תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"האמת היא שלא נותר הרבה מהעיתונות"

לכתבה
David, Bergin, Emmett and Elliott

חוקר התקשורת האמריקאי פרופ' רוברט מקצ'זני מסביר כיצד נהפכה העיתונות ממוסד שמקדם את הדמוקרטיה, לכלי שחותר תחתיה

6תגובות

כעת, כשהן הגיעו לסיומן, אפשר בוודאות לקבוע שהבחירות האחרונות היו יוצאות דופן בהיסטוריה הישראלית. הסיבה לכך היא לא המירוץ בין ביבי לבוז'י או בין המחנה הציוני לליכוד, אלא העובדה שאותו מירוץ לא היה המניע הישיר לבחירות. באותה מידה שבה התבקש הציבור להכריע בין המפלגות השונות, הוא התבקש לבחור בין מו"לים עיתונאיים: נוני מוזס, מו"ל קבוצת "ידיעות אחרונות", ושלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום".

המלחמה המסחרית הפראית בין מוזס לאדלסון היתה כל כך מרכזית לבחירות האלה, עד שלפעמים המאבק בין הפוליטיקאים עצמם נראה כמו הסחת דעת. אישורו של "חוק ישראל היום" בקריאה טרומית, בנובמבר האחרון, היה ככלות הכל אחת הסיבות המרכזיות להקדמת הבחירות. בחודשים שקדמו לבחירות, בעוד ש"ישראל היום" קידם שוב ושוב את מסריו של קמפיין הליכוד ותקף בבוטות את מוזס, תקפה קבוצת ידיעות ללא הרף, בעיתון המודפס וברשת, את שלטונו של נתניהו. ראש הממשלה עצמו התערב בצורה חסרת תקדים במלחמת המו"לים בין אדלסון למוזס, כשטען כי "מוזס מוביל קמפיין מתוזמן ומתוזמר נגד הליכוד ונגדי, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי עם ארגונים ועמותות שפועלים למטרה זאת בתמיכת טייקונים מהארץ ומהעולם וכן בתמיכת ממשלות זרות".

Brent Nicastro

אלה סימנים מטרידים במיוחד למצבה של הדמוקרטיה הישראלית: שני מו"לים מנהלים ביניהם מלחמה מסחרית שבה, לכאורה, אחד מהם תומך בראש הממשלה המכהן, ואילו השני מתנגד לו, אך למעשה הראשון משמש כשופר תעמולתי בשירות ראש הממשלה, ואילו השני שואף להשיב לעצמו את המעמד המונופוליסטי שממנו נהנה במשך שנים רבות. בתווך נמצאים חבריה של האליטה הכלכלית המקומית, שכל אחד מהם מתייצב לצד המו"ל "שלו", והם מבקשים להגדיל את כוחם על חשבון הצד השני. כל זה נמכר לציבור, על ידי אותם מו"לים, כדמוקרטיה במיטבה.

האם מדובר באנומליה, מצב יוצא דופן שלא יחזור על עצמו שנית? אולי, אך ייתכן גם שזו הצצה מטרידה לעתיד אפשרי, שבו אינטרסים מסחריים אוליגופוליסטיים מתחרים זה עם זה על כוח פוליטי באמצעות התקשורת, כשהם מחזיקים את הבוחרים כבני ערובה. פרופ' רוברט מקצ'זני, אחד מחוקרי התקשורת המובילים בעולם, טוען שהאפשרות הסבירה יותר היא השנייה. "גם בארצות הברית אנחנו רואים את זה", הוא אומר בראיון למגזין TheMarker. "התקשורת המסחרית איבדה את המשאבים, את היושר ואת המעמד שלה. מיליארדרים רוצים לקנות כלי תקשורת כדי לדחוף את האג'נדה שלהם, ובמדינה קטנה כמו ישראל מישהו כמו אדלסון יכול לקנות את כולה וזה אפילו לא כסף גדול מבחינתו. כואב לחשוב שיש מדינות בעולם שבהן הפוליטיקאים יותר 'קנויים' מאשר בארצות הברית".

 

אין ויכוח — אין סיבה לסקר

מקצ'זני, פרופסור באוניברסיטת אילינוי, הוא מהמומחים המובילים בעולם להיסטוריה והכלכלה של התקשורת. הוא כתב וערך 27 ספרים שעסקו בתפקיד המדיה בשימורה של השיטה הכלכלית שמקדמת אי שוויון וריכוזיות. כמו כן הוא גם אקטיביסט, שבעשור הקודם הקים את הארגון Free Press שנאבק במונופוליזציה של התקשורת, ופועל למען מטרות כמו נייטרליות רשת. הוא פרסם עשרות מאמרים שעוסקים באופן שבו נהפכה העיתונות מ"הרשות הרביעית" לכלי מרכזי בשימורם של מבני כוח ועושר קיימים, ומ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" לכלי שרת בידי אוליגרכים שמבקשים להצר את צעדיה של הדמוקרטיה ולרוקן אותה מתוכן.

רוב המחקר של מקצ'זני עוסק בארצות הברית, שנהפכה בחסות ההשתלטות של הכסף הגדול על הפוליטיקה ודעיכת העיתונות ל"דולרוקרטיה" (Dollarocracy), כשם הספר שכתב מקצס'ני יחד עם העיתונאי ג'ון ניקולס ב־2013, אבל המגמות שהוא מתאר השפיעו, במידה זו או אחרת, גם על כל דמוקרטיה אחרת בעולם המפותח.

 

 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

 

 

כיצד הגענו למצב שבו התקשורת, אחד מהיסודות ההכרחיים של חברה חופשית, פועלת למעשה כגורם שחותר תחתיה? "בקונצפט של עיתונות מסחרית, כפי שהתפתח בארצות הברית ונהפך לנפוץ ברחבי העולם באמצע המאה ה־20, היתה הטיה שנבנתה לתוכו ולא באמת הוערכה באותו זמן", מסביר מקצ'זני. "הגבולות המוסכמים של הדיון הם אלה שנקבעים על ידי האליטות הפוליטיות והכלכליות. בעלי הכוח דנו במדיניות מסוימת, ואז התקשורת היתה מסקרת את זה והטיעונים בעד ונגד היו הטווח של הדיון הלגיטימי בנושא, אבל אם אותם אנשים היו מסכימים על נושא מסוים, התקשורת לא ידעה איך לעסוק בו. זה נהפך לבלתי אפשרי עבור עיתונאים לפקפק במצב הזה בלי שיואשמו בניסיון לקדם אידיאולוגיה פוליטית ובחוסר מקצועיות, דברים שאף עיתונאי לא רוצה להיות מואשם בהם. כתוצאה, עיתונאים הפנימו שלא שואלים שאלות בנוגע לנושאים שעליהם בעלי הכוח מסכימים".

לטענתו, דוגמה אחת לכך היא האופן שבו העיתונות הכלכלית בארצות הברית התעלמה מכל הסימנים המדאיגים שקדמו למשבר הפיננסי של 2008, והמשיכה עד הרגע האחרון לקדם את בועת הדיור והמשכנתאות הספקולטיבית שהובילה למשבר. "אם הסתכלת על ארגונים להגנת הצרכן ועל כלכלנים שלא היו במיינסטרים, היה הרבה מידע איכותי שהראה כיצד הנתיב שבו הלכנו לא היה בר קיימא, אבל העיתונאים התעלמו מכך כי הם נטו להאמין למה שהאנשים בוול סטריט ובשלטון אמרו". דיון נוסף שנשאר מחוץ לשיח התקשורתי הוא זה שעוסק במיליטריזם בחברה האמריקאית: "אין דיון בכלל על הנושא הזה, משום שהדמוקרטים והרפובליקאים מסכימים לגביו. לעתים נדירות תראה עיתונאי אומר ‘בואו נראה למה תקציב הביטחון גדול כל כך', כי אנשים בשלטון לא מעלים את הנושא, ולכן זה לא נתפש כחלק מהדיון הלגיטימי בחברה. גם לא תראה הרבה עיתונאים מקצועיים בארצות הברית מפקפקים יותר מדי בזכותה לפלוש לכל מדינה שהיא רוצה, מכל סיבה שהיא, פשוט משום שהפוליטיקאים מסכימים על כך. זה פגם שמובנה בתוך העיתונות המקצועית, אבל הוא מייצג רק חלק מהסיפור".

"החלק האחר של הסיפור הוא שב־40 השנים האחרונות ראינו שתי תופעות: האחת, התמסחרות עצומה של התקשורת וההכנסה של יותר ויותר ערכים מסחריים לתוך הסלקציה של סיפורים חדשותיים; אבל חשוב מכך, העיתונות הפסיקה להיות מיזם בעל היתכנות כלכלית. מספר העיתונאים העובדים צנח בשנים האחרונות, ומספר העיתונאים בתשלום לנפש קטן בהרבה מכפי שהיה לפני 25 שנה. האמת היא שלא נשארה הרבה עיתונות, והמחסור הזה הוא שמאפשר לתעמולה וליח"צ להצליח לקבוע יותר ויותר את סדר היום".

 

בין GM ל–GE

קל כיום לחשוב שהתקשורת המסחרית שמתבססת על פרסום היא דבר שהתקיים מאז ומעולם, אך התקשורת כפי שאנו מכירים אותה היא בת קצת יותר מ־100 שנים. במאה ה־19 העיתונים היו ברובם מפלגתיים וקידמו במופגן עמדות פוליטיות שונות. "בכל עיר גדולה בארצות הברית היו 10־12 עיתונים גדולים שקידמו עמדות שונות", אומר מקצ'זני. "שיעור ההצבעה היה בשיא, ויותר אנשים נמשכו לעסוק בפוליטיקה. בארצות הברית, לפחות, העיתונות המקצועית באופן אירוני דווקא לא בהכרח קידמה את הדמוקרטיה. העיתונות הדמוקרטית ביותר בארצות הברית היתה זו של המאה ה־19".

הטענות לפיהן התקשורת משרתת את בעלי הכוח ואת הסדר הכלכלי הקיים אינן דבר חדש, כמובן. הן קיימות לפחות מאז שהסופר והעיתונאי האמריקאי אפטון סינקלר פרסם ב־1919 את הספר המהפכני The Brass Check, שבו הראה כיצד אילי עיתונות כמו ויליאם רנדולף הרסט השתמשו בעיתוניהם כדי לקדם אינטרסים עסקיים שלהם, של חבריהם ושל המפרסמים, וכיצד התקשורת נכשלת שוב ושוב בהגנה על האינטרס הציבורי. כשלוש שנים לאחר מכן חשף העיתונאי האמריקאי וולטר ליפמן את הדיווח המוטה אודות המהפכה הבולשוויקית בעיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס". ב־1988 היתה הטענה שתקשורת ההמונים משמשת ככלי תעמולה בשירות כוחות השוק לבסיס של ספרם המשפיע של נעם חומסקי ואדוארד ס. הרמן, Manufacturing Consent ("מייצרים הסכמה").

מאז שנות ה־80 עברה התקשורת – תחילה האמריקאית ואחריה העולמית – תהליך שהפך אותה למוטה יותר מאי פעם, הודות לדה־רגולציה: הסרתם של חוקים שהגבילו את מספר כלי התקשורת שאדם או תאגיד היו רשאים להחזיק, ואפשרו את קיומו של גל מיזוגים עצום שהוביל לריכוזיות עצומה בתעשיית המדיה. כיום בארצות הברית, שישה תאגידי ענק – טיים וורנר, ג'נרל אלקטריק (GE), דיסני, ניוז קורפ, ויאקום ו־CBS – שולטים בכ־90% מהתקשורת, ובמקומות אחרים בעולם המפה אינה שונה בהרבה. למרות האשליה של פלורליזם תקשורתי, בפועל המידע שזורם אלינו כיום מגיע אלינו מאותם מקורות ספורים.

התוצאה של אותו תהליך היא שגבולות הדיון הלגיטימי נוטים לנוע "בין GM ל־GE", כפי שאמר ג'ף כהן, לשעבר ראש הארגון לביקורת התקשורת FAIR (Fairness and Accuracy in Reporting). דעות המצויות מחוץ לתחומי המיינסטרים נוטות להיות מוצגות באופן מעוות, מגוחך או פשטני, אם הן בכלל מקבלות ביטוי. בתקופות של סערה חברתית או משבר קיצוני הן עשויות לקבל סיקור אוהד, אך ברגע שהמומנטום שוכך, נוטה גם הסיקור ליפול בחדות, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, כפי שקרה במחאה החברתית בישראל ובמקרה של תנועת Occupy בארצות הברית. התולדה ההכרחית של אותו מנגנון היא דה־פוליטיזציה של האוכלוסייה: פעילות פוליטית נהפכת ללא מועילה, ולכן אינה מושכת. כתוצאה מכך, הדמוקרטיה ממשיכה להיחלש.

המצאת האינטרנט היתה אמורה לשנות את כל זה, אולם בפועל, נהפכה גם הרשת לכלי שרת בידיהם של בעלי הכוח. בספרו מ־2013, Digital Disconnect: How Capitalism is Turning the Internet Against Democracy ("נתק דיגיטלי: כיצד הקפיטליזם מסית את האינטרנט נגד הדמוקרטיה"), מתאר מקצ'זני כיצד נהפך האינטרנט "למחולל הגדול ביותר של מונופולים בתולדות הקפיטליזם": "גוגל, אפל, אמזון, פייסבוק וכל היתר הן חברות מונופוליסטיות להחריד, שנהנות מסיקור תקשורתי אוהד ויחס קרוב מאוד לממשלה, במיוחד לסוכנויות ביון כמו ה־NSA, קשר הדוק שמציב המון בעיות לקיומה של חברה חופשית", הוא כותב בספר. אחת הדרכים להיאבק בפגמיה של העיתונות המסחרית, כותב מקצ'זני, היא להגדיל משמעותית את המימון הציבורי לעיתונות. "תור הזהב" של העיתונות האמריקאית, למשל, התאפשר באמצעות סובסידיות ממשלתיות שהפכו את עלות הדפוס לנמוכה כל כך שבארצות הברית היו יותר עיתונים לנפש מבכל מקום אחר בעולם. גם במדינות הסקנדינביות, שנחשבות לדמוקרטיות הבריאות בעולם, סובסידיות לעיתונים הן הנורמה. "הפרסום נתן את הרושם שעיתונות היא מיזם מסחרי", כותב מקצ'זני בספרו האחרון. "אבל כשהפרסום נעלם מתגלה טבעה האמיתי של העיתונות: שירות ציבורי, משהו שחברה דמוקרטית זקוקה לו אבל השוק אינו יכול לספק בכמות או באיכות הדרושה".

 

האתגר הגדול של זמננו

מקצ'זני, שהתבגר בתחילת שנות ה־70, הושפע עמוקות מהרעיונות המהפכניים ששטפו את העולם באותם ימים ומגדיר את עצמו סוציאליסט. בסוף אותו עשור הוא החל לראשונה לעבוד בתקשורת, וב־1979 ייסד מגזין רוק בשם The Rocket. שם, כך סיפר בראיונות בעבר, מצא את עצמו מתחנן בפני יצרניות הסיגריות (שבתקופה ההיא כבר לא הורשו לפרסם בטלוויזיה או ברדיו) שיפרסמו אצלו. הניסיון שלו כעיתונאי וכמו"ל לימד אותו כיצד פרסום משפיע על התוכן וכיצד אינטרס מסחרי עלול לסכן את התפקיד הציבורי של העיתונות. הארגון שהקים ב־2003 יחד עם ג'ון ניקולס וג'ון סילבר, Free Press, נועד לקדם רפורמה בתעשיית התקשורת בארצות הברית. הרעיון להקמתו נולד בעקבות האופן שבו שירתה התקשורת האמריקאית את ממשל בוש לפני מלחמת עיראק ב־2003: כל גופי החדשות הגדולים סיפרו לציבור האמריקאי את אותו סיפור, שלאחר מכן התברר כשקרי, לפיו המשטר העיראקי החזיק בנשק להשמדה המונית. במקביל ניסה ממשל בוש להקל פעם נוספת במגבלות הבעלות על התקשורת באמצעות חקיקה שהיתה מאפשרת לאותם כלי תקשורת שסייעו לממשל להפיץ מידע שגוי, להפוך לענקי מדיה גדולים עוד יותר. התוכנית בוטלה לבסוף, בשל התנגדות ציבורית אדירה, והארגון ממשיך לפעול גם כיום.

בספרו האחרון, Blowing the Roof Off the 21st Century ("להעיף את הגג מעל המאה ה־21"), עוסק מקצ'זני בדרכים להגיע למה שהוא מכנה "דמוקרטיה פוסט־קפיטליסטית". "אני חושב שהקונפליקט הגדול של זמננו הוא בין הקפיטליזם לדמוקרטיה", הוא אומר. "הסופרת האמריקאית פראן לייבוביץ אמרה פעם שבשנות ה־80 הקפיטליזם הביס את הקומוניזם. כיום הוא מביס את הדמוקרטיה – זה מה שקורה בארצות הברית, וזה מתפשט לכל העולם. הדומיננטיות של העשירים, של התאגידים הגדולים, של התפישה לפיה השווקים מושלמים והעושר הוא השאיפה העליונה של הקיום האנושי, היא גדולה עד כדי כך שהיא מערערת את היסודות הדרושים לחברה דמוקרטית. קיומה של דמוקרטיה דורש שאי השוויון יהיה ברמה הכי קטנה שאפשר, שאף אחד לא יגווע ברעב, שלא יהיה חינוך טוב לעשירים וחינוך רע לעניים. בשנות ה־60 וה־70 בארצות הברית היו לנו הרבה מאלה. זה לא היה מושלם, אבל היינו במקום טוב לעומת היום. בעשורים האחרונים, לעומת זאת, חלק גדול מהתשתית הדמוקרטית של המדינה נהרס על ידי אינטרסים מסחריים ופוליטיים. זה האתגר הגדול, הקרב הגדול של זמננו".

לעיתונות – או נכון יותר, להיעדרה – תפקיד מרכזי במצב הזה. "מה שקורה בכל העולם זה שהאינטרסים התאגידיים החליטו שאי אפשר לעשות כסף מעיתונות. אפילו יותר מההטיות של התקשורת, זה הסיפור הכי חשוב. רוב הסטודנטים שלי בני 22. לעיתונות אין שום נגיעה בחייהם".

יש לנו מעט עיתונות, אבל המון מדיה.

"בדיוק. לערוצי טלוויזיה בכבלים כמו פוקס ניוז, CNN ו־MSNBC יש השפעה עצומה, אבל הם לא מסקרים שום דבר – רק מביאים ידוענים לדבר על פוליטיקה. זה לא יקר, זה רווחי, וקל להציג את זה כחדשות. 85%־90% מכל החדשות כיום אפשר לייחס ליחסי ציבור, הודעות לעיתונות או הצהרות ממשלתיות שפורסמו כלשונן, ללא שום בידוק, אימות או עבודה עיתונאית. זאת תמיד היתה בעיה, אבל לפני 40 שנה המספר הזה היה קרוב יותר ל־40%. כיום, חדשות הן מה שאנשי היח"צ רוצים שתחשוב שזה חדשות".

ובכל זאת, אנחנו עדיין רואים לא מעט דיווחים עיתונאיים פורצי דרך שקוראים תיגר על הממסד. שערוריית העלמות המסים של HSBC, למשל, או חשיפות סנודן.

"אין ספק, עדיין יש עיתונות טובה, אבל בוא לא נגזים: הספר שלי, Digital Disconnect, יצא ממש לפני חשיפות סנודן. היה לי ברור שיש מעקב ממשלתי, וכתבתי כמה שיכולתי לפי הראיות שהיו בידי. הדהים אותי שזה היה ידוע כבר עשור, ואף כלי תקשורת של הזרם המרכזי לא סיקר את זה. גלן גרינוולד כתב על זה מברזיל, בבלוג שלו. הוא ועוד אחד או שניים. אף אחד אחר לא היה מוכן לעסוק בזה, והדבר נכון גם לשאר התקשורת: מדי פעם תראה תחקיר מעולה ב"ניו יורק טיימס" או ב"וול סטריט ג'ורנל", אבל לרוב, הדברים הכי טובים מגיעים מפרילנסרים שמקבלים תשלום זעום, או מעיתונאים עצמאיים שעושים הכל כדי לדחוף את העבודה שלהם, ללא תמיכה. ככה לא עובדת חברה דמוקרטית".

האם רשתות בינלאומיות של עיתונאים חוקרים שחולקים ידע ומשאבים, כמו ארגון התחקירנים הבינלאומי ICIJ שחשף את העלמות המסים של HSBC, הן דרך להיאבק בהשתלטות התאגידית על התקשורת?

"זה פנטסטי. זאת אחת מהדרכים הרבות שבהן האינטרנט הוא גם נהדר. לפני 30 שנה אי אפשר היה לעשות משהו כזה. אבל כל העיתונאים האלה צריכים לאכול כדי לשרוד, ופה אנחנו חוזרים לבעיית המשאבים. זה טריקי: כדי לעשות עיתונות צריך המון כסף".

בספרך האחרון אתה טוען שאנחנו נמצאים בתקופה שבה יש הזדמנות ייחודית לערער את מבני הכוח הקיימים. למה דווקא עכשיו? ריכוזיות העושר בשיאה, שיעורי ההצבעה נופלים ברחבי המערב, העיתונות נרדמת בשמירה.

"אני אופטימי כי בסופו של דבר יש הרבה יותר אנשים שהם לא מיליארדרים מאשר מיליארדרים. ואני חושב שהמיליארדרים יודעים את זה, וזאת אחת הסיבות שהם מקדמים את המדיניות שהם מקדמים, כדי להגן על תפקידם בחברה. המצב שבו אנחנו נמצאים כיום הוא בלתי אפשרי עבור הרבה אנשים בעולם.

"מדינות כמו יוון וספרד צפויות לסבול משיעורי אבטלה של 20%־25% במשך שנים רבות. זה לא מצב כלכלי בר קיימא עבור חברה מודרנית וזה לא יעבוד. יש לנו תשתיות דמוקרטיות, מוסדות וחירויות שיובילו אותנו, אני מאמין, למצוא פתרונות הומניים ולהוביל לחברה הרבה יותר פתוחה ושוויונית, שבה העשירים והתאגידים אולי יהיו קיימים, אבל יהיו הרבה פחות חזקים. זאת הדרך היחידה שבה נוכל לשרוד כמין, כי אני לא רואה שום עתיד בנתיב שבו אנו צועדים עכשיו". 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות