תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החקלאים והייננים שכיסו את הגליל העליון בכרמי יין משובחים

לכתבה
איש הענבים

מהענבים המובחרים של כרמי הגליל הפיקו אנשי יקב רמת הגולן את יינות האיכות הראשונים בארץ. כיום מלא האזור ביקבי בוטיק קטנים שמנסים להצליח בגדול, בלי טובות מהממשלה

2015 היתה שנה קשה לגפנים בישראל. הן סבלו מאוד בגלל שילוב אכזרי של גלי חום וסופות אבק שתקפו אותן ללא רחם. אולם, כפי שיודע כל חובב יין, גפנים שרע להן מעניקות יינות טובים במיוחד, כי כאשר בגפן יש רק אשכולות מעטים, הענבים שהיא נותנת מרוכזים בטעמם ומבטיחים יינות בשלים ועמוקים.

"בציר 2015 יהיה מצוין", הבטיחו לי כורמים וייננים שהסתובבו בסוף ינואר בתערוכת סומלייה שהתקיימה בהיכל התרבות בתל אביב, תוך כדי שהם לוגמים ויורקים יין, ומרכלים עם (ועל) עמיתיהם. היו ביניהם כמה בעלים של יקבי בוטיק קטנים שמייצרים כמה אלפי בקבוקים בשנה, והם הציגו בגאווה את היין שלהם ואחר כך מיהרו לטעום את הבציר של המתחרים, תוך השמעת התשבחות המתבקשות: "יין פירותי מאוד. עשיר בניחוחות. כל הכבוד"; "הוויונייה הכי טוב בתערוכה, יישר כוח"; "עשיתם יין גדול, באמת". שתי דקות אחר כך, בדוכן הבא, הם תיקנו את הרושם: "טעמת את היין של איציק? קצת שטוח, לא?"; "הוויונייה ההוא קצת מאכזב"; "המרלו שלהם די חלש הפעם, נכון?", וכן הלאה פרגונים.

חוץ מפטפוטי היין הרגילים, הרבו באי התערוכה לדבר על המכירות שמקרטעות בגלל התחרות עם יינות מיובאים זולים, על התקן החדש בענף, שאמור ליהפך לרשמי השנה, ועל מה שמטריד בעיקר את היקבים הגדולים: השינויים הצפויים במפת אזורי הגידול של גפני יין בישראל, שלא עודכנה עשרות שנים.

עמרם אזולאי
בכרם יקב עמרם
מורן אזולאי

מפת אזורי היין מגדירה אילו זני ענבים יכולים לשמש ליצירת יין הנושא את שמו של אזור גידול מסוים. המפה הנוכחית נקבעה בשנות ה־70 וה־80, אז שלטה בשוק תעשייה מיושנת, שלא התחדשה מאז ימי הברון רוטשילד. היקבים בראשון לציון, בזכרון יעקב ובאזור ירושלים ייצרו ומכרו יינות קידוש מתקתקים, יינות אדומים גרועים ויינות לבנים דוחים, שאותם אפשר היה ללגום רק בעזרת "שפריץ" של סודה. ב־1983 הסתמן בראשונה מפנה בענף היין, עם הקמתו של יקב רמת הגולן כיוזמה משותפת של שבעה מיישובי הגולן ומושב רמות נפתלי בגליל. היקב החדש היה הראשון להציג בארץ יינות איכותיים מייצור מקומי. בתוך שנים ספורות ניטעו כרמים מובחרים באתרים שונים ברמת הגולן ובגליל העליון, ומהם הופקו יינות ברמה גבוהה שהזכירו לישראלים – שבאותה עת החלו גם להיחשף לעולם הגדול ולמנעמיו – את מה שלגמו באירופה ובקליפורניה. הבאז שנוצר עודד את היקבים הוותיקים לחדש ולהתחדש, ובמקביל הוקמו עשרות יקבים חדשים, בעיקר יקבים קטנים (המכונים "יקבי בוטיק" או, אם הם קטנים מאוד, "יקבים ביתיים"). כולם ניסו לשכפל את הישגי יקב רמת הגולן.

כיום כבר פועלים בארץ כ־300 יקבים, מהם תריסר יקבים מסחריים גדולים המייצרים יותר מ־90% מהיין הישראלי, ועשרות יקבים בינוניים וקטנים שמתאמצים להפיק יינות איכות. בסך הכל מיוצרים בישראל כ־40 מיליון בקבוקי יין בשנה (ועוד כ־11 מיליון בקבוקי "תירוש", הנכללים בנתוני היקבים הגדולים). כ־20% מהיין הישראלי נמכר כיום בחו"ל, בעיקר לשוק היהודי הכשר בארצות הברית ואירופה, אך פה ושם מתחילים יינות ישראליים להסתנן לרשימות היינות הטובים בעולם, ואלה נרכשים גם על ידי חובבי יין שאינם בני דת משה. יקבי הבוטיק אחראים רק לחלק זעום מהתפוקה הזו, כ־7%; ואולם חשיבותם בעיצוב תרבות היין שלנו גדולה לאין שיעור ממשקלם הכמותי, כי דרכם היחידה להתבלט ולהגיע ללקוחות היא לייצר יינות טובים ומיוחדים.

תחרות היא דבר טוב, ובענף היין הישראלי היא בעלת אחוז אלכוהול גבוה במיוחד ומניבה תוצאות מרשימות, למרות הקשיים. בניגוד למצב במדינות יצרניות יין אחרות, בישראל אין גוף ממלכתי שמרכז את הטיפול בענף ואין כמעט סיוע ממשלתי. אם כבר, אז יש המון מגבלות. צחי דותן, מנכ"ל מועצת הגפן, מאשר כי בענף אין כיום שום הכוונה ממוסדת. משרדים ממשלתיים רבים אחראים לחלק זה או אחר של תהליך ייצור היין – משרד החקלאות, משרד האוצר, משרד הבריאות, משרד הכלכלה, משרד התיירות – ולכולם יש הרבה מה לומר, אך מעט מאוד לתת. "בארץ, הכל יוזמה של אנשים פרטיים", קובע דותן.

אם למרות זאת קמה בישראל תעשיית יין מודרנית ותוססת, האחראית לכך היא קבוצה קטנה של ייננים ויזמים עצמאיים שהמכנה המשותף לכולם הוא התשוקה ליין. כמה מחלוצי מהפכת היין הם מקצוענים שלמדו, רכשו תארים אקדמיים והתמחו ביקבים בעולם; אחרים הם חובבנים שהקימו את היקב שלהם בעיקר מתוך אהבה ליין. חתירתם המשותפת למצוינות היא שדוחפת את תעשיית היין קדימה. רוב יקבי הבוטיק בארץ מייצרים מספר קטן של בקבוקים – בין 5,000 ל־15 אלף לכל שנת בציר. יקבי בוטיק גדולים מפיקים מחביות האלון הצרפתי שבמרתפיהם כמה עשרות אלפי בקבוקים בשנה.

לא כולם זוכים להצלחה. חלק מהיקבים הקטנים מייצרים בשיטות "תאגידיות". כלומר, רוכשים ענבים מאזורי גידול שונים ויוצרים תערובת ("בלנד") שאמורה להפיק יין טוב בעל מאפיינים ברורים ועקביים, שנה אחר שנה. אולם אפילו יקבים תאגידיים גדולים, שמפעילים ציוד חדיש ויקר לבקרת איכות ושליטה בתהליך התסיסה והיישון, נכשלים בכך לפעמים. וכשמדובר ביצרן קטן, שנסמך בעיקר על פטמיות הטעם בלשונו וקולטני הריח באפו, הסיכויים לפספוס גבוהים למדי. לעומת זאת, יקבי בוטיק שדבקים ב"טרואר" שלהם – כלומר, מפיקים יין מכרמים בסביבות היקב, במיקרו־אקלים ייחודי והרכב אדמה שמתאים לגידול גפנים – עושים יינות ברמה טובה ועקבית. בדרך כלל.

 

רמי נעמן בכרם יקב נעמן
בטינה נעמן

עמק החלומות

בעמק קדש שבגליל העליון בוצרים ענבי יין מהטובים והנחשקים ביותר כבר אלפי שנים, מאז ימי הפניקים. יינני רמת הגולן וחקלאי מושב רמות נפתלי, שאדמותיו שוכנות בעמק, זיהו כי האקלים השורר באזור קדש והרכב הקרקע בעמק אידיאליים לגידול גפני יין, ובעיקר עבור ענבים מזני קברנה סוביניון וקברנה פרנק. את ה"טרואר" המשובח של ענבי העמק מנצלים אנשי יקב רמת הגולן לייצור סדרות היין האיכותיות ביותר שלהם, בהם יין "קצרין" המהולל, שנמכר במאות שקלים לבקבוק. מאחר שבשוק תחרותי כולם רוצים להצטיין, רוב היקבים הרציניים בישראל מחזיקים כיום חלקות כרם בעמק, או חותמים על הסכמי אספקה עם חקלאים מקומיים. כל דונם פנוי בעמק מנוצל לנטיעת גפנים, וכשמתפנה שטח אדמה, הוא נחטף מיד.

כבר בתחילת הדרך היו כמה חברי מושב שזיהו את הפוטנציאל, ומלבד טיפוח כרמים עבור אחרים, התחילו לייצר יין משלהם. כיום יש ברמות נפתלי ארבעה יקבי בוטיק, שיינותיהם זוכים להערכה רבה ולמעריצים. את הראשון שבהם הקים עמרם אזולאי, שכבר ב־1993, במקביל לטיפוח כרמי יקב רמת הגולן, החל לייצר בעצמו כמה מאות בקבוקי יין בשנה, כעיסוק צדדי. יקב הבוטיק "עמרם" הוקם רשמית ב־2001 ומייצר כיום 5,000־6,000 בקבוקים בשנה. זהו יקב כפרי טהור, שמבצע בעצמו את כל תהליך הייצור, החל מגידול הגפנים וטיפוחם וכלה במילוי הבקבוקים והדבקת התוויות.

בנו של עמרם, אוהד, מנהל כיום את היקב המשפחתי שיין הדגל שלו, "פול מון", זכה באחרונה במדליית זהב בתערוכת היין "טרה וינו". מלבד הטיפול השוטף בכרמי רמת הגולן הוא מטפח גם 23 דונם כרמים פרטיים, חלקם עבור היקב שלו ורובם עבור יקב תבור (בבעלות קוקה קולה ישראל). לדבריו, מחירי היין שלו נעים בין 65 ל־150 שקלים לבקבוק, כשהעלויות מסתכמות בכשליש מהמחיר לצרכן. אלו עלויות נמוכות יחסית ליקב כה קטן, וזאת הודות לעצמאותו המוחלטת בכל תהליך ההפקה ושליטה בתשומות הייצור.

ביקב "נעמן" השכן, שמייצר כ־10,000 בקבוקים בשנה, עלויות ההפקה גבוהות מעט יותר – כ־40־50 שקל לבקבוק. למה? כי חלק גדול מהענבים נרכשים מכרם של חקלאי במושב דישון השכן, וגם תהליך הבִּקבוק (מילוי הבקבוקים ופקיקתם) נעשה על ידי גורם חיצוני, שגובה כ־1.5 שקל לבקבוק. ויש גם השקעות נלוות בשיווק – השתתפות בתערוכות יין, הפצת חומר פרסומי, כוח אדם ועוד. למרות זאת, הבעלים והיינן רמי נעמן לא מתלונן. יינותיו משיגים מחירים גבוהים יחסית – כ־120 שקל לבקבוק בממוצע, וכ־180 שקל ליינות מסדרה מובחרת. רובם נמכרים בחנות היקב, אך אפשר למצוא אותם גם בכמה מהמסעדות הטובות בתל אביב.

נעמן הוא בכלל איש קולנוע, במאי ותסריטאי, שנטש את עולם הצלולואיד ואת ביתו ברמת השרון ועבר לרמות נפתלי כדי להתמסר ליין. את היקב הקים לפני 15 שנים ומאז לא הביט לאחור. לדבריו, היקב מפרנס אותו בכבוד, ומה שמגביל את צמיחתו הוא עקב האכילס של כל יקבי הבוטיק בארץ: שיווק ומכירות. בגלל הקושי הזה הוא נאלץ להגביל את היקף הייצור, ואת הענבים העודפים שהוא בוצר הוא מוכר ליקבים אחרים. הביקוש לסחורה שלו גבוה, שהרי אף יינן צלול בדעתו לא יסרב לכמה מיכלים של ענבים מעמק קדש.

כדי להגיע לצרכן הסופי ולהתחרות ביקבים התאגידיים הגדולים יש צורך בהשקעה גדולה, מספר נעמן, וזו רחוקה מהישג ידם של בעלי היקבים הקטנים. המדינה, כידוע, לא עוזרת, ובאין מושיע נעמן מנסה כעת להרים יוזמה עצמאית ולאגד קבוצה גדולה של יקבי בוטיק קטנים, שתתחייב להפיק יין בשיטות מסורתיות ובמינימום התערבות של תוספים מלאכותיים בתהליך הייצור. "יין נטו", מכנה נעמן את החידוש השיווקי שלו, ולדבריו כ־35 יקבים כבר הצטרפו ליוזמה.

 

היין וההכנסות זורמים לתל אביב

איציק כהן ביקב רמות נפתלי
דני לרנר

איציק כהן, שכנו של נעמן והבעלים של יקב "רמות נפתלי", אומר כי בעוד המחיר הממוצע לענבי יין בארץ הוא כארבעה שקלים לק"ג, ענבים מעמק קדש נמכרים בשישה־שבעה שקלים לק"ג. ישנם שני אזורי גידול מובחרים נוספים בישראל שזוכים למחירים דומים עבור יבולי כרמיהם – צפון הגולן וחבל יתיר – אך ענבי עמק קדש הם ללא ספק הענבים־סלבריטאים הראשונים בארץ. כהן מייצר מהם כ־10,000 בקבוקים בשנה, ביקב בעל כושר ייצור גדול יחסית ליקב בוטיק, ובנוסף לייצור היין שלו הוא גם משתמש במיכון ובמיכלי התסיסה כדי לייצר יין עבור מותג פרטי של רשת חנויות ידועה. כשליש מהיין שלו נמכר במרכז המבקרים של היקב, שליש נוסף נמכר לחנויות יין ומסעדות במרכז הארץ ואת השליש הנותר הוא מייצא לארצות הברית, שם הוא נמכר בעיקר לקהל יהודי.

בשנות הפריצה של יקב רמת הגולן שימש כהן כמזכיר וגזבר של מושב רמות נפתלי, והוא דחק אז בחברי המושב לעקור את מטעי האגסים והתפוחים שלהם ולטעת במקומם גפנים. הוא הבין שמטעי הפירות הנשירים של רמות נפתלי אינם יכולים להתחרות באיכות הפרי של יישובי צפון הרמה או של קיבוץ סאסא, אך בכרמים, כך למד ממעקב צמוד אחר יינני רמת הגולן, אין להם מתחרים. כי למרות השם והמיקום של היקב, סדרות הדגל שלו מופקות מענבי עמק קדש בגליל העליון. מאוחר יותר מונה כהן למנכ"ל יקב רמת הגולן, וכעבור כמה שנים, כשעזב את התפקיד, נטע כרמים והחל לייצר יינות משלו. גם כיום ייצור יין אינו עיסוקו העיקרי: הוא מכהן כמנכ"ל מועצת הפירות, ומדלג כל העת בין רמות נפתלי לבין תל אביב, שם נמצאים משרדי המועצה. כמוהו, גם בעלי יקבי בוטיק אחרים נאלצים למצוא פרנסה נוספת לעיסוקם כיצרני יין, כשכירים או עצמאים, כי ממכירת כמה אלפי בקבוקים בשנה קשה להתפרנס.

ד"ר זאב גרינברג ממכללת תל חי, שחקר את התפתחותם של יקבי בוטיק ברמת הגולן ב־20 השנים האחרונות, קובע כי רוב היקבים הפרטיים הקטנים החלו כיוזמה של חקלאים מקומיים שרצו להגדיל ולגוון את הכנסותיהם. בחנויות הצמודות ליקבים הביתיים הם מכרו יין לתל אביבים שטיילו בגולן, כמעין הכנסה צדדית. עם הזמן יצרו חלק מהם קשר עם אנשי עסקים ובעלי הון עירוניים, ואלה השקיעו ביקבים מתוך כוונה לפתחם ולהפכם לעסקים כלכליים מצליחים. הזרמת ההון הזו עוזרת אולי להגדלת הייצור והמכירות, אך גרינברג סבור כי כך חלק גדול מההכנסות זורם בחזרה לתל אביב, במקום שיישאר ברמת הגולן.

חיים גן, מומחה ליין והבעלים של חברת "איש הענבים" המארגנת תערוכות, אירועים וקורסים בתחום, מזהה כמה סוגים של משקיעים בענף: ראשית, יש תאגידי מזון ומשקאות שרוכשים יקבים ותיקים כהשקעה אסטרטגית. הם מנצלים את מערך השיווק שלהם להגדלת מכירות היין. כך למשל, רכשה טמפו את יקב ברקן והפכה אותו ליקב המוביל בישראל במכירות, קוקה קולה ישראל רכשה את יקב תבור, ואילו רשת חצי חינם רכשה את יקבי בנימינה; הסוג השני הוא אנשי עסקים מתחומים אחרים וחברות השקעות, שרואים ברכישת יקבים קטנים השקעה עם פוטנציאל טוב לצמיחה; לצד אלה, מצביע גן על סוג שלישי של גורמי השקעה בענף: משקיעים בעלי מניעים אידיאולוגיים, רובם יהודים עשירים מהעולם שרוצים להשקיע בישראל ומבקשים, באותה הזדמנות, להתהדר ביקב משלהם. רובם רושמים צ'קים דווקא ליקבי בוטיק ביהודה ושומרון, שעשרות מהם צצו בשנים האחרונות בגבעות הטרשיות של הגדה.

אך, כאמור, הון זר אינו פועל תמיד לטובת בעל היקב הקטן. רוב הגורמים בענף מסכימים, שאין תחליף לתמיכה והכוונה ממשלתית. אך כדי שזה יקרה, צריך קודם כל שהממשלה תקבל החלטות בנושא. ב־2011 הוקם צוות בין־משרדי של משרד החקלאות ומשרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה), שאמור היה להסדיר את ענף היין. הצוות החליט כי תקן היין החדש יוגש לחקיקה בתוך שנה, ובו ייקבעו הרגולציה, דרכי הפיקוח ואמצעי התמיכה. אלא שהשנים חלפו, הדיונים עדיין מתנהלים ובכל שנה נשבעים בממשלה, שהנה הנה, בשנה הקרובה יהיה תקן יין ישראלי חדש. כעת מדברים על 2016 כמועד הסופי. השנה, מבטיחים לנו, שר הכלכלה יחתום סוף סוף על התקן וירים כוס לחיי עתיד הענף.

לאחר מכן תצטרך הממשלה לתת אישור גם למפת היין החדשה, שלא עודכנה מאז שנות ה־80. כאן נקטו בסחבת דווקא אנשי הענף, נציגי היקבים הגדולים, שיודעים כי יידרשו, כנראה, להקים יקב בסמוך לכרמים, כדי שיוכלו לשאת את תווית האזור. כשזה יקרה, תהיה לכולנו סיבה טובה לשתות לחיי הענף, ולהצלחת היקבים הקטנים של איציק, אוהד ורמי מרמות נפתלי, שמנסים להצליח לבד בעולמם של הגדולים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות