רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה גרם לנתניהו לעבור לצד של הטייקונים?

לכתבה
איור: ערן וולקובסקי

100 המשפיעים 2015: במקום הראשון - ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנכנס לקדנציה הרביעית שלו כשלנגד עיניו מטרה אחת: ביסוס שלטונו באמצעות השתלטות על מוקדי הכוח

79תגובות

1. בנימין נתניהו ראש הממשלה

למרות הכוח הרב שמוענק לראש הממשלה במערכת השלטונית הישראלית, הוא לא תמיד ניצב במקום הראשון ברשימת 100 המשפיעים של מגזין TheMarker, שאותה אנחנו עורכים ברציפות זה 15 שנה. למשל, בשנה שעברה אותו ראש ממשלה המכהן עכשיו, בנימין נתניהו, הוצב ברשימה רק במקום השלישי. לפניו היו טייקון הגז יצחק תשובה במקום הראשון, ודמות וירטואלית, "האזרח האקטיביסטי" שמשפיע על סדר היום הציבורי, הוצב במקום השני.

לא היה אז קשה להסביר את המיקום הזה. נתניהו, שבעבר הגדיר את עצמו כשר על לענייני כלכלה, החליט בקדנציה הקודמת להתרחק מנושאים כלכליים ולהשאיר את הזירה לשר האוצר יאיר לפיד ולשר הכלכלה נפתלי בנט, ואם אפשר גם לעזור להם להכשיל את עצמם. האסטרטגיה שלו היתה: אני אתמקד רק במדיניות חוץ וביטחון, אני אהיה המבוגר האחראי בדברים החשובים באמת – ושאחרים יתנפצו על יוקר המחיה, הדיור, הפנסיות ושאר הנושאים המיוזעים והכואבים. מה שמשותף לכל הנושאים הללו הוא היכולת של הציבור לבחון אם ההבטחות והתחזיות של הפוליטיקאים באמת התקיימו והתגשמו – ומי רוצה את זה? בתחומים של מדיניות וביטחון אין מספרים, אין יעדים, אין מבחני תוצאה ואין שמאי ממשלתי שמפרסם מדי רבעון את שיעור עליית מחירי הנדל"ן.

ההחלטה התבררה כמוצלחת. יאיר לפיד נכנס למשרד האוצר מלא במוטיבציה אך חף מכל ידע כלכלי וניהולי, ועד מהרה שרף את עצמו. הוא זגזג, רץ לכל הכיוונים, אך בפועל עשה מעט. הוא נראה ודיבר כחובבן, ולבסוף הביך את עצמו עם תוכנית מע"מ אפס שנקטלה על ידי כל הכלכלנים. אז עשה נתניהו את המהלך שלו: הוא פיטר את לפיד תוך שימוש בתירוץ קלוש, ושלח את מדינת ישראל לבחירות. במהלך קמפיין הבחירות לא הפסיק נתניהו ללגלג על הכישלונות של לפיד כשר אוצר, על אף שבתפקידו כראש ממשלה הוא אחראי על הכלכלה לא פחות ממנו. בבחירות, בניגוד לתחזיות ולסקרים, זכה נתניהו ב־30 מנדטים בעוד מפלגת יש עתיד נקברה בספסלי האופוזיציה האחוריים. המבצע לחיסול יאיר לפיד – אותו לפיד שלאחר הבחירות ב־2013 פלט שהוא בדרך ללשכת ראש הממשלה – הוכתר בהצלחה.

לכאורה, הסיפור של הקואליציה החדשה שקמה השנה הוא שידור חוזר של הממשלה הקודמת. כמו יש עתיד ב־2013, שוב קיבל הציבור מפלגה חדשה – כולנו בהנהגת משה כחלון – שנתניהו לא יכול להרכיב קואליציה בלעדיה. שוב, הכוכב החדש נחת במשרד האוצר עם הרבה הבטחות, הרבה כוונות טובות והרבה קרדיט מהציבור. אבל בזה הדמיון מסתיים. כי בממשלה הזו נתניהו זנח את הטקטיקה הפסיבית כלפי הכלכלה. במקומה הוא עבר להתקפה על כל המוקדים שחשובים לו, לשיתופי פעולה עם מי שהוא רוצה בו – והוא עושה את כל זה בגלוי, מהמקפצה.

נתניהו פתח את הקדנציה הרביעית שלו כראש ממשלה בסערה של עשייה, אבל לא עשייה למען הציבור אלא עשייה כדי לבסס את שלטונו. הפעם – נתניהו החליט שהוא הולך להניח את היד על כל המנופים, הצמתים ומוקדי הכוח שמאפשרים למנהיגים לשלוט לעד, גם ב"דמוקרטיה". במודע או שלא מודע, הוא לקח לשם כך שיעורים ממנהיגים כמו ולדימיר פוטין הרוסי וסילביו ברלוסקוני האיטלקי.

אי־פי

 

הון–שלטון–עיתון

איך שולטים לעד במדינה דמוקרטית שבה עייפות החומר והציבור דורשים מדי פעם רענון של המנהיגים? התשובה היא באמצעות שליטה בשלושה ערוצים מרכזיים: שלטון פוליטי; שליטה על טייקונים וכסף; ושליטה על התקשורת ועל מה שהציבור קורא, שומע וחושב. החיבור הזה התקיים אצל ברלוסקוני וקיים אצל פוטין. ברלוסקוני, בשנים שבהן שלט באיטליה, היה גם ראש ממשלה, גם טייקון עסקים וגם איל עיתונות וטלוויזיה. בעסקיו הפרטיים הוא שכר את שירותיהם של חברי פרלמנט מכהנים, וכדי לזכות באהדה ציבורית החזיק בבעלות על קבוצת כדורגל מובילה, מילאן. מכיוון שהוא היה פופולרי – הכינוי שלו באיטליה הוא הפרש (Il Cavalieri) – הוא גם לא מנע מעצמו דבר בסעיף הנהנתנות האישית, כולל מסיבות הבונגה־בונגה המפורסמות.

חבר אחד טוב של ברלוסקוני, שנהג להתארח בווילה שלו בסרדיניה, הוא מנהיג רוסיה פוטין. באופן רשמי לפוטין אין נכסים, אין עיתונים ואין קבוצת כדורגל. אבל באופן מעשי גם הוא ביסס את שלטונו על אותו עיקרון פעולה: את הפוליטיקאים הוא הכניע ורובם סרים למרותו; באמצעות כמה ממקורביו הוא השתלט על נכסי נפט וגז ענקיים; ואת האוליגרכים שהתנגדו לו – במיוחד כאלה ששלטו בעיתונים או ערוצי טלוויזיה שמתחו עליו ביקורת – הוא הכניס לכלא או הבריח למדינות אחרות.

עכשיו נתניהו הולך באותה דרך. את השליטה הפוליטית והקואליציונית הוא סיכם עוד לפני הבחירות עם המפלגות החרדיות, והציבור משלם את מחיר התקציבים הנדיבים ושינויי החוקים שהוענקו להן. לא יהיה זה נכון לקבוע שנתניהו יכול לישון בשקט: קואליציה של 61 חברי כנסת היא קואליציה חלשה, כל ח"כ יכול לאמלל את נתניהו וכל מפלגה בקואליציה יכולה לסחוט אותו. אלא שכמו תמיד בשלטון, האיומים פועלים לשני הכיוונים, ולמי שיושב בממשלה אין ברגע זה תמריץ לפרק את החבילה. פוליטיקאים הם מומחים במזעור סיכונים, וחבר כנסת מכהן תמיד חושב שעדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

מוטי מילרוד

את מהלך חיזוק הכוח מול התקשורת החל נתניהו כמה שעות לאחר שהקלפיות נסגרו, כאשר פיטר את מנכ"ל משרד התקשורת, השתלט על המשרד, וגם וידא מול שותפיו לקואליציה שתחום התקשורת הוא המגרש הבלעדי שלו – ואל להם להתערב בו. כיום יש לנתניהו שליטה מוחלטת על התוכן המערכתי של "ישראל היום", עיתון שהוא דף המסרים האישי שלו. רבים משוכנעים שהסיבה המרכזית להחלטתו של נתניהו לפרק את הממשלה הקודמת וללכת לבחירות היתה האיום על עתידו של "ישראל היום", מכיוון שהחוק להגבלת הפצתו החל לצבור תאוצה בכנסת. 
עתה ברור שהחוק הזה נקבר לעד.

אבל נתניהו לא מסתפק בעיתונות. הוא שולט ברשות השידור ומאמלל אותה, והוא מחזיק במקומות עדינים את חברות החדשות של הערוצים 2 ו־10. איך? כשר התקשורת הוא מחזיק בנשק של פיצול הערוץ לשניים, ובאיום לאשר ל־yes ול־HOT להשיק ערוצי חדשות משלהם. אלה איומים שאם ימומשו, יפזרו את הצופים בין לא פחות משישה ערוצי חדשות, וימיטו שואה כלכלית ומערכתית על הערוצים המסחריים. הכנה למזגן יש: yes ו־HOT כבר הקימו אולפנים וגייסו עובדים, והן רק ממתינות לאישור הרגולטורי. HOT מחזיקה בחברת i24, שמשדרת מנמל יפו ומפעילה אולפנים באנגלית, צרפתית וערבית, ו־yes מחזיקה בוואלה, שהשיקה אולפן חדש בפינת הרחובות אבן גבירול ופנקס בתל אביב. ומה עם "ידיעות אחרונות" ו־Ynet, שתקפו את נתניהו ללא רחמים במהלך קמפיין הבחירות, אך כשלו בניסיון להדיח אותו? מוקדם עדיין לקבוע, אבל פרשני תקשורת מרגישים שבעל השליטה בקבוצת ידיעות, נוני מוזס, החליט להוריד הילוך במאבק נגד נתניהו, אולי 
בניסיון להגיע עמו לסטטוס קוו חדש.

הצלע השלישית במודל השליטה היא ההון. עד היום, נתניהו לא יצר קשרים חמים עם טייקונים ישראלים. הוא העדיף לקבל תמיכה מיהודים עשירים בחו"ל, ובמיוחד מכאלה שאין להם אינטרסים עסקיים בארץ. זו אסטרטגיה שאפשרה לו ליהנות מכל העולמות: גם להיות מחובר לאנשי עסקים ולכסף שלהם, וגם לא להיות נתון ללחצים סביב עסקים שהוא יכול להשפיע עליהם.

היתה אולי עוד סיבה שבגללה נתניהו לא חיבב טייקונים מקומיים: רבים מהם היו מקורבים למפא"י ההיסטורית, ונתניהו אולי חשש שברגע המכריע הם יבגדו בו בשל עמדותיהם. נתניהו היה עד לאחרונה ראש ממשלה שלא התרגש מטייקונים, ולא פעם פעל נגדם. הוא הקים את ועדת בכר שהקטינה את כוחם של הבנקים, ואת ועדת הריכוזיות שתאלץ כמה מהטייקונים לפרק את הפירמידות שלהם. אף שגרר רגליים, הוא חתם על המלצות ועדות ששינסקי הראשונה והשנייה שהכבידו את המיסוי על חברות הגז ומשאבי הטבע.

 

תומר אפלבאום

כך למדתי לאהוב את הטייקונים

אלא שעכשיו נראה שנתניהו שינה גישה. בין אם מדאגה לפרנסה בעתיד, בימים שבהם כבר לא יהיה עובד ציבור, ובין אם כתוצאה מרמזים עבים שקיבל מאוליגרכים רפובליקאים שתומכים בו – נתניהו מתנהג כאילו החליט בקדנציה הזו לעבור לצד של הטייקונים. הראיה הבולטת היא עמדתו בדיונים על שוק הגז: נתניהו היה האיש שהורה למערכת השלטונית לסגור עסקה מהירה שתרצה את מנהלי חברת נובל אנרג'י. כך בדיוק נראה המתווה שאושר בממשלה בסוף אוגוסט: הוא משפר את מצבן של נובל ודלק ביחס לכללי המשחק הקודמים. לכל אורך הדרך, הדיונים והשימועים, נאבק נתניהו נגד ניסיונות להוסיף או להוריד דבר מה במתווה, אם השינוי פגע בנובל. כולם במערכת ידעו שנתניהו הוא הקובע, המוציא והמביא. הדרך שבה הוא פעל, והתוצאה של המשא ומתן, אינם משאירים מקום לספק: ראש הממשלה חבר לנובל האמריקאית, לדלק של יצחק תשובה ולקובי מימון שמחזיק בישראמקו. הוא פעל למענם, קידם את האינטרסים שלהם ולחץ לסגור מהר.

הון־שלטון? בוודאי, וברור שמעתה חברות הגז יכירו תודה לנתניהו ויפעלו למענו. הוא הבהיר לכולם שהוא הבוס, הם עבדו מולו וקיבלו את מה שהם ביקשו. רק הציבור הפסיד, כי בדרך התקבע בישראל מונופול עסקי שאיש לא יוכל להתמודד מולו. יש לו אינסוף כספים, הוא הראה שהוא יכול לכופף את הממשלה לצרכיו, דו"חות מבקר המדינה לא מדגדגים אותו, מי שהתנגד לו מצא את עצמו נבעט החוצה (כמו הממונה על ההגבלים ויו"רית רשות החשמל) – ויש לו את תמיכת ראש הממשלה. האם מישהו בישראל יעז להתנגד לגוף כזה או לפעול כנגד האינטרסים שלו?

לנוכח פעילותו של נתניהו בשוק הגז, עולה השאלה: האם החבירה שלו לטייקוני הגז היא מקרה יוצא דופן, חד פעמי, או שזו גישה חדשה ליצירת קשרים ומערכות תן וקח עם העשירים והחזקים, על פי המודל של ברלוסקוני? את התשובה לשאלה זו, שהיא אולי החשובה לעתיד מדינת ישראל, הציבור יידע בתוך זמן לא רב. כל שצריך יהיה לעשות הוא לבחון את הצעדים של נתניהו בצמתים שבהם מעורבים כספים גדולים.

בשבועות האחרונים, כך נראה, הצטרף נתניהו לצד של כיל ומשפחת עופר במאבק בנושא התמלוגים שעל הקונצרן לשלם במסגרת המלצות ועדת ששינסקי השנייה. זו עוד ראיה מדאיגה. ראיות נוספות יעלו כבר בשבועות הקרובים, כשוועדת שטרום תפרסם את המלצותיה ליצירת תחרות בשווקים הפיננסיים. תחרות כזו, אם תתעורר, תגרום להחלשת מעמדם של הבנקים הגדולים, והם יעלו לירושלים כדי להמתיק את הגלולה. המאבק יהיה בין שר האוצר, משה כחלון, לבין הבנקים וחברות הביטוח, יחד עם הטייקונים והיועצים הסובבים אותם. והשאלה תהיה היכן יעמוד נתניהו: האם יתמוך בשטרום ובכחלון, או שיבחר להתעלם או לגמגם.

לקבור ועדות הוא הרי יודע. את דו"ח לוקר לרפורמה בפנסיה ובפיקוח על תקציב הצבא הוא כנראה כבר גנז בשל חוסר עניין ורצון להתעמת עם הממסד הצבאי. נתניהו רואה בממסד הזה צלע מרכזית במחנה שלו, ולשיטתו הוא לא יכול להיות מר ביטחון, המבוגר האחראי שמנהל מערכות צבאיות, אם הצבא לא לצדו.

דניאל בר און
דניאל בר און

אם וכאשר יחליט נתניהו שלא לתמוך בהמלצות ועדת שטרום, הציבור יידע שהוא בחר ללכת לא רק עם הצבא וטייקוני הגז ומשאבי הטבע, אלא גם עם הבנקים וטייקוני הפיננסים. זו תהיה ההוכחה הסופית לכיוון שאליו ישראל פונה: מדינת אוליגרכים שבה השלטון והכסף הפרטי מעורבבים יחדיו. כבר כיום ישראל נעה לכיוון של מדינה שבה התקשורת היא כלי בידי טייקונים ופוליטיקאים, לעתים כדי לשלהב ולשלוח אותו לכיוונים שמרחיקים את השיח הציבורי משאלת הקשרים בין השלטון לאוליגרכים – למשל, לצאת למלחמה. היא אמנם מקוטלגת כדמוקרטיה, כי מתקיימות בה בחירות – אך עלולה ליפול לידי אוליגרכיה ששולטת בפוליטיקה, בכסף ובתקשורת. יש הרבה מדינות כאלה בעולם: איטליה, רוסיה ומחצית מאפריקה ומאסיה. אפילו ארצות הברית סובלת מרבות מהמחלות הללו.

דבר אחד ברור. אם מישהו – שר, חבר כנסת, כלי תקשורת, רגולטור, פעיל חברתי או עמותה אזרחית – יעלה סימני שאלה על טיב השיטה והקשרים הללו, אנחנו כבר יודעים מה תהיה התגובה של נתניהו ושל מקהלת עושי דברו: "זה הכל פופוליזם, ואנחנו לא נכנעים לפופוליזם".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות