"הפוך, הפוך": מה חושב ירון זליכה על הספר הכלכלי החשוב בדורנו?

ספרו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי חולל מהפכה בשיח הכלכלי מאז יצא לאור לפני שנתיים בדיוק; קיבצנו חמישה כלכלנים ישראלים בולטים כדי לשמוע את עמדתם על הספר, על משבר האי שיוויון שמתחולל גם אצלנו ועל הדרך בה צריכה הממשלה הנוכחית לטפל בו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים6
צילום: ED ALCOCK / NYT

החודש ימלאו שנתיים לפרסום ספרו של הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי, "קפיטל במאה ה־21". על פני 657 עמודים, מגולל הספר את ההיסטוריה של אי השוויון מהמאה ה־18 ועד ימינו, תוצר של מחקר אמפירי רחב יריעה שארך כ־15 שנה, והתבסס על נתונים מ־20 מדינות שהורכבו בסיוע צוות של כלכלנים. בספרו מראה פיקטי כיצד קבוצה קטנה של שושלות הון מחזיקות במשאבים הכלכליים הגלובליים על חשבון ההמונים, דור אחר דור. לטענתו, הגורם המרכזי להתרחבות הפערים – רווחי הון שתשואתם גבוהה משיעור הצמיחה – מוביל במהירות ליצירת אי שוויון קיצוני, ומאיים לדרוס את ערכי הדמוקרטיה בידי כוחם של בעלי הממון. התהליך הזה, הוא מזהיר, כבר מתרחש בעוצמה: בארצות הברית נגס המאיון העליון 60% מהגידול בעוגת ההכנסות בשנים 1977־2007. לאור המגמה הזאת, פיקטי מציע להטיל מס גלובלי על בעלי ההון, בגיבוי מנגנון מהפכני של רישום ותיאום מס בינלאומי.

עד המשבר הפיננסי נתפש אי השוויון כסוגיה שולית במחקר הכלכלי, ורק כלכלנים בודדים, גם אם בולטים, עסקו בו. התפנית ממצב של זלזול לעבר התעסקות בלתי פוסקת בתופעה, החלה בד בבד עם עלייתן של תנועות המחאה בעקבות המשבר הכלכלי. בעולם שמנסה לאסוף את השברים העניין המתעורר באי השוויון תרם לגיבושה של תודעה כלכלית־חברתית חדשה.

תוך זמן קצר במיוחד הצליח ספרו של פיקטי לשנות את השיח הכלכלי בעולם. "קפיטל במאה ה־21", שנכתב ופורסם בתחילה בצרפתית, החל להכות גלים עם פרסום מהדורתו האנגלית, בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, במארס 2014. כלכלנים, פוליטיקאים, עיתונאים ומובילי דעה התחרו ביניהם בסופרלטיבים שקשרו לראשו של פיקטי בן ה־43, המשמש ראש תוכנית המחקרים של בית הספר הגבוה למדעי החברה בצרפת (EHESS) ויו"ר עמית בבית הספר לכלכלה של פאריס (PSE). פיקטי זכה לתארים כמו "כוכב הרוק החדש של העולם האינטלקטואלי", ו"הכלכלן החשוב בדורו", וספרו הוכתר "מהפכני", "ציון דרך היסטורי" ו"הספר החשוב ביותר של העשור". בחוגי כלכלה מעריכים כי פיקטי הוא מועמד רציני לזכייה בפרס נובל. העיתונאי הכלכלי פול קרוגמן, פרשן "ניו יורק טיימס" וחתן פרס נובל, קבע כי ספרו של פיקטי הוא "מהפכה בהבנתנו את המגמות ארוכות הטווח של אי השוויון", וטען כי קודם לפרסום הספר, "המחקר בתחום התעלם כמעט לחלוטין מהשפעתם של העשירים ביותר".

הסערה שחולל פיקטי היתה כה גדולה, עד שהיא יצאה מגבולות השיח הכלכלי והביאה את ספרו עד לראש רשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" – הצלחה חריגה לספר כלכלי אקדמי עב כרס. הספר ומחברו נהפכו לתופעה שהצליחה לחדור גם אל תוך חוגים שמרניים ואליטיסטיים, כמו העיתון "פייננשל טיימס" שתיאר אותו כ"ספר חשוב במידה בלתי רגילה", והפורום הכלכלי בדאבוס, שבו דורג משבר אי השוויון במקום הראשון בין האיומים הגדולים ביותר על העולם בעשור הקרוב.

ואולם, למרות הצלחתו האדירה של הספר, וההדים לו זכה גם בישראל, קולם של כלכלנים ישראלים כמעט לא נשמע בנושא, אף שהם פועלים וחוקרים במדינה שסובלת מרמה גבוהה במיוחד של אי שוויון, רמות שכר נמוכות בהשוואה לממוצע במערב, ושיעור עוני שהוא הגדול ביותר בקרב מדינות ה־OECD.

לכן, ולרגל יום השנה השני לצאת הספר, ביקשנו לשמוע את דעתם של חמישה כלכלנים בולטים מכל חלקי המפה הפוליטית אודות פיקטי וספרו.

תמונה חדשה של המציאות/ אבי שמחון

כשסין הצטרפה למארג הכלכלה העולמי, בשנות ה־80, נכנסו אליו קרוב למיליארד עובדים חרוצים ויעילים שמועסקים בשכר זעום. קוראים לזה גלובליזציה, ובזכותה אנחנו קונים מכנסיים תמורת כחמש שעות של שכר מינימום וטלפון סלולרי בשכר של כשלושה ימי עבודה. אלא שהגלובליזציה גם חשפה עובדים רבים לתחרות ששוחקת את הכנסותיהם. לפיכך, גדל הפער בין עובדים שליכולותיהם יש תחליף זול מאוד, אי שם באסיה, לבין אלה שמועסקים בענפים עתירי ידע, כמו ההייטק, או בכאלה שדורשים מוניטין ויציבות פוליטית כמו ענפי הפיננסים. חשוב לזכור שיותר משהיא פגעה בעובדים החלשים, הגלובליזציה היטיבה עם העובדים בעלי הכישורים הנדירים־יחסית בשוק העולמי. יש בישראל מאות אלפי מהנדסים, עורכי דין ורואי חשבון שהכנסותיהם עלו מאוד בזכות הגלובליזציה, ומאות אלפים נוספים שמרוויחים מכך שהם מוכרים להם מוצרים ושירותים.

פיקטי לא גילה את התופעה וגם לא הצטיין יותר מאחרים בהבנתה. הוא עשה דבר חשוב בהרבה: בעבודת נמלים שהחלה לפני כ־20 שנה, הוא ריכז נתונים על התחלקות העושר ב־100 השנים האחרונות, ובתוך כך העמיד בפנינו תמונה שלא עמדנו עד אז על חומרתה. הספר שלו מסכם מספר לא מבוטל של מאמרים שפרסם החל מ־2001 בטובי המגזינים הכלכליים, כאשר היה עדיין כלכלן צעיר ולא ידוע. העובדה שמאמריו עברו כבר אז, הרבה לפני המשבר הגדול, את המסננת הקפדנית של ה־American Economic Review, למשל, מעידה על כך שהדברים נפלו על אוזן קשבת בקהילת הכלכלנים האקדמית.

אבי שמחון: פעולה משותפת, כלומר בתיאום אמריקאי ואירופי, בנושא אי השוויון, אפשרית רק לאחר שתבוא דרישה חד־משמעית מהציבור להעמיד את אי השוויון בראש סדר העדיפות.צילום: תומר אפלבאום

עבודות אלה הצטרפו לוויכוח הער שהתנהל בשנות ה־90 על הקשר בין אי שוויון לבין צמיחה (דווקא קיינס כתב לפני כמעט 80 שנה שאי־שוויון תורם לצמיחה, בעוד הכלכלנים הישראלים, עודד גלאור ויוסף זעירא, הראו במאמר חשוב מ־1992 כיצד הוא פוגע בה). הוויכוח בשאלה האם אי־שוויון תורם או פוגע בצמיחה לא הוכרע, אבל מרבית הכלכלנים סבורים שכך או אחרת אי־שוויון הוא רע כשלעצמו.

אמנם אין אמת בטענה שהשינויים הטכנולוגיים במאה ה־21 והכוחות הכלכליים שיצרו דוחפים בהכרח לכיוון כזה או אחר ומי שיעמוד בדרכם יאבד בזרם האדיר, אבל נכון שכמו שהעלייה הגדולה באי השוויון החלה בעקבות הגלובליזציה, כך גם ההתמודדות אתה חייבת להיות גלובלית. מדינה שתעלה מסים באופן חד צדדי תפגע בעצמה, כפי שצרפת חוותה לא מזמן.

פעולה משותפת, כלומר בתיאום אמריקאי ואירופי, אפשרית רק לאחר שתבוא דרישה חד־משמעית מהציבור להעמיד את אי השוויון בראש סדר העדיפות. בינתיים זה לא קורה. אמנם, בזכות כלכלנים כמו פיקטי שמציבים לפנינו תמונה חדה של המציאות, הציבור ער לפערים המתרחבים אלא שחלקים גדולים ממנו נמצאים בצד המרוויח, והראיה לכך היא הניצחון הברור במרבית מדינות אירופה (ובישראל) של מפלגות הימין (בסתירה לטענה המרירה של השמאל, הן בארץ והן בעולם, שהציבור מצביע לימין בגלל פחדים ובניגוד לאינטרס שלו). עם זאת, הדיון הציבורי מבהיר גם לפוליטיקאים השמרנים ביותר שעליהם לוודא שמרבית חלקי האוכלוסייה ימשיכו ליהנות מפירות הצמיחה, ומהעלייה האדירה ביעילות שהגלובליזציה נושאת בחובה.

איננו יכולים לנבא מה יקרה ב־30 השנים הבאות, אך דבר אחד בטוח למדי: אי השוויון מתקרב לרמות שמעמד הביניים לא ירצה לקבל והוא יוודא, דרך הקלפי, שהפוליטיקאים לא יתעלמו מרצונו. להערכתי אנחנו מתקרבים לשיא ברמת אי השוויון, והנבואות השחורות בדבר מותו של מעמד הביניים מוקדמות מדי.

הכותב הוא פרופסור באוניברסיטה העברית ולשעבר יו"ר הוועדה המייעצת לשר האוצר

המפתח טמון בשינוי המבנה הכלכלי / אביה ספיבק

פיקטי עשוי מהחומרים של כוכב על: הוא צעיר, נאה, מוכשר, ומלא אנרגיה וכעס. והוא הוציא את הדיון באי השוויון הכלכלי מתחומם של המוספים הכלכליים, והפך אותו לעיסוק של כולם, באמצעות שילוב של מחקר יסודי ומקצועי עם מסקנות פרובוקטיביות.

ראשית, פיקטי הפנה את תשומת לבנו לחלוקת הרכוש. באופן מסורתי הכלכלנים עוסקים בחלוקה של ההכנסות ובאי השוויון שבהן. הרכוש מתחלק מאז ומעולם בצורה הרבה פחות שוויונית מאשר ההכנסה, כיוון שההון האנושי – שהוא צירוף של היכולת האישית וההשכלה – אינו נמדד כחלק מהרכוש, למרות שהוא המקור לרובה של ההכנסה הלאומית. חלוקת הרכוש נהפכה לאי שוויונית עוד יותר מבעבר ב־30 השנים האחרונות, וכיום היא מגיעה לשיאים שכמותם נראו לאחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה.

שנית, פיקטי הפנה את תשומת לבנו לחלקו של המאיון העליון בסך ההכנסות (בישראל אלה כ־25 אלף איש).  זוהי שכבת מנהלי־העל, אשר יצרו פערים עצומים בקרב השכירים באותה חברה, וחלקה גדל באופן מבהיל ב־20 שנה האחרונות בארצות הברית – מ־8% ב־1981, ל־20% ב־2012. בשאר ארצות המערב המגמה זהה, אם כי עוצמתה קטנה יותר.

שלישית, הוא יצר תחזית מפחידה לפיה יש חוק כלכלי, כמעט חוק טבע, לפיו הרכוש ימשיך ויגדל יותר מאשר סך הפעילות במשק. זאת מאחר שקצב צמיחת ההון והרכוש (המכונה r, ועולה בהתאם לשיעור הריבית), גבוה מקצב הצמיחה בתוצר (g), ומאחר שבדרך כלל r>g.

השיח הכלכלי־חברתי בישראל השתנה מאוד בעקבות המחאה החברתית, ואולי גם בהשראה עקיפה של פיקטי. אנו רואים את ההשפעה הפוליטית של השיח בהסכמים הקואליציוניים. ההסכם עם כולנו של משה כחלון, למשל, מטיל מסים על העשירון העליון (ביטול הטבות המס על הפרשות לפנסיה), ומוריד לאפס את המע"מ על מוצרי יסוד; ההסכם עם הדתיים מגדיל את קצבאות הילדים. כל אלו נהנים מרוח גבית מהשיח על אי השוויון, וכך גם הניסיון להוריד מחירי דירות ומחירי מזון באמצעות הגדלת ההיצע.

עם זאת, בל נטעה: ההסדרים הכלכליים הבסיסיים של המשק, כפי שנקבעו ב־10־15 השנים האחרונות, הם עדיין לטובת בעלי ההון. הרפורמות היסודיות בשוק ההון יצרו מקור אשראי עצום – הגופים המוסדיים (קרנות פנסיה, חברות ביטוח, קופות גמל, קרנות השתלמות), שמנהלים יותר מטריליון שקל. אשראי זה מגיע רובו ככולו לחברות הגדולות בצורת אג"ח קונצרני והלוואות גדולות של עשרות ומאות מיליוני שקלים, ושוק זה סגור לגמרי לחברות הקטנות והבינוניות ולמשקי הבית. תופעת עובדי הקבלן, חולשת האיגודים המקצועיים והגלובליזציה יצרו שוק עבודה המוטה לטובת המעסיקים הגדולים. אין פלא שהשכר הריאלי לא עלה בתקופה הזו.

אביה ספיבק: פיקטי יצר תחזית מפחידה לפיה יש חוק כלכלי, כמעט חוק טבע, לפיו הרכוש ימשיך ויגדל יותר מאשר סך הפעילות במשקצילום: ניר קידר

שינויים מפליגים אלו בתשתית הכלכלית הישראלית והעולמית הונעו על ידי אידיאולוגיה לטובת השוק החופשי וההשפעה הגוברת של בעלי ההון. הפערים האידיאולוגיים והפוליטיים בינינו ובין ארצות סקנדינביה, למשל, מסבירים היטב את הפער באי השוויון. כדי לתקן את מה שמעוותת כלכלת השוק, יש צורך בהתערבות ממשלתית.

ברמה הגלובלית, האתגר של מתחרים לשיטה הקיימת דחף למעורבות ממשלתית. תחילתה של מדינת הרווחה אצל ביסמרק  –יסוד הפנסיה הכללית ב־1890 – היתה התשובה שלו לסוציאליסטים. מדיניות הרווחה של רוזוולט בשנות ה־1930 היתה התגובה שלו לקומוניזם. נפילת ברית המועצות ב־1990 זכתה לפירוש של ניצחון השוק והקטנת מדינת הרווחה. עדיין צריך לחכות ולראות אם המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008 יחזיר את הגלגל אחורה.

ההיזון החוזר שבין הפוליטיקה והכלכלה מקשה על ניבוי מגמות עתידות של הפערים. גם פיקטי עצמו מסתייג, ואומר שאי אפשר לנבא וכו'. הוא מביא דוגמאות של כלכלנים שניבאו נבואות שחורות והתבדו. מרקס לא חזה את העלייה בשכר של העובדים שקרתה לאחר מותו, ששינתה את תחזיותיו. מלתוס לא ראה את השיפור הטכנולוגי של ייצור מזון.

היזון חוזר זה הוא הסכנה שבאי השוויון. הערכים משתנים, הכסף הופך לחזות הכל, והכל עומד למכירה – כולל רבנים, אנשי משטרה, פוליטיקאים, ראשי ערים. הכסף הגדול מתחיל לשלוט בעולם, ולצמצם את הדמוקרטיה. בעיקרון, התהליך הדמוקרטי השוויוני היה צריך להביא לצעדים שיצמצו את אי השוויון הכלכלי. אולם בעלי ההון מייצרים מערכות שמונעות זאת – למשל, שמביאות לתשלום מסים ברמות נמוכות מאוד, הרבה יותר נמוכות מאשר המעמד הבינוני.

פיקטי מציע להטיל מס על רכוש. אבל יחסי הכוח הפוליטיים לא יאפשרו זאת. צריך לשנות את המבנה הכלכלי כדי להקטין את כוחם של בעלי ההון, ואז ממילא יקטן אי השוויון. לפני שמטילים מס חדש ומרחיק לכת נשגיח כולנו שבעלי ההון ישלמו כמו שצריך את המסים הקיימים. ניתן במסגרת הקיימת להפכם ליותר פרוגרסיביים: מס החברות, מס ההכנסה וגם מס עיזבון שקיים בארצות רבות.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה, וראש המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הפוך, הפוך/ ירון זליכה

בשני העשורים האחרונים נוצרו פערים גדולים בחלוקת פירות הצמיחה המשקית: נתח הולך וקטן מהצמיחה לנפש הגיע להכנסה הלאומית משכר, בעוד התמורה על ההון לקחה ממנה נתח הולך וגדל. באותו זמן, חלו שלוש התפתחויות מדאיגות נוספות: הפריון על העבודה בישראל הלך והתבלט כאחד מהנמוכים בעולם המערבי, אף על פי שכוח העבודה הישראלי הוא מהמשכילים במערב; מספר שעות העבודה למועסק בישראל הגיע לשיאים מערביים – עדות למצוקתם ההולכת וגדלה של בני מעמד הביניים והשכבות החלשות; ורמת המחירים בישראל עברה כל גבול של סבירות. כיום, הדיור בישראל הוא ככל הנראה היקר במערב, הרכב בישראל הוא מהיקרים בעולם, ומחירי המזון יקרים בכ־25% ממחיריהם במדינות מערביות רבות אחרות.

ביחס למדינות המערב, אנו עובדים הכי הרבה, מרוויחים הכי פחות ורוכשים את המוצרים והשירותים הכי יקרים. אין פלא, אפוא, ששיעור העוני בישראל הוא הגבוה במערב וכפליים מהממוצע המערבי. ולמרות האמור לעיל, טעות היא לבחון את שני העשורים האחרונים כמקשה אחת. בשנים 2003־2007, למשל, היה חלקה של ההכנסה הלאומית משכר לנפש גדול משמעותית משיעורה כיום – כמחצית מהצמיחה לנפש; מחירי הדיור היו נמוכים בכמחצית מרמתם הנוכחית; ואילו השכר הריאלי נטו עלה בקצב נאה – עדות לייצור מקומות עבודה בעלי פריון גבוה.

באותן שנים, התנהלה מדיניות כלכלית ששמה דגש על ריבית גבוהה יחסית (שדיכאה את עליית מחירי הנדל"ן ומיתנה את עליית מחירי המניות, כלומר את הצטברות ההון), והפחתות מיסוי מאסיביות לשכירים, לצרכנים ולעסקים קטנים ובינוניים. כמו כן נעשו אז ניסיונות לביצוע רפורמות להגברת התחרותיות במשק, הגם שאלה לא היו מספיקים ולא תמיד הצליחו.

למעט התקופה שצוינה לעיל, ולאורך רוב שני העשורים האחרונים, נוהלה מדיניות כלכלית הפוכה לחלוטין, שתרמה רבות לפערים שבין שכר להון. מרכיב עיקרי במדיניות זו היה ריבית ריאלית נמוכה מאוד, שלא לומר שלילית, שהביאה להכפלת מחירי הדיור ומחירי המניות ולצבירת הון עצום. כמו כן ננקטה מדיניות של מיסוי אפסי לעסקים גדולים רבים (חוק עידוד השקעות הון, חוק הרווחים הכלואים), העלאת מסים דרמטית לשכירים, לצרכנים ולעסקים קטנים ובינוניים, ואפסות מוחלטת של הרגולציה להגברת התחרות במשק. דוגמה בולטת לכך היא חולשתה המוחלטת של הממשלה בכל הנוגע ליצירתו של מונופול אדיר ממדים בשוק הגז הטבעי, והסירוב המחפיר (כולל של הממשלה החדשה) להטיל פיקוח על מחירי הגז.

ירון זליכה: למרבה הצער, פיקטי וספרו הם בגדר אנקדוטה בלבד בשיח הכלכלי חברתי בישראלצילום: עופר וקנין

למרבה הצער, פיקטי וספרו הם בגדר אנקדוטה בלבד בשיח הכלכלי חברתי בישראל. אולם, אם הפגנה של 450 אלף צרכנים ושכירים ובעלי עסקים קטנים בכיכר המדינה לא הועילה, מדוע נלין על חוסר השפעתו של ספר? ועוד באנגלית? עם זאת, אין צורך שקובעי המדיניות הכלכלית יקראו את ספרו הקשה והמורכב של פיקטי. די בכך שיצפו בסרטו של אורי זוהר "מציצים", ובפרט בסצנה "הפוך גוטה, הפוך" מתוכו. כל עוד לא ישנו קובעי המדיניות בישראל את הדיסקט, תימשך מגמת הרחבת הפערים בין הון לעבודה.

הצעתו של פיקטי להטיל מס עושר עולמי דומה בעיני להצעה להטיל מס עיזבון, שאינה אלא פופוליזם זול. כאשר הממשלה יוצרת עיוותים בדמות פקודת מס הכנסה מהמסובכות בעולם המערבי, כאשר שינויים בכללי המס מתרחשים לעתים תכופות מאוד, עד אשר בממוצע מדי חודש וחצי משתנה אחד מחוקי המס (ואין זו הגזמה), וכאשר מערך הטבות המס לגדולים ולחזקים הוא מהאדירים במערב, אזי המדינה מזמינה אי שוויון במיסוי בין הון לעבודה וצריכה. אי שוויון כזה ינוצל היטב על ידי בעלי ההון כדי לחמוק ממס העיזבון, ומי שילכדו ברשת המס יהיו דווקא אנשים שצברו הכנסתם מעבודה, ולא מהון, וכבר שילמו על כך מיסוי גבוה מאוד. כסף רב, מכל מקום, המדינה לא תראה ממס זה. תחת זאת, מוטב שהממשלה תעלה את הריבית, תפחית מסים לשכירים, לצרכנים ולעסקים הקטנים והבינוניים, תבטל לחלוטין את מערך הטבות המס לגדולים, ותבצע רפורמות אמת להגברת התחרותיות. אם תעשה זאת, תיווכח בוודאי הממשלה כי אין צורך במס עיזבון.

לקחי השנים 2003־2007 והמדיניות הכלכלית שנוהלה בהן, שיצרה חלוקה מאוזנת בפירות הצמיחה בין עבודה להון, מלמד כי היווצרות ההון אינה גזירה משמים, אך היא מחייבת מאבק מתמשך, נחוש וחכם של הממשלה. בפופוליזם, קובעי המדיניות לא יגיעו רחוק.

אורי זוהר ואריק איינשטיין בסרט "מציצים"

הכותב הוא ראש החוג לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי במשרד האוצר

השגיאות של פיקטי / מיכאל שראל

אמצעי התקשורת, חלק מנבחרי הציבור וגם גורמים מקצועיים־למחצה חוזרים שוב ושוב על הטענה כי פערי ההכנסות בישראל גדלו משמעותית בשני העשורים האחרונים. ואולם, גם כאשר חוזרים עשרות ומאות פעמים על אותה אמירה לא נכונה, אין בכך כדי להופכה לנכונה. על פי נתוני הלמ"ס והמוסד לביטוח לאומי, ירד אי השוויון בישראל בצורה משמעותית בשנים האחרונות, ורמת אי השוויון ב־2013, השנה האחרונה שלגביה קיימים נתונים, דומה לרמתו בתחילת שנות ה־90. הדבר נכון הן לגבי אי השוויון בהכנסה הכלכלית (מעבודה ומהון), והן לגבי אי השוויון בהכנסה נטו (שכוללת תשלומי העברה ותשלומי מסים ישירים). העשירונים התחתונים הרוויחו רבות מהצמיחה בעשור האחרון, הודות לשיפור הדרמטי שחל בשוק העבודה – גם עלייה ניכרת בשיעור ההשתתפות וגם ירידה חדה בשיעור האבטלה.

קיים סיכון משמעותי לעלייה חדה באי השוויון בישראל בעשורים הקרובים. לא בגלל התהליכים של פיקטי, אלא בשל שילוב של החינוך במגזר החרדי, שאינו מקנה לבוגריו כישורים מינימליים הנדרשים להשתלבות בשוק העבודה המודרני, והדמוגרפיה (שיעור החרדים באוכלוסייה צפוי לגדול מ־10% כיום ל־30% ב־2060).

ייתכן שההחלטה להגדיל באופן ניכר את קצבאות הילדים, והדיבורים על הטלת מס עיזבון ועל הגדלת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים, הושפעו במידה מסוימת מהשיח על הפערים החברתיים שהתגבר בעקבות פרסום ספרו של פיקטי. אם כן, חבל, מפני שהתוכניות האלה עלולות לגרום הרבה יותר נזק מתועלת, כולל לשכבות האוכלוסייה שאמורות "ליהנות" מהן. הן עלולות לגרום להיפוך המגמות החיוביות שהתרחשו בשוק העבודה בעשור האחרון, ובמיוחד בשיעורי ההשתתפות והתעסוקה של צעירים בעלי משפחות ושל עובדים מבוגרים המתקרבים לגיל הפרישה. דבר זה יפגע בכלל הציבור, דרך הקטנת הצמיחה והגדלת הנטל התקציבי על הממשלה, ובמיוחד יפגע בסיכויי השכבות החלשות לצאת ממעגל העוני והתלות בקצבאות, ולהשתלב במעגל העבודה.

פיקטי מציע להטיל מס עושר עולמי אחיד ופרוגרסיבי, אלא שברוב המדינות המערביות יש כבר כיום מסי הכנסה גבוהים, הן על הכנסות מעבודה והן על הכנסות מהון, שמוטלים באופן פרוגרסיבי. בחלק מהן, כולל בישראל, מידת הפרוגרסיביות של מסים אלו היא משמעותית מאוד ואולי אף מוגזמת. בנוסף, יש מיסוי של הצריכה (דרך מע"מ ומסים עקיפים אחרים), כאשר היקף הצריכה מושפע לא רק מההכנסה השוטפת אלא בראש ובראשונה מההכנסה הקבועה ומרמת העושר של הצרכנים. כתוצאה מכך, כבר כיום שיעורי המסים כבדים מדי ופוגעים בצמיחה – במיוחד אלו המוטלים על בעלי ההכנסות הגבוהות – ויש להפחיתם ובוודאי לא להעלותם.

עם זאת, אם הכוונה היא להטיל מס עושר ובמקביל להפחית מסים על הכנסה ועל צריכה, הנזק במקרה של יישום מוצלח עשוי להיות קטן יותר. בעיית היישום נובעת מכך שעושר, ובמיוחד עושר פיננסי, הוא נייד יותר מהכנסות ומצריכה. יהיה כמעט בלתי אפשרי לשכנע את כל המדינות בעולם לשתף פעולה, להטיל מס זהה, ובנוסף לזהות ולדווח על הנכסים הפיזיים והפיננסים של כל אדם לכל יתר המדינות. אחרת, שום דבר לא ימנע מאי טרופי כזה או אחר להציע לעשירי העולם מקלט לכספם, תמורת עמלה נמוכה בהרבה משיעור המס שיוחלט עליו. יתרה מזאת, גם אם יהיה שיתוף פעולה מושלם בין המדינות, יהיה כמעט בלתי אפשרי לוודא שהעושר הרשום על שמו של כל אדם בעולם הוא אכן שלו, ולא רק נרשם על שמו על ידי בעל נכסים רבים שרצה להתחמק מתשלום מס העושר הפרוגרסיבי.

יש הטוענים, במידה רבה של צדק, שהגידול באי השוויון בעושר במדינות המערביות בעשורים האחרונים, כפי שתועד על ידי פיקטי, התרכז כולו בעליית ערך הנדל"ן ולא בכמות אמצעי הייצור (מכונות, ציוד, מפעלים). לכן, נראה כי ההסבר המרכזי של פיקטי לתיאור העלייה באי שוויון זה, ולפיו שיעור התשואה על הון גבוה משיעור הצמיחה במשק, אינו רלוונטי וכלל לא קשור לתופעה שהוא מתאר. בנוסף נטען, גם כן בצדק, שאם שיעור התשואה על הון הוא גבוה והיקף ההשקעה החוזרת של הרווחים גם כן גבוה – שתי טענות מרכזיות של פיקטי – אזי כמות ההון תגדל והתפוקה השולית שלו סביר שתקטן, כלומר התהליך שפיקטי מתאר, גם אם הוא נכון בתקופה מסוימת, לא יכול להימשך לטווח ארוך.

מיכאל שראל: ההסבר המרכזי של פיקטי לתיאור העלייה באי השוויון, ולפיו שיעור התשואה על הון גבוה משיעור הצמיחה במשק, אינו רלוונטי וכלל לא קשור לתופעה שהוא מתארצילום: יונתן בלום

הכותב הוא חוקר בכיר בפורום קהלת ולשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר

האידאליזציה המסוכנת של השוק / יצחק ספורטא

כמו דברים רבים אחרים, גם השפעתו של  פיקטי היא במידה רבה תוצר של עיתוי הפרסום של ספרו. פיקטי עוסק באי השוויון מאז ראשית שנות האלפיים, לצד חברים כמו עמנואל סאאז ואנתוני אטקינסון. גם כלכלנים כג'וזף שטיגליץ וג'ון קנת גלבריית עסקו בנושא הזה, בערך מאותה תקופה. השאלה היא מדוע קודם לכן, בעת התפתחותה של מגמת אי השוויון בשנות ה־80 וה־90, מיעטו כלכלנים להתייחס לנושא זה. הסבר חלקי לכך הוא שמחקרים שנעשו אז ראו עדיין באי השוויון נושא חסר משמעות מבחינת התיאוריה הכלכלית, ולכך יש לצרף את ההתייחסות השלילית לשוויון מבית היוצר של המדינות הקומוניסטיות. כיוון ששוויון נתפש כרע, אזי אי שוויון הוא טוב כי הוא מספק לאנשים תמריצים לחדש ולפעול. סיימון קוזנץ, שמצוטט גם אצל פיקטי, הצביע על תהליך אבולוציוני שבו בתקופה הראשונית של התפתחות כלכלית מהירה אי השוויון עולה, ולאחר מכן יורד. ואכן, אי השוויון היה במגמת ירידה משמעותית עד אמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת. בנוסף לכך, יש לזכור כי התעוררות של נושא בשיח הכלכלי מתרחשת פעמים רבות לא בשל שינוי מגמה בשיח האקדמי או המקצועי, אלא בעקבות אירוע חיצוני, כמו משבר כלכלי. כך, אגב, השתלטה גם גישת השוק החופשי על התפישה הכלכלית, לאחר המשבר של שנות ה־70.

בישראל עברנו אותו תהליך שבו היתה הימנעות מעיסוק באי השוויון ובעוני עד שהמצב החריף לממדים בלתי אפשריים. גם לחוקרים ממדינות אחרות, כמו פיקטי, היתה השפעה על הדיון, לצד פעילותם של ארגונים חברתיים, שעסקו בנושא וכתבו עליו זמן רב לפני שהדיון נהפך למקובל בעיתונות הכלכלית. המחאה של 2011 תרמה לכך אף היא. עם זאת, הבנת הנושא והשינוי האידאולוגי הם רק שלב אחד. כדי שדברים ישתנו באמת, צריכים לצמוח בחברה האזרחית גופים שישפיעו על המפלגות כדי שיפעלו לשינוי המצב. לפי שעה הממשלה אינה בנויה בשלב זה לשינוי מהותי אלא לטיפול נקודתי בנושאים שלדעתה חשובים לאזרחים, בעיקר במונחים של יוקר המחיה.

הרעיון למס על ההון של פיקטי, אינו חדש. בשנות ה־70 הוטל מס על מעבר מטבע חוץ בשוק הבינלאומי – מס טובין. ואולם, דווקא מי שמאמין בגלובליזציה כגורם שיכול לקדם את האנושות לחיים של כבוד, גם במקומות שבהם עוני מרוד עדיין קיים, צריך להבין שהגלובליזציה בצורתה הנוכחית תקשה על נקיטת אמצעי כזה. זאת משום שהגלובליזציה כפי שהיא בנויה כיום אינה אלא כלי שרת בידיהם של בעלי ההון והחברות, שמשחקים במדינות ובעיקר בתושבי העולם כבכלי משחק. הפתרון לכך הוא ליצור גלובליזציה מוסדרת. חוסר הסדרה הוא הגורם לכך שבעלי הכוח משתלטים לא רק על הכלכלה, אלא גם על הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה.

עשירים סבורים שעוצם ידם וחוכמתם היתרה הם שיצרו את הונם, וקצת שוכחים שיש עוד כמה גורמים להתעשרותם, בהם הכללים שמגנים עליהם ונאכפים על ידי המדינה. העושר שלהם אינו אלא פרי השותפות בינם לבין החברה שבה הם חיים, ומכאן שהחברה זכאית לנתח ממנו. אם הם משתמשים באותו הון כדי לחזק את עצמם על חשבון האחרים, אזי ברור שצריך להקטין את אותו חלק.

חלק מהטוענים נגד פיקטי עושים זאת בשם הדוֹגמה הדתית של השוק, שבה הם מאמינים, ובכך בעצם מטילים ספק ביושרתו של הכותב – כי הוא הרי די קומוניסט. לעתים גם מבקשים ממנו לפתור את כל בעיות העולם בספר אחד. ואולם יתרונו של הספר הוא בהצגה נרחבת של נתונים – לאורך מאות שנים, כאשר מדובר בצרפת. מי שלא מקבל את התיאוריה של פיקטי, יבושם לו. אבל כל מי שחושב שתיאוריה אינה אלא ניסיון להבין עולם מורכב, יכול ליהנות מהספר.

אי שוויון משפיע באופן שלילי על פרודוקטיביות גם של כלכלנים. ברמה גבוהה, אי השוויון נהפך לא רק לבעיה מוסרית אלא גם לבעיה כלכלית, ומי שמתעסק בכלכלה, בין אם בתיאוריה או במעשה, צריך לייחס לכך חשיבות כלשהי.

צילום: אלכס ליבק

אם בתרבות שלנו התמריץ היחיד – לבעלי ההון בעיקר, לא חס וחלילה לעובדים – הוא עוד הון, הרי זו תולדה של אותה גישה הרואה בערך הכספי את הערך היחידי האפשרי. הגישה הזו גרמה לצמיחה באי השוויון,  ביודעין או שלא – ואני לא יודע מה יותר גרוע. כך למשל, מחקר שנערך לפני כמה שנים בהרווארד מצא ששכרם של מנהלים בישראל (בחישוב גודל החברה) הוא השני בגובהו בעולם לאחר ארצות הברית – יותר מבגרמניה, בריטניה או יפן. כאשר הערך של כל דבר, כולל חיי אדם, נמדד בכסף, כל דבר מאבד מערכו. כך, לא רק ויתרנו על ערכים חשובים ויצרנו עולם שבו בעלי הכוח נהנים מן ההון ומניצולם של אחרים, אלא הם גם מנסים לשכנע אותנו שזהו הדבר הנכון והראוי.

יצחק ספורטא: חלק מהטוענים נגד פיקטי עושים זאת בשם הדוֹגמה הדתית של השוק, שבה הם מאמינים, ובכך בעצם מטילים ספק ביושרתו של הכותב – כי הוא הרי די קומוניסטצילום: אלון רון

הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker