את הקרסוליים, מרטיבים את השמלה, מגיעים למותניים, ואז התמונה קופאת.

אני מסתכל על המסך. מה קרה? מה זה? אני גם חושב, האם אני עדיין מכיר אותך? האם לראות אותך יום־יום מבלי לדבר, זה באמת לדעת מה איתך? אני רוצה לצרוח אבל אז התמונה חוזרת. ואת ממשיכה פנימה, המים בגובה השדיים שלך עכשיו, ואת מסתובבת ומסתכלת למעלה. המעופף מעלייך, מעל המים. אני צועק, "יש לך ילד! אל תעשי את זה! לא!" אבל אני בחדר ריק, בבית ריק, רק הקירות והמסכים שומעים אותי, סופגים את הצעקות ללא תגובה. אני מוציא את הלוח. להתקשר? זה לא יעזור, הלוח שלך לא עלייך. השארת אותו באוטו. אני מתחיל לבכות.

את מסתכלת עלי, המים בגובה הצוואר שלך. השיער השחור הארוך צף במים. רק הראש שלך מעליהם.

סבלנות 1
צילום: איור: נדב גזית

ואז הידיים יוצאות. ואת מסמנת לי סימנים. את חוזרת קצת, למים פחות עמוקים, ומסמנת לי משהו. שפת סימנים. את יודעת שפת סימנים? אני לא. אבל אני מבחין שאת חוזרת על אותם שלושה סימנים שוב ושוב, ובאחרון את מאגרפת את היד עם בוהן זקורה כלפי מעלה, ומעבירה את הבוהן באיטיות מלמעלה למטה, מהאף אל הסנטר. את אומרת לי משהו. אני פותח את הלוח שלי ופותח את אפליקציית התרגום הסימולטני. אני מצלם את התנועות שלך ומכניס לאפליקציית התרגום.

את מפסיקה את התנועות. ויוצאת לאט מן המים. מרכינה את הראש. לא מסתכלת יותר על המעופף.

עוד לפני שאני קורא את התרגום, אני מטיס משם את המעופף בחזרה לעיר, מציב אותו מעל הבית שלי. ואחרי כמה דקות מנחית אותו. הגיע הזמן לטפל בסוללה, להחליף שמן, לנקות את עדשות המצלמה, לאתחל את המחשב. אולי ניתן לו קצת לנוח. אולי הגיע הזמן להניח.

אחרי שאני עובד על המעופף בגג שלי שעה ארוכה, מזיע בשמש וצולל בעבודה, הלב שלי עדיין פועם כי אמרת לי משהו אבל עדיין לא העזתי לקרוא מה. מפחד מהאפשרויות. אני סוף סוף יורד בחזרה לדירה. ופותח את הלוח. ופותח את אפליקציית התרגום. וקורא:

"אני אוהבת אותך. אבל אנחנו עדיין לא יכולים. סבלנות".

*אנדריאה גיבסון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker