תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אקדמאים בישראל חיים מהיד לפה, ולא עושים את הדוקטורט שלהם כמו שצריך"

לכתבה

פרופ' דוד לוי פאור, ראש ביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית וחוקר רגולציה, כועס. הוא כועס על הפערים באוניברסיטאות ("יש תהליכים של ניכור"), על האופן בו מכשירים אקדמאים בישראל ("אין לדוקטורנטים זמן לחיי משפחה") ועל מנואל טרכטנברג ("סינדל את התוכנית שלנו"); ומה המתכון המפתיע שלו לאושר ועושר?

57תגובות

עם שוך הקרבות הפוליטיים הסוערים של מערכת הבחירות, השאלה הגדולה כעת היא מדיניותה הצפויה של הממשלה החדשה. האם שר האוצר המיועד משה כחלון יוכל לפרוץ את חומות הביורוקרטיה ולגבור על הטייקונים, בדרך לרפורמה אמיתית בשוק הדיור והקלה משמעותית ביוקר המחיה? האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יסלים את בידודה של ישראל בעולם עד כדי פגיעה ביצוא ובצמיחה? האם אביגדור ליברמן ומפלגתו המצומקת יגשימו את שאיפתם לשנות את שיטת הממשל? האם יממש אריה דרעי את הבטחתו לשכר מינימום של 30 שקל בשעה? ובכלל, עד כמה תשפיע הממשלה הזאת על חיינו?

כמו תמיד, התקשורת והציבור עתידים להתמקד בעיקר בפוליטיקאים, באישיותם חסרת המנוח ובמתח התמידי בין תאוות השררה לבין שירות הציבור. אבל אם שואלים את פרופ׳ דוד לוי פאור, ישנו גורם אחר, אפרורי ונטול סקס אפיל, שמתנהל מתחת לרדאר התקשורתי ומשפיע על חיינו יותר מכל תהליך אחר במערכת הפוליטית. קוראים לו רגולציה.

"אחד הדברים שהאדם הרגיל לא רואה ביומיום זה איך הרגולציה משפיעה על חייו, ועל העתיד הקרוב והרחוק", אומר לוי פאור. ״הרגולציה אינה מובנת לאזרח משום שיש לה כל כך הרבה משמעויות ונציגים בשיח הציבורי – השר, המנכ״ל, הפקיד, ראש הרשות להגבלים עסקיים, כולם רגולטורים, גם הרשות המקומית וה־OECD הם רגולטורים ויש עוד רבים אחרים. זה תחום רחב שמשפיע על החיים שלנו בכל כך הרבה מובנים, ולכן הוא הופך את הצורך בממשלה חכמה לדחוף יותר. מדיניות ציבורית נכונה תוביל לעתיד יותר טוב למדינה, וזה לא קשור להרכב הממשלה ולטובת מי היא מוטה מבחינה אידיאולוגית".

אוליבייה פיטוסי

לוי פאור, ראש ביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, חוקר זה שנים רבות את השפעת הרגולציה על החיים המודרניים. הוא טוען כי הסדר הפוליטי־כלכלי בעולם מבוסס על מה שהוא מגדיר ״קפיטליזם רגולטורי״, שבו הגידול העצום ברגולציה מכל הסוגים – רגולציה פרטית, מדינתית ובינלאומית – נהפך למאפיין הבולט של הפעולה הפוליטית בכלל ושל המדיניות הציבורית בפרט. במחקריו מנסה לוי פאור להבין מי מרוויח מהרגולציה, מי שולט בה וכיצד תהליכים כמו גלובליזציה וניכור חברתי משפיעים על אופייה. הוא ייסד כתב עת בינלאומי העוסק בנושא, ומשמש יו"ר שותף ומייסד של קבוצת מחקר אירופית בתחום. בנוסף, הוא משתתף בפרויקט מחקר על התפתחות הרגולציה והמוסדות הרגולטוריים בישראל. במאמר "הגירעון הרגולטורי של עידן ההפרטה", אותו פרסם ב־2011 עם החוקרים נעם גדרון וסמדר מושל, הוא קובע כי מדינת ישראל סובלת מהזנחה עמוקה בתחום הרגולציה, "הפוגעת ביכולת הממשל והחברה הישראלית לקדם את רווחת האזרחים וביטחונם ומהווה מתכוֹן לכישלון מתמשך בקידום האינטרס הציבורי בכל תחומי החיים".

״לאזרח יש שתי מטרות – להשיג מידה של עושר ומידה של אושר, ושתיהן כרוכות זו בזו ומושפעות ישירות מפעולות הממשלה. עושר תלוי בדברים כמו עמלות בבנקים, או מחיר המילקי, ואילו אושר הוא איכות החיים שיכולה להיות מושפעת מכמות השטחים הירוקים מסביב לבית, מגישה לחוף הים, מכבישים בטוחים, מתחבורה ציבורית נגישה. כל אלה הם תוצאות של פעולות רגולטוריות. התפישה שאני מקדם אומרת שיותר רגולציה פירושה יותר אושר ועושר ליותר אזרחים״, אומר לוי פאור, 54, בראיון שנערך ערב הבחירות בביתו בירושלים.

״השוק לא מפתח תחרות בעצמו וצריך לספק לו מסגרת רגולטורית מתאימה. כשבריטניה הובילה תהליכי הפרטה וליברליזציה משנות ה־80, הם הבינו שאיכות ההפרטה והליברליזציה תלויה ברגולציה. כאן, בגלל הדומיננטיות של הכלכלנים, מאז תוכנית הייצוב של 1985־1986 יש להם מונופול על תהליכי מדיניות ציבורית, תוך הזנחה של המבנה הממשלתי. כשמשק עובר תהליכי ליברליזציה הדבר מחייב רפורמה במינהל הציבורי ובמבנה הממשלתי כדי למקסם את התועלות מהתהליך, אבל בישראל היא לא התרחשה".

איפה אנחנו רואים את ההזנחה של הרגולציה?

"בענף הפנסיה, למשל. המעבר של קרנות הפנסיה מבנקים לחברות ביטוח ולבתי השקעות לא לווה בשדרוג המבנה הרגולטורי. זה פגע בחוסכים כי חברות הביטוח ובתי ההשקעות העלו את דמי הניהול כדי לפצות על מחיר העסקה הגבוה, וכך 'אכלו' את רוב כספי החיסכון של החוסכים. במקרה הזה היה צריך להיכנס רגולטור חזק שיקבע תקרה של עמלות. את המהלך הזה הוביל נתניהו, שראה בשוק החופשי את המפתח לתחרות אמיתית. אבל ראינו שליברליזציה שמבוססת אך ורק על פעולת השוק פוגעת בחיסכון הפנסיוני של אזרחי המדינה".

אז מדוע מדינת ישראל, שאמורה לשרת את האזרחים ולספק להם חיים טובים יותר, מזניחה את הרגולציה שלה?

"מערכת רגולטורית נבנית בתוך התהליך הפוליטי, וכשהוא מושחת או מתאפיין בפוליטיקאים חלשים – כאלה שמצביעים בוועדות בלי לדעת על מה, או כאלה שלוביסטים לוחשים על אוזניהם – זה יפגע ברגולציה. לכן חשיפת מה שמתרחש בוועדת הכספים ומעורבות של עיתונות חזקה ואקדמיה ביקורתית הם דברים חשובים בתהליכים כאלה".

אבל יש הטוענים שהבעיה של המשק הישראלי היא דווקא עודף רגולציה.

"יש עודף רגולציה בתחומים מסוימים, ויש מעט מדי רגולציה בתחומים אחרים".

האם הדרך לעודד יזמים אינה להפחית את הרגולציה?

"המערכת הרגולטורית לא נבנתה עבור יזמים, אלא בשביל החברה הישראלית, והיא צריכה למקסם את הצרכים של כלל האזרחים. האינטרסים של המגזר העסקי והאינטרסים של האזרחים הם לא משחק סכום אפס, ברוב המקרים. האינטרסים שלובים זה בזה ויש טווח של משחק חיובי ביניהם. הכלכלה פועלת בשירות החברה, ולא להפך. לדוגמה, יש עכשיו סנטימנט ציבורי לרפורמה בבנקים. הרפורמה היא לא המטרה, המטרה היא מערכת פיננסית שאינה גדולה מדי ואינה קטנה מדי ושממקסמת את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס של אליטה קטנה או קבוצה קטנה של מנהלים בכירים שמרוויחים סכומי עתק".

איפה אתה יכול להצביע על הצלחה של רגולציה נכונה?

"פתיחת שוק הסלולר היתה מהלך של רגולציה חכמה, שיחסית למה שמתרחש בעולם ויחסית לעוצמה של חברות הסלולר הוכתר בהצלחה. אבל גם הוא נעשה מאוחר מדי, היה אפשר לעשות אותו לפני עשר שנים".

איפה דרושה רגולציה דומה?

"המפתח הוא בשוק ההון, בביטוח ובפנסיה, הענפים האלה נמצאים בגירעון רגולטורי עצום. זה מתבטא למשל במה שמתרחש בביטוחי הבריאות המשלימים של קופות החולים וחברות הביטוח. דרושה שם ועדת חקירה. אנחנו משלמים יותר ויותר על אותו דבר. שם הכישלון הגדול של הרגולטור. שיעורי הרווח של חברות הביטוח מביטוח חיים או מביטוח רכב או מביטוח דירה הם כלום לעומת שיעורי הרווח מביטוחים משלימים. השירות הזה, שיצא מפיקוח, הוביל לאינפלציה של ביטוחים משלימים שמבוססים על פחד והפחדה. בינתיים הרגולטור לא יודע איך להתמודד עם האתגר הזה".

אבל מערכת הבריאות בישראל נחשבת לאחת הטובות בעולם.

"ההישגים של מערכת הבריאות הישראלית הם הישגים של המערכת הציבורית, וגם הם בסכנה. השר״פ ממסחר את מערכת הבריאות ומשחית את הרופאים, הוא פוגע במעמדם המקצועי ובמעמד המערכת. סוד ההצלחה של מערכת הבריאות הוא רמה מקצועית גבוהה וערכים של מערכת רפואה ציבורית, ואת זה צריך להמשיך לטפח. כיום המערכת אומרת לרופא שמה שהוא שווה זה הכסף שהוא עושה, ולא השירות הציבורי שהוא מעניק".

 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

למרות טענותיך להזנחה רגולטורית, האם בכל זאת אנחנו רואים שינוי בתפישה הרגולטורית מאז המשבר העולמי?

"יש שינוי בדפוס החשיבה. הסיסמאות השחוקות של שוק חופשי ודה־רגולציה מפנות את מקומן לטובת רגולציה חכמה ושאלות של איפה נכון לעשות רגולציה ובאיזו צורה לעשות אותה. עם זאת, אנחנו לא רואים חזרה לתפישה ששוויון הוא ערך מוביל במדיניות הציבורית. אנחנו רואים הבנה גדולה יותר לכך שהאינטרסים של מעמד הביניים נפגעו ב־20 השנים האחרונות, אבל אין חזרה לתביעה לסולידריות חברתית, שמחייבת העברת כספים לערבים, לחרדים ולעולים חדשים. יש רתיעה ממדיניות כזאת, ולכן מדינת הרווחה נבנית סביב קידום האינטרסים של מעמד הביניים ולא צמצום פערים. זה תהליך טוב כי אי אפשר לבנות מדינה בלי מעמד הביניים, אבל יש לו מגבלות, והוא אינו כולל את העניים באמת".

בעבר אמרת שבדעתך להיכנס לפוליטיקה כדי להשפיע על סדר היום החברתי כלכלי בישראל. אחרי קריירה אקדמית של שלושה עשורים, יש לך עוד שאיפות כאלה?

״אני לא חושב שאני מתאים לפוליטיקה, אני פגיע ורגיש מדי, וגם דרך החיים האקדמית היא דרך מתגמלת מאוד, אני שמח מאוד באקדמיה. הלוואי שכולם יוכלו לכתוב דוקטורט ולקבל מלגות. כרגע המערכת הפוליטית לא מתגמלת, אתה הולך לכנסת אבל אחרי שנתיים צריך לעזוב. יש לי יותר השפעה במה שאני עושה כרגע, וזה הבנייה של מערכת ההשכלה הגבוהה. פעם המערכת הזאת היתה מגדל שן. כיום כולנו לומדים במערכת הזאת, זאת הצלחה עצומה שרבים לא שמים לב אליה. פעם השיח היה להעניק תעודת בגרות לכולם, אחר כך זה עבר לתואר אקדמי לכולם, וכיום תואר שני לכולם. ולמרות כל הבעיות באקדמיה, המגמה הזאת רק תלך ותגבר וכולנו נבלה חלק גדול יותר מחיינו באוניברסיטאות". 

"הכשל המרכזי באקדמיה הוא לא בריחת מוחות"

לוי פאור נחשב לחוקר מעורב ובעל גישה אקטיביסטית, שמקדיש ממרצו לטובת הגברת השקיפות והיעילות באקדמיה. לפני מספר שנים הקים את את רשת מדעי החברה בישראל - רשימת תפוצה בדוא״ל המשמשת פלטפורמת תקשורת מרכזית, ומונה יותר מ-3,000 אנשי אקדמיה, דוקטורנטים וסטודנטים מן המניין.

לאחרונה מונה לוי פאור לחבר בסנאט של האוניברסיטה העברית - הגוף האקדמי העליון של המוסד, שאמון לנהל את ענייניה האקדמיים ולטפח את רמת ההוראה והמחקר. ואולם בעיני רבים, הסנאט הפך לגוף מגושם, לא יעיל ועתיר בעיות, הסובל מהעדר שקיפות בניהול משאביו ומחוסר אמון מצד אנשי אקדמיה, בד בבד עם החלשת סמכויותיו. 

עם מינויו ניצל לוי פאור את רשת מדעי החברה שייסד במטרה להגביר את השקיפות בסנאט. בצעד חריג הוא שלח מיילים לאלפי נמענים על המתרחש בדיוני הסנאט וביקש מחברים ברשת להציע הצעות לשיפור תפקודו. המיילים האלה הביאו לשלל תגובות מצד חברי סנאט בעבר ובהווה, ששפכו אור על התנהלותו הבעייתית, בלשון המעטה. באחד המיילים כתב לוי פאור כי ״הסנאט אינו איתנו והאתגר שלנו עתה הוא להפוך את הסנאט הקיים לזירה של השתתפות… בהתמודדות עם האתגר הזה אנו לא יכולים להסתמך אלא על עצמנו… איננו יכולים להאשים אף אחד ברמות ועומק ההשתתפות הנוכחיות בסנאט… זאת המטרה של הרשת שלנו״. 

בין התגובות השיבה לו גם פרופ׳ אסתר כהן מהחוג להיסטוריה, שכיהנה בסנאט במשך שני עשורים: "הסנאט הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית. שום דבר לא שינה את העובדה הבסיסית שתמיד הצבענו בלי לדעת על מה. ברוב המוסדות האירופים פשוט ביטלו אותו. הצורה היחידה לשנות את המצב הוא לצאת למלחמה בהנהלה. בהתחשב במצבה של האוניברסיטה, זה נראה לי רעיון התאבדותי. מוטב לוותר על הסנאט״.

מה בעייתי בעיניך בהתנהלות גוף כמו הסנאט באוניברסיטה העברית?

״הסנאט הוא גוף שנחלש מבחינת היכולת שלו לתרום לממשל תקין באוניברסיטה העברית. הפגיעה היא קודם כל ביכולות של חברי הסגל לתרום לחיים האקדמיים, לחנך להשתתפות, להעביר ידע, וכך הקהילה האקדמית עוברת תהליך של בירוקרטיזציה כשקבלת הסמכויות וההחלטות מרוכזות למעלה על ידי הנשיא והרקטור, כשגופים אחרים שצריכים לפקח להשתתף נחלשו, ובראש ובראשונה הסנאט. יש תהליכים של ניכור בין הפנטהאוז של מגדל השן ובין קומות הביניים.

"הפנטהאוז מאוד רזה - מספר האנשים שעובדים סביב הרקטור בתהליכים של שקיפות, של בניית תהליכים לחיזוק קשרים, מאוד קטן. אני לא יודע בדיוק כמה כי זה לא נתון גלוי. הייתי בונה את הסנאט כמוסד אוטונומי שיש לו יו״ר שאינו הרקטור, שמתאים עצמו לעידן האינטרנט עם שיתוף אלקטרוני, שעובד באמצעות ועדות קבועות כמו בכנסת, שיש לו יחידת מחקר ושהוא מרכז יכולות החלטה של ניהול והבעת דעה באופן שוטף בחיים האוניברסיטאיים. ארגונים כמו האוניברסיטה צריכים לעבור אדפטציה, התאמה".

לוי פאור נחשב גם לאחד הדוחפים המרכזיים לביצוע רפורמה בהכשרה של תלמידי תואר שלישי באוניברסיטאות. ״רוב האנשים יגידו לך שהכשל המרכזי באקדמיה בישראל זה בריחת מוחות, אבל הבעיה המרכזית מבחינתי היא הכשרת דוקטורנטים. הכשרת חוקרים בישראל נעשית במודל מיושן שכולל תואר שני מחקרי ארוך מאוד, בלי מלגות, שאינו מסוגל לתת תשובה לצרכים המחקריים והחברתיים של הסטודנט, ואחריו בא דוקטורט שאורכו 7 שנים בממוצע, לא 4-5. זה הממוצע בפועל. לכן אנשים מתחילים את המסלול האקדמי שלהם בגיל 38-40 בממוצע. זה בזבוז יכולות ובזבוז מאמצים במהלך בניית הקריירה. האנשים האלה חיים מהיד לפה ולא עושים את הדוקטורט שלהם כמו שצריך, ומצד שני לא מצליחים להקדיש זמן למשפחה כי אין מערכת מסודרת שתיקח את הטובים ביותר ותשקיע בהם בתוכנית מובנית של חמש שנים, כמו בארה״ב. יצירת מערכת כזאת מחייבת שינוי חשיבה בקרב ראשי האוניברסיטאות, ומחייבת תקציבי מלגות לדוקטורנטים. דוקטורנט כזה שמתחיל את התכנית בגיל 24 וגומר בגיל 29 עולה למדינה חצי מיליון שקל.

ולמרות זאת מדענים ישראלים מוכיחים עצמם בהרבה תחומים, דור אחרי דור, כמובילים בעולם.

כן, כי גם לאחרים יש הרבה דפקטים. אם המדד שלנו הוא אמריקה - אנחנו מפגרים. אם המדד הוא אירופה - אנחנו במצב לא רע. גם באירופה יש תפיסה מיושנת, אבל הם משתחררים מזה והציפיה שלי היא שלא נעמוד בתחרות איתם בעתיד. כדי לשפר את המצב הזה צריך לעשות שני דברים - מתוך השטח להקים בית ספר לדוקטרונטים מהתואר הראשון עם מלגות, כפי שעשינו במחלקה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באונ׳ העברית, ואונ׳ תל אביב עשתה אותו דבר במדע המדינה. מנואל טרכטנברג אימץ בתחילה את התוכנית בחום כשהיה ראש המל״ג, אבל סינדל אותה - הוא התנה את התוכנית בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות ומכללה אחת שעמדה בתנאים. איזו מכללה עמדה בקריטריונים? הבינתחומי. וכשהאוניברסיטאות הביעו התנגדות לשילוב מכללות, הוא הקפיא את התוכנית.

ואתה תומך במתן תארי דוקטור על ידי מכללות?

במצב העניינים הנוכחי, כשאוניברסיטאות לא מסוגלות לממן דוקטורנטים, צריך להשקיע קודם באוניברסיטאות.

אבל אולי הבינתחומי יכול להוביל מגמה של מלגות נדיבות לדוקטורט, שיגדיל את התחרות ויאלץ אוניברסיטאות להציע מלגות גדולות לא פחות?

השאלה היא באיזה מוסד אתה רוצה לקבל דוקטורט, ובררו שלאוניברסיטאות יש יתרון גדול בתחום זה. מי שרוצה קריירה אקדמית לא ילך לבינתחומי, הוא ילך לאוניברסיטה. עניין נוסף הוא שהבינתחומי הוא מוסד פרטי, וזאת דרך מוזרה להעניק כסף ציבורי למוסד פרטי. זה למעשה לחקות את השר״פ במערכת ההשכלה הגבוהה. אז משני הטעמים האלה צריך להתנגד למהלך הזה. אבל שוב, מבחינתי הדבר החשוב ביותר הוא שתהיה תמיכה לדוקטורנטים, ואף אחד לא עושה את זה - לא באוניברסיטאות ולא במכללות. זה לא קורה כי המשמעות היא הגדלה של מאות מיליוני שקלים בשנה להשכלה הגבוהה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, כי במדעים מדויקים יש תקציבים ספציפיים.

למרות כל הבעיות, חוקרים ישראלים ממשיכים להוביל בכל התחומים באקדמיה ובאוניברסיטאות המובילות בעולם. ההייטק הישראלי הוא מעצמה עולמית, בייחוד בהיבטים כמו מחקר ופיתוח. רוב האנשים האלה צמחו במערכת החינוך הישראלית ולמדו באוניברסיטאות בישראל. אז איך זה שאין לנו אפילו אוניברסיטה אחת בין המובילות בעולם? לא ב-10, לא ב-20 ולא ב-50. למה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לא מובילה כמו החוקרים שהיא מנפיקה?

"כשאתה חושב על דירוג אוניברסיטאות זה לא כמו דירוג של מדינות. כדי להבין את העוצמה האקדמית של ישראל צריך להסתכל על מדדים כמו מספר פרסי נובל לנפש, מספר ציטוטים אקדמיים לנפש, מספר מענקי מחקר לנפש, ובמדדים האלה ישראל היא מהמובילות בעולם. כשאתה מסתכל על דירוגי אוניברסיטאות אתה לא רואה שם כסף כסף יש למוסד כמו הרווארד. לאוניברסיטה הזאת יש פי 3 כסף מאשר לכל האוניברסיטאות בישראל. אז צריך להסתכל על תפוקה מדעית לעומת השקעה. אז אם האוניברסיטה העברית מדורגת 60 או 70 בדירוגים האלה זה מטעה. צריך לבדוק מה התקציב שלה, כמה חוקרים יש לה, ואת התפוקה המדעית שלה. כשמסתכלים על הנתונים האלה מגלים שהאונ׳ העברית עובדת בצורה מאוד יעילה, אבל אין לי את הנתונים האלה, כי לאף אחד אין, כי אף אחד לא עושה דירוג כזה. המדד שאני מפיץ ועוקב אחריו בקביעות זה ה-ERC) European Research Council). שם המענקים של ישראל לנפש בכל התחומים באקדמיה הם הכי גבוהים מבין 40 המדינות באירופה (ראו גרף).

"עם זאת, המצב של ישראל לא אידיאלי ויש המון מה לשפר באקדמיה הישראלית. ברור שתקציב התמיכה בהשכלה הגבוהה צריך לגדול, אבל לשם כך גם הצמיחה הכלכלית צריכה לגדול. ההישגים בצמיחה הכלכלית בשלושים השנים האחרונות הם בינוניים עד חלשים והם לא מריצים אותנו קדימה בסולם העושר, אנחנו תקועים או בסטגנציה, או סטגפלציה (שילוב של סטגנציה ואינפלציה, נ.פ). מדינות כמו דרום קוריאה, הונג קונג, אירלנד, היו הרבה הרבה מאחורינו וכיום הן לפנינו. נתניהו הבטיח להעלות אותנו מעלה, וזה לא קרה.

"ברגע שתהיה צמיחה גדולה יותר אפשר יהיה להפריש תקציבים גדולים יותר, לא רק להשכלה גבוהה אלא למערכת החינוך בכלל. שם צריך קודם כל להגדיל תקציבים לבתי ספר יסודיים ולמעונות היום, לפני ההשכלה הגבוהה. אם לא תהיה צמיחה כלכלית גדולה יותר, צריך יהיה להפנות כספים מתקציב הביטחון, מתקציבים בשטחים, מפיתוח היערכות מול איראן. יש כיום הסטת תקציבים למערכת הביטחון שאינה עומדת בשום קנה מידה של הצרכים הבטחוניים של ישראל, וחלק מזה נובע מהפרנויה של ראש הממשלה. אנחנו מתחילים לחיות למען הביטחון במקום שהביטחון ישרת אותנו. אתה רואה את זה בהסטת משאבים עצומים למלחמת סייבר ולהיערכות למלחמה מול איראן, שלמרבה השמחה לא נדרשו עד כה״.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות