להילחם בסרטן - עם שני שקלים ושמונים אגורות לאדם

זהו הסכום שמקציבה המדינה לחקר הסרטן, גורם התמותה מספר אחת בישראל. בכירי הרופאים והחוקרים בישראל מזהירים מפני התייבשות המחקר ובריחת מוחות

הילה ויסברג
הילה ויסברג

כמה מהתרופות והפיתוחים העולמיים המובילים בחקר הסרטן הגיעו ממעבדות קטנות בישראל: "וולקייד" לטיפול בסרטן הדם של הפרופסורים חתני פרס נובל אהרן צ'חנובר ואברהם הרשקו; "ארביטוקס" הלוחמת בסרטן גרורתי של המעי הגס שפיתחו פרופ' מיכאל סלע וחוקרים נוספים ממכון ויצמן; "דוקסיל" לטיפול בסרטן בשד ובשחלה של הפרופסורים חזי ברנהולץ ואלברטו גביזון מהאוניברסיטה העברית והדסה; ושיטת האימונותרפיה לגיוס מערכת החיסון של הגוף לצורך חיסול הסרטן, שהומצאה ושוכללה בידי זוכה פרס ישראל פרופ' זליג אשחר, גם הוא ממכון ויצמן.

התרופות והטיפולים הללו הם מקור לגאווה לאומית מוצדקת, אבל למדינה יש למעשה רק חלק קטן במימון המחקרים ארוכי השנים שהובילו לפיתוחם. שלל מקורות חוץ־ממשלתיים, כמו האגודה למלחמה בסרטן וקרנות נוספות, מספקים מימון קריטי למחקר הביו־רפואי בישראל, ואילו תקציבי המדינה המופנים לכך דלילים במיוחד.

מנתונים על פילוח התקציבים הממשלתיים המופנים למחקר ביו־רפואי, ומתוכם למחקרי הסרטן, הנחשפים כאן בראשונה, עולה תמונה מבהילה: בשנת 2014, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים, הסתכמו תקציבים אלה בכ־22.5 מיליון שקל – בחישוב גס, כ־2.8 שקלים לכל אחד מכ־8 מיליון האזרחים במדינה. לשם השוואה, בארצות הברית מסתכמת ההשקעה בחקר הסרטן לאזרח, שנעשית באמצעות המוסד הלאומי לבריאות (NIH) בסכום השקול לכ־70 שקל לאדם (נתוני 2013) – פי 25 מהנתון הישראלי.

מירי זיו, מנכ"לית האגודה למלחמה
בסרטן: "קשה לנו תקציבית, ואנחנו
נסמכים אך ורק על תרומות, ובכל
זאת אנחנו לא מוותרים על המחקר
למרות שלא פעם יש לחצים לקצץ
שם. אנחנו אמנם לא גוף מוסדי, אך
נקודת המבט שלנו היא לאומית"
מירי זיו, מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן: "קשה לנו תקציבית, ואנחנו נסמכים אך ורק על תרומות, ובכל זאת אנחנו לא מוותרים על המחקר למרות שלא פעם יש לחצים לקצץ שם. אנחנו אמנם לא גוף מוסדי, אך נקודת המבט שלנו היא לאומית"צילום: תומר אפלבאום

"בתקופה שבה עבדנו על המחקר שהוליד את וולקייד – שנות ה־80 ושנות ה־90 – המחקר היה זול ופשוט יותר, והיה קל יותר לממן אותו", מודה פרופ' צ'חנובר. המחקר על ולקייד, שנמשך כשלושה עשורים, ככל הנראה לא היה ממומן כיום, הוא אומר, "כי הוא לא היה נתפש כמגנט לכסף. זה היה מחקר מוּנע סקרנות, שבמקרה הוביל גם לפיתוח תרופה. לא יכולנו לצפות זאת מראש. לכן אסור שמחקר יהיה מכוון. מחקר טוב צומח מרעיונות מקוריים".

אחד מכל שלושה

יותר מ־10,000 בני אדם מתים בישראל מדי שנה מסרטן, גורם התמותה מספר אחת בישראל. מספרם של החולים החדשים המאובחנים כבעלי גידולים סרטניים גדול כמעט פי שלושה. ההערכות הרשמיות שפרסם משרד הבריאות לפני כמה שנים מדברות על כך שאחד מכל שלושה ישראלים צפוי ללקות בסרטן במהלך חייו. נתונים אלה אינם שונים מהותית מאלה שמאיימים על תושבי מדינות אחרות במערב, אך מפתיע לגלות כמה מעט עושה המדינה כדי להתמודד עמם. ההשקעה הזעומה במחקר רפואי מתוך תקציב המדינה, ובתוך כך גם במחקר הסרטן, עלולה להיות הרת אסון: בריחת מוחות, הידלדלות המחקר והתמסחרותו וירידה תלולה באיכות הרפואה בישראל.

את עיקר המימון למחקרי סרטן בישראל מספקים המדענים הראשיים במשרד הבריאות ובמשרד המדע והקרן הלאומית למדע, המתוקצבת בידי הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה (הוות"ת). תקציב המדען הראשי במשרד הבריאות המופנה למימון מחקר ביו־רפואי חדש היה 4.2 מיליון שקל ב־2014, מתוכו הוקצו 600 אלף שקל בלבד לתחום הסרטן, שבו מחקרים נפרשים על פני כמה שנים בדרך כלל. באותה שנה מומנו על ידי המדען הראשי רק שני חוקרים העוסקים בסרטן, בכ־100 אלף שקל כל אחד. ב־2013 מומנו שישה מחקרים. במילים אחרות: מדובר בשברירי תקציב ממש. מקורות התקצוב הנוספים (ר' מסגרת) נדיבים יותר, אך זורמים בעיקר לחוקרים באקדמיה, ולא לרופאים־חוקרים בבתי החולים.

"רופא שצריך לירוק דם כדי לקבל כסף מהמדינה על מחקר בעל ערך, יזנח לא רק את המחקר הזה, אלא גם את כל המחקרים שלאחריו", אומר בעז גאון, המוביל את "מדיקופ", מיזם בתחום הייעוץ לחולים. גאון ליווה את אביו, איש העסקים בני גאון, לאורך מאבקו הממושך במחלת הסרטן, וניסה להבין מדוע ישנם כל כך מעט פתרונות אפקטיביים לחלק מסוגי הסרטן. "חוקרים פשוט נואשים מלהניע מהלך בעל משמעות מחקרית. התוצאה היא רפואה הרבה פחות טובה מכפי שיכולה היתה להיות".

רוכבים על הישגי העבר

בכירי הרופאים בישראל מכירים היטב את המספרים העגומים. אלא שחוץ מלהתריע שאם ישראל לא תתעשת היא תיהפך ל"זימבבואה", כפי שמנסח זאת פרופ' אבינעם רכס, פרופ' (אמריטוס) לנוירולוגיה במרכז הרפואי הדסה ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל, הם אינם יכולים לעשות הרבה. פרופ' רפי ביאר, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, ששימש בעבר גם כדקאן הפקולטה לרפואה בטכניון, מכנה את תקציבי משרד הבריאות "ביזיון" ו"בדיחה": "התקציב של המדען הראשי לא מספיק אפילו לבית חולים אחד".

לדברים אלה מצטרפים רופאים בכירים נוספים. "גם 100 אלף שקל לשנה אינם סכום מספיק לביצוע מחקר", אומר ד"ר בני לשם, עד לפני שנתיים מנהל מינהל המחקר הרפואי בלשכת המדען הראשי במשרד הבריאות. "עוד ב־2008, בדו"ח ועדת ארנון להערכת מצב הביו־רפואה בישראל, דובר על 600 אלף שקל למעבדת מחקר בשנה, בדומה למה שנהוג בחו"ל". אם תימשך המגמה הנוכחית, ותקציבי המחקר לא יגדלו משמעותית, מוסיף לשם, האופק נראה קודר. "כשלא נעשה מספיק מחקר רפואי איכותי לא ניתן לפתח אמצעים לטיפול בכל מיני מחלות, כולל סרטן. כל ההישגים העצומים של המדע הישראלי בשנים האחרונות הם תוצאה של השקעות העבר. לקרן המחקר של לשכת המדען יש ניסיון וידע בהקצאת משאבים למחקרים רפואיים. חשוב שכל תקציב נוסף יועבר לקרן הזו".

פרופ' אהרן צ'חנובר: "מדינה שלא
חוקרת היא מדינה לא יצרנית
שנועדה להיות מפגרת. המנוע של
מדינת ישראל, גם זה הכלכלי, הוא
המחקר. למדינה ללא אוניברסיטאות
וללא מחקר אין קיום"
פרופ' אהרן צ'חנובר: "מדינה שלא חוקרת היא מדינה לא יצרנית שנועדה להיות מפגרת. המנוע של מדינת ישראל, גם זה הכלכלי, הוא המחקר. למדינה ללא אוניברסיטאות וללא מחקר אין קיום" צילום: דן פורגס

ב־2013 העניקה המדינה מימון לתקציב ייעודי עבור מחקר, אף שגם תקציב זה היה נמוך למדי: 7.5 מיליון שקל. לשנים 2014־2015 לא הוקצה תקציב דומה, ולכן בשנים אלה הצעות המחקר לא הוגשו למשרד הבריאות כי אם לרשתות אירופיות כמו Transcan העוסקת בחקר הסרטן. בדרך זו החוקר מצטרף לקבוצת מחקר בינלאומית הזוכה למימון כולל נדיב, בעוד משרד הבריאות מממן רק את חלקו של החוקר הישראלי – כ־300 אלף שקל לחוקר. מחקר בינלאומי אינו דבר רע, אבל כאשר חוקר מצטרף לקבוצות קיימות – והוא לרוב מצטרף לקבוצה, ואינו מצרף שותפים ליוזמה משלו – הוא מוותר מראש על כיוון או רעיון שבו עסק מלכתחילה. היתרון טמון בכך שהוא נחשף למחקר אירופי, על התקציבים והסטנדרטים הגבוהים המאפיינים אותו.

"אמנם מספרית אנו מממנים פחות מחקרים בתחום הסרטן בהשוואה ל־2013, אבל סך ההשקעה במחקר הרבה יותר גדולה", אומר ד"ר עמי בן יהודה, מנהל מינהל המחקר הרפואי בלשכת המדען הראשי, משרד הבריאות. "אם אנו מעניקים לחוקר הישראלי השותף ברשת המחקרית 300 אלף שקל, בסך הכל החוקר נחשף לכמעט 7 מיליון שקל באמצעות מימון מכלל גופי המימון השותפים בקונסורציום. כדי לקדם את המחקר בישראל – אפנה לאפיק שיש לו השפעה גדולה וזה המחקר הבינלאומי המשותף. כיום כ־60% מהמאמרים המדעיים הם תוצר של מחקר חוצה גבולות. עוד יש להדגיש, כי יש מחקרים שאי אפשר לדעת מראש שיתרמו לחקר הסרטן. אלה הם מחקרים המתחילים בכיוון שלאו דווקא קשור בסרטן. גם ההשקעה בהכנסת MRI לכל בית חולים עשויה לתרום לחקר הסרטן ולגילויו. אי לכך, תקציב ההשקעה בפועל בסרטן גבוה מכפי שהמספרים מספרים".

פרופ' צ'חנובר נחרד למשמע הטיעון שלפיו ישראל תמיד תוכל להישען על המחקר בחו"ל, שהרי גם כך המחלות הן גלובליות. "זה טיעון הרסני", הוא קובע. "מדינה שקונה מוצרים מהמדף ולא חוקרת היא מדינה לא יצרנית שנועדה להיות מפגרת. המנוע של מדינת ישראל, גם הכלכלי, הוא המחקר. מדינה ללא אוניברסיטאות וללא מחקר אין לה קיום".

בעיה נוספת וחריפה שעליה מצביע צ'חנובר היא נדירותם של הרופאים־חוקרים, המבצעים את מחקריהם במסגרת בתי החולים. "המחסור ברופאים יוצר מצב שאין להם זמן לחקור, בעוד שמחקר המבוצע על ידי רופאים הרואים את מלוא הטווח – ממיטת החולה אל המבחנה – הוא בעל חשיבות רבה", הוא אומר. "הם צריכים לבחור בין הרפואה למדע או 'לגנוב' זמן. אני בחרתי במדע וברוב צער ויתרתי על הרפואה. הרופא־חוקר הוא זן נדיר, ויש לזה מחיר. בארצות הברית יש מסלול מובנה לרופאים־חוקרים".

"אנחנו רואים רופאים־חוקרים שעוזבים, כי בארצות הברית הם יכולים לפרוח", אומר פרופ' ביאר. "זה בנפשנו. הנושא הזה בוער אבל נדחק הצדה כי תמיד יש משהו דחוף. היו המון ועדות ודברים תמיד התמסמסו".

מה הפתרון?

"צריך לחשוב באופן יצירתי. במדינת אלברטה שבקנדה עשו משהו חכם: מצאו שם נפט והחליטו ששיעור מסוים מהרווחים יוקדש למחקר רפואי. נוצרה שם קרן מחקר משגשגת. באחרונה מצאו גז בישראל, אז למה שלא יעשו משהו דומה גם אצלנו? לא צריך הרבה: אם 0.1%־0.2% מרווחי הגז יוקדשו למחקר רפואי – פתרתם את הבעיה ברגע".

"אין לי"

ועדות רבות עסקו בנושא מימון המחקר הרפואי בישראל. כמה מהן המליצו על נקיטת צעדים מרחיקי לכת לשיפור תשתיות המחקר ולתוספת תקציבים, אך רוב ההמלצות לא יושמו. כך למשל, ב־2002 הציעה ועדת אמוראי לבדיקת הרפואה הציבורית בישראל (2002) להעמיד את סכום המימון הממשלתי למחקר רפואי על 270 מיליון שקל – סכום אסטרונומי בהשוואה לתקציבים הדלים המופנים למחקר כיום. כעבור כארבע שנים נכתב בדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת כי "רובו הגדול של מימון המחקר הרפואי אינו מגיע מכספי המדען הראשי של משרד הבריאות, אלא מגופים אחרים". מחברי הדו"ח הזהירו מפני הנזק שנגרם למחקר הרפואי בישראל בשל פיזור התקציבים והסמכויות וקבעו כי "תלות במקורות מחקר חיצוניים, ובכלל זה חברות תרופות, אינה בריאה לחוקרים ולמחקר".

ב־2008 פרסמה ועדה בראשותה של נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, פרופ' רות ארנון, דו"ח נוסף ובו שורה של המלצות שכמה מהן אומצו, אך העיקרית שבהן – הקמת רשות מחקר עצמאית לביו־רפואה שתקציבה יהיה 100 מיליון שקל בשנה, על פי המודל של ה־NIH האמריקאית – לא יצאה לפועל. "אף אחד לא רצה לשמוע על הסכומים שעליהם דיברנו", אומרת ארנון. "הבנתי שבתחרות שבין המחקר הרפואי לזקנה במסדרון המחקר יפסיד. תמיד יש משהו יותר דחוף ממנו".

לא מפתיע, אם כך, שישראל נמצאת בתחתית הדירוג של מדינות OECD בתחום ההשקעה של משרדי הממשלה בבריאות מכלל התקציב המופנה למחקר ופיתוח (מו"פ). בישראל, רק 0.5% מופנה למחקרי בריאות שמממנים משרדי ממשלה – כך לפי נתוני למ"ס העדכניים ביותר (2013). בארצות הברית, הנמצאת בראש הדירוג, ההקצאה היא יותר ממחצית מהתקציב (52%), שיעור חריג לעומת הנתון הממוצע במדינות ה־OECD, כ־10%. בקידום טכנולוגיה תעשייתית ישראל דווקא משקיעה לא מעט: כ־30% מתקציב המו"פ מוקצה לכך.

כמובן, שכשהביקוש לכסף גבוה וההיצע נמוך מדענים ישראלים מתקוטטים על כל פיסת מענק, ורק מעטים מהם זוכים בו. כך למשל, מתוך 56 הצעות מחקר שהוגשו למשרד הבריאות בתחום הסרטן ב־2013, התקבלו רק שש. ב־2014 הגישו 13 חוקרים ישראלים הצעות מחקר במסגרת הרשת האירופית Transcan – ושניים מתוכם (15%) זכו למימון. ב־2015 הסיכויים השתפרו מעט, ומתוך 14 חוקרים שהגישו הצעות במסגרת הרשת ארבעה זכו למימון (28%). "זהו מצב לא בריא ולא סביר", אומר ביאר. "אנחנו רוצים שאנשים יתחרו על מענק ולא יקנו כרטיס לפיס".

בן יהודה אומר בכנות שהמצב הזה לא משמח אותו, אך ידיו כבולות: "הייתי שמח לתקציב של 20 מיליון שקל כדי לממן מספר גדול יותר של מחקרים וכדי להעלות את שיעורי הזכייה במענקים, וכך לשפר את התמריץ של החוקרים להגיש הצעות – ואין לי".

יכולנו להציל חיים

מעבדת מחקר לסרטן באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה
מעבדת מחקר לסרטן באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיהצילום: בלומברג

האם תקצוב הולם של המחקר הרפואי בישראל יכול היה להוביל לפריצת דרך רפואית כלל־עולמית בתחום הסרטן? קשה להתנבא, אך ההישגים של המדענים הישראלים עד כה היו כה מרשימים, שניתן רק לדמיין מה ניתן היה להשיג אילו התקצוב לא היה כה דל. "ישנה עבודה מחקרית רבה שהיתה יכולה להיעשות ואינה נעשית, בגלל היעדר משאבים", אומרת פרופ' מיכל לוטם, מנהלת המרכז למלנומה במכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם. "האם היינו יכולים להציל חיים שאיננו מצילים כיום בשל כך? בוודאי שכן. ובנוסף, אם מסתכלים על כתבי העת המובילים בעולם המדע והרפואה, אנחנו לא שם כפי שיכולנו להיות. ישראל היא פרומיל של העולם המערבי והיא גם פרומיל מבחינת ההישגים המדעיים. יכולנו להיות חתומים על שליש מההישגים האלו".

כמה מחוקרי הסרטן המובילים בישראל קיבלו את רוב תקציבי המחקר ששימשו אותם, או את חלקם, מגורמים חיצוניים למדינה – פילנתרופיה, קרנות בינלאומיות וכן הלאה. יש בכך כדי להעיד על שבריריותו הרבה של המחקר המדעי בישראל. אם האיחוד האירופי יחרים את החוקרים הישראלים על רקע פוליטי, כפי שמסתמן, נהיה בצרות גדולות עוד יותר.

פרופ' לוטם מספרת כי את רוב תקציב המחקר שלה, העוסק בפיתוח תרופה לסרטן בתחום האימונותרפיה, קיבלה מקרן המחקר הרפואי של ד"ר מרים ושלדון אדלסון. תקציבים נוספים, קטנים יותר, הגיעו מהאגודה למלחמה בסרטן, ממשרד הבריאות, מקרנות זרות ומבית החולים הדסה. "כמעט אין כאן כסף ישראלי", היא אומרת, "ומצבי עוד טוב יחסית כי אני חוקרת ותיקה ובעלת מוניטין. לעומת זאת, חוקרת צעירה, אונקולוגית ילדים, אינה מצליחה להשיג מימון למחקר חשוב מאוד שהיא מנסה לקדם. היא מעוניינת לבדוק אם ילדים הסובלים מגידולים חשוכי מרפא שהקו הראשון של הכימותרפיה לא היה אפקטיבי אצלם – יכולים להיות מועמדים לטיפולים אימונותרפיים. זה עניין מורכב ונדיר, וללא אינטרס מסחרי. אם היא תצליח להוכיח את ההשערה שלה, היא תוכל להציל נפשות, אבל כדי להתקדם עם המחקר היא צריכה לבצע בדיקת ריצוף עמוק שעלותה כ־2,000 דולר לדגימה, ופשוט אין מה לדבר על זה. אומרים לחוקרים 'פנו למימון בינלאומי', אך גם שם התחרות קשה. זה מעגל קסמים: ללא תוצאות מקדימות לניסוי לא תקבל כסף, אבל בלי כסף – כיצד תציג תוצאות מקדימות? יש חוקרים מוכשרים ואידאליסטים שהמחקר בוער בעצמותיהם, והם עלולים להרים ידיים בגלל היעדר מימון. רק כסף של המדינה ופילנתרופיה רלוונטיים כאן, ואין כמעט ממנו".

מה שלא רווחי לא יפותח

התקציב השנתי שמקצה האגודה למלחמה בסרטן למחקר אינו עצום – כ־4 מיליון שקל (מענקים של 75־180 אלף שקל לחוקר) – אך הוא עדיין גדול פי שישה ויותר מהתקציב שהקצה משרד הבריאות לחקר הסרטן ב־2014. ובהיעדר תמיכה ממשלתית מספקת, מדענים מנסים את ידם בכל. עד כה האגודה מימנה מחקרים משמעותיים מאוד בחקר הסרטן, לרבות אלה של צ'חנובר ושל חתן פרס ישראל בתחום מדעי החיים (2011), פרופ' יוסף שילה.

"תקציבי המדינה נתונים לשיקולים פוליטיים, לנו אין שיקולים כאלה", אומרת מירי זיו, מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן. "קשה לנו תקציבית, ואנחנו נסמכים רק על תרומות, אבל לא מוותרים על המחקר למרות שיש לחצים לקצץ שם. אנחנו אמנם לא גוף מוסדי, אך נקודת המבט שלנו היא לאומית ואנחנו מממנים מחקרים בתקווה שיניבו פריצות דרך. כך היה גם במחקר של פרופ' רונית סצ'י־פאינרו מאוניברסיטת תל אביב".

המחקר של סצ'י פאינרו (שנכללה ברשימת 40 הצעירים המבטיחים של מגזין TheMarker ב־2008) עוסק בשאלה מדוע ישנם גידולים בגוף שנותרים "רדומים" בעוד אחרים מתעוררים ובפיתוח טכנולוגיה "המרעיבה" את הגידול הסרטני. "זה רעיון שלא היה בשבילו כסף", אומרת זיו. "אנחנו נתנו את המענק. אמנם אלה לא מענקים גדולים, אבל ניתן להתחיל מהם – ואחר כך, כשכבר אפשר להציג ממצאים, לפנות לקרנות בינלאומיות מחו"ל. כך אנחנו נותנים דחיפה למחקר הקליני בישראל. רוב המימון למחקר קליני, הרי, מגיע מחברות התרופות".

אכן, הכסף העיקרי שמושקע כיום במחקר רפואי בישראל מגיע מחברות התרופות. על פי דו"ח הוועדה להתקשרויות עם חברות מסחריות, הפועלת במסגרת משרד הבריאות, סך ההכנסות של בתי החולים בישראל (למעט הדסה ושערי צדק) מניסויים קליניים היה ב־2014 כ־469 מיליון שקל – פי 1.5 בהשוואה ל־2011. רוב רובו של הכסף הזה מיועד למימון מחקרים המשרתים, בין השאר, אינטרסים של חברות התרופות. במילים אחרות, חברות התרופות הן אלה שבמידה רבה חורצות את דינם של המחקרים הרפואיים בישראל – אילו מהם יקודמו, ואולי יתורגמו לתרופה או טיפול, ואילו מחקרים ימשיכו לדשדש במעבדות או יגוועו לאטם. לוטם מספרת על ניסוי שביצעה במסגרת פיתוחו של חיסון לחולי עבר של סרטן העור, שעליו עבדה במשך 15 שנים, ושלא נמצא לו מימון. פיתוחו של החיסון נבלם. "לחיסון הזה לא היתה תועלת מסחרית מספקת, ומכיוון שלא הצלחתי להשיג מימון זה ריפה את ידי", היא מסבירה. "החיסון מבוסס על כך שלכל חולה מופק חיסון מהסרטן שלו. היכולת לעניין חברת תרופות בניסוי כזה היא כמעט בלתי אפשרית, אף שמדובר בחיי אדם".

לדברי ד"ר רענן ברגר, מנהל המערך האונקולוגי, המרכז הרפואי שיבא תל השומר, ברור שבמחקר הממומן על ידי חברות התרופות, "בעל המאה הוא בעל הדעה. המשמעות היא שמחקרים שהיו יכולים להיות משמעותיים לא ייעשו אם חברות התרופות אינן מעוניינות בהם", הוא אומר.

העיוותים המובנים בהישענות על כספן של חברות התרופות ברורים, אך היחסים בין החברות לבין מוסדות המחקר הם למעשה סימביוטיים: חלק משמעותי מהכסף שחברות התרופות משקיעות במחקר מתועל לפיתוחים חשובים ומאפשר לבתי החולים להחזיק את הראש מעל המים. בתוך כך, גם חברות התרופות זקוקות למחקר אקדמי מפותח כדי לבסס עליו את הניסויים שהן מבצעות, וכאשר המחקר כולו בנסיגה, התעשייה הביו־רפואית נתונה בסכנה. חברות התרופות לבדן אינן יכולות לקיים את המחקר הביו־רפואי כולו, ו"פריצות הדרך הגדולות מגיעות משילוב של מחקר אקדמי עם פיתוחים של חברות התרופות או חברות ביו־טכנולוגיה", כפי שאומר ברגר.

"אם לא תהיה בארץ תשתית מחקרית טובה, אז גם חברות התרופות לא יגיעו לכאן", אומר לשם. ואמנם, מחקר רפואי מואץ ואפקטיבי מניב רווחים לחולים, כמו גם למדינה המשקיעה. כך למשל, מחקר בריטי שפורסם ביוני 2014 בכתב העת BMC Medicine מצא שכל ליש"ט שמושקע בחקר הסרטן מניב למשק הבריטי תשואה שנתית של כ־40%. "ישראל", נאנחת זיו, "מחמיצה מקרה מובהק של Win־Win: יותר פיתוחים מדעיים משמעותם פחות חולים, פחות נטל על המדינה ויותר תרופות שתורמות לא רק למוניטין, אלא להכנסה הכלכלית של ישראל".

פרופ' רות ארנון עמדה בראש ועדה
שהמליצה על הקמת רשות מחקר
עצמאית לביו–רפואה בתקציב של
100 מיליון שקל בשנה: "אף אחד לא
רצה לשמוע על סכומים כאלה.
בתחרות שבין המחקר הרפואי
לזקנה במסדרון, המחקר יפסיד"
פרופ' רות ארנון עמדה בראש ועדה שהמליצה על הקמת רשות מחקר עצמאית לביו–רפואה בתקציב של 100 מיליון שקל בשנה: "אף אחד לא רצה לשמוע על סכומים כאלה. בתחרות שבין המחקר הרפואי לזקנה במסדרון, המחקר יפסיד" צילום: תומר אפלבאום

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker