רא"ל אביב כוכבי

כמו ברק אובמה, שזכה בפרס נובל לשלום ל־2009, גם הרמטכ"ל אביב כוכבי לא נדרש לעשות הרבה כדי לעמוד בראש רשימת המשפיעים השנתית של מגזין TheMarker. זכייתו של אובמה, פחות משנה לאחר שנכנס לתפקיד נשיא ארצות הברית, שיקפה את ציפיות ועדת הפרס מבואו של נשיא שחור, ליברל, לבית הלבן. כוכבי הוא המשפיע מספר 1 בטרם סיים שנה בתפקידו, כי למעשיו בשנה הבאה תהיה השפעה עצומה על האופן שבו תתנהל מדינת ישראל, הנמצאת בעיצומו של משבר שכמוהו לא חוותה בעבר.

אווירת המשבר, ערב תחילתו של עשור חדש, נובעת מהצטרפותן יחד של כמה תופעות שונות: התקדרות עננים ביטחוניים, מציאות כלכלית מעורפלת שבה הצבא מציב דרישות לתוספות תקציב נרחבות, ומעל לכל – אי בהירות פוליטית, הנובעת ממצבו המשפטי של ראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו. נתניהו נאחז בציפורניים כדי לא להתפנות מהמעון ברחוב בלפור, חרף הכרזת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על החלטתו להגיש נגדו שלושה כתבי אישום. עם ראש ממשלה הטרוד בקרב הישרדות, ולצד שר ביטחון חדש ובלתי מנוסה, נפתלי בנט, שימי כהונתו נראים קצובים, הרבה מאוד מוטל על כתפי הרמטכ"ל. במקום שבו מרבית השרים אינם אוזרים עוז לצאת כנגד תמרוניו של ראש הממשלה, כשישראל מתנהלת על קצה המצוק בכל מה שנוגע לסכנת המלחמה, כשחלק ניכר מכלי התקשורת עסוקים במופעי עידוד לפעולות צה"ל, כשהרשתות החברתיות מבוססות בביצה עכורה של תוקפנות ופשטנות –  כוכבי, כמעט בעל כורחו, נקלע לעמדת המבוגר האחראי.

כוכבי, בן 55, נולד וגדל בקריית־ביאליק. הוא התגייס לצה"ל בקיץ 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, והגיע לחטיבת הצנחנים שבה עשה את שנות שירותו ושבה התקדם עד לעמדת המח"ט. כבר בשלב מוקדם סומן כמי שנועד לגדולות: קצין יסודי ושאפתן, שהצטיין בתפקידיו השונים. בקיץ 2018, כשהתקרב מועד ההחלטה על מינוי הרמטכ"ל ה־22, נתפש כוכבי כמועמד הטבעי לתפקיד. לצד כישוריו, הוא גם עבר בכל התחנות המתאימות: מפקד אוגדת עזה בזמן ההתנתקות, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הצפון, וסגן הרמטכ"ל. ואולם, נתניהו לא התלהב ממועמדותו של כוכבי. ראש הממשלה פיתח חשדנות – מוצדקת, על סמך ניסיון העבר – כלפי השאיפות הפוליטיות של רמטכ"לים. נתניהו לא התפעל יותר מדי מכוכבי כראש אמ"ן בתקופת מבצע צוק איתן ברצועת עזה, בקיץ 2014. אולי הוא מזכיר לו את רמטכ"ל המבצע ההוא, צנחן בעצמו, בני גנץ.

נתניהו שאף למנות לרמטכ"ל את האלוף אייל זמיר, לשעבר מזכירו הצבאי. שר הביטחון אז, אביגדור ליברמן, בכלל התאהב באפשרות של הפתעה אסטרטגית – מינויו של האלוף ניצן אלון. אבל כשנתניהו הטיל וטו על מינוי אלון (שכבר התרשם מליברמן שתפקיד הרמטכ"ל מובטח לו), וליברמן מחק את זמיר כאופציה, חזרו השניים למינוי כוכבי כאפשרות הסבירה וההגיונית. גם תהליך ההודעה על המינוי היה משונה: ליברמן ניצל את שעות טיסתו של נתניהו בחזרה מביקור בנסיכות עומאן במפרץ הפרסי (שנשמר בסוד עד לסיומו), כדי להודיע על החלטתו ולהעמיד את ראש הממשלה בפני עובדה מוגמרת.
כוכבי נכנס לתפקידו באמצע ינואר, ונתפש כיורשו המתבקש של הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט. אבל עד מהרה מצא עצמו במצב לא צפוי. נתניהו, תחת איום כתבי האישום, הוביל את המדינה לשתי מערכות בחירות בלא הכרעה, העלולות כעת להיגרר למערכת בחירות שלישית. מצב זה כפה שיתוק על המערכת הפוליטית, העסוקה רק בתמרונים כושלים להרכבת קואליציות, ודחה כל הכרעה מעשית של הממשלה. בתחום התקציבי המצב חמור במיוחד: אם תורכב בכל זאת ממשלה בקרוב, יידחה גיבוש התקציב עד לאחר מארס 2020. אם יתקיימו בחירות באותו חודש, ספק אם יסוכם תקציב חדש לפני ספטמבר הבא.

עבור הרמטכ"ל, שגיבש תוכנית רב־שנתית שאפתנית לצה"ל, אלה חדשות רעות במיוחד. במקור, קיווה כוכבי להקדים את תחילת חמש שנות התוכנית שלו, "תנופה", ל־2020. כעת, הכל עתיד להידחות והמסגרת התקציבית כלל אינה ברורה. משרד הביטחון, כמו משרדי הממשלה האחרים, יידרש להסתפק בינתיים בשיטת "1/12", שבה מועתקים הסכומים משנת התקציב הקודמת ומחולקים באופן שווה בהתאם לחודשי השנה.

תוכניות גדולות

זה קורה, כאמור בתקופה ביטחונית שנחשבת רגישה אפילו יותר מהשנים הקודמות. ארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין עם איראן ומפעילה עליה לחץ אדיר של סנקציות כלכליות; איראן, בתגובה, יזמה גל של תקיפות צבאיות על אתרי תעשיית הנפט בסעודיה ובאיחוד האמירויות, במטרה לכפות על הממשל האמריקאי דיאלוג עמה; ממשל טראמפ סירב להגיב בכוח לפרובוקציות ובכך חיזק את ביטחונם העצמי של האיראנים; ישראל מודאגת מההתבססות הצבאית האיראנית בסוריה ופועלת נגדה; ובלבנון צץ כנראה האיום החמור מכולם – המאמץ של איראן וחיזבאללה להקים פסי ייצור לנשק מדויק, שנתניהו כבר הודיע כי הוא רואה בו קו אדום שנגדו ישראל תשקול פעולה צבאית. אין זה פלא שעל סמך כל האיומים הללו, במצטבר, אגף המודיעין במטכ"ל עדכן את הערכתו וצופה כיום סיכון גבוה יותר לפרוץ מלחמה, גם אם זו עלולה להתממש כתוצאה מסדרת הערכות שגויות, ולא כיוזמה מכוונת של מישהו משכנינו.

קשה לבודד מתוך המציאות את החלק הישראלי בתמונה, זה שבמפות הצבאיות מכונה "הצד הכחול" (האויב מסומן תמיד באדום). האם כל שיקוליו של נתניהו ענייניים? האם ההליכה על הסף בתחום הביטחוני אינה קשורה בתקווה סמויה כי משבר צבאי גדול ידחה את הקץ באשר להגשת כתבי האישום ואולי ישכנע איכשהו את הציבור הישראלי כי נתניהו, מי שתיאר עצמו כמגן הגדול של המדינה, עדיין דרוש לו לביטחונו חרף החשדות למעשי שחיתות?

כאן כוכבי הוא התחנה האחרונה. עוצמת עמוד השדרה שיפגין ביחסי הכוחות עם נתניהו, בנט והשרים, תקבע את מהלכיה הבאים של ישראל. אף ראש ממשלה אינו רוצה לריב עם רמטכ"ל, מאחר שבדעת הקהל הישראלית, הקונסנזוס סביב מפקד הצבא לעולם יהיה רחב יותר. זוהי תקופה המטילה על הרמטכ"ל אחריות נרחבת, חריגה.

הנסיבות החדשות גם מחייבות כוננות גבוהה ביחידות צה"ל, שיפור המוכנות של המטה הכללי למלחמה – ובטווח הארוך גם שיפורים ושינויים בהיערכות הצבא וביכולותיו המבצעיות, המודיעיניות והטכנולוגיות. כוכבי רואה בעיני רוחו צה"ל אחר: בעל עליונות אווירית וטכנולוגית, עם יכולות מודיעין וסייבר הנרתמות לטובת המאמץ המלחמתי ומאפשרות "סגירת מעגל" מיידית לפגיעה במטרות אויב בלחימה. לצד זאת, הוא מבקש להוביל גם את שיקומו של צבא היבשה (חיל רגלים, שיריון, הנדסה) שאימוניו, ציודו ותקציביו נשארו הרחק מאחור בעשורים האחרונים, ביחס לסכומים העצומים שהושקעו בחיל האוויר ובאגף המודיעין.

הגנרלים יודעים להסביר באותות ומופתים מדוע דרושים תקציבי עתק למימוש התוכניות הללו ומדוע מימושן קודם לכל צורך אחר של המדינה – משיקום מערכת הבריאות הקורסת ועד הרפורמות הדחופות הנדרשות לשיפור מערך התחבורה הציבורית. נתניהו, בינתיים, הולך איתם. ראש הממשלה הציג השנה את חזון "צה"ל 2030" שלו, המתואם למדי עם דרישות כוכבי, ואף הודיע כי לטעמו יש צורך בתוספת שנתית של 4 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, על פני עשור, כדי להגן על ישראל מהצרות המתרגשות סביבה.

איזנקוט, בניגוד לתדמיתו, היה פוליטיקאי בחסד שהיטיב להתנהל מול שרי הממשלה. ב־2015, כרמטכ"ל טרי, הוא מצא מסילות ללבו של שר האוצר, משה כחלון. כך נולד הסכם כחלון־יעלון (על שם שר הביטחון אז, משה יעלון): האוצר הבטיח לצבא היענות למרבית דרישותיו ויציבות תקציבית לשנים הבאות; איזנקוט הבטיח בתמורה לא לדרוש שקל נוסף לתקציב צה"ל. הוא עמד במילתו ולא הצטרף לדרישה לתוספות, גם כשנתניהו וליברמן הביעו תמיכה נחרצת בכך. צה"ל היה המרוויח הגדול מהעסקה: כך התאפשר לרמטכ"ל הקודם להוביל בבטחה את תר"ש (תוכנית רב־שנתית) "גדעון" שלו, מבלי לדאוג בכל שנה בפרוס קרבות התקציב.

מצבו של כוכבי שונה בתכלית. יש לו תוכניות גדולות שהוא משוכנע שיזניקו את צה"ל קדימה, אבל הוא תקוע בהיעדר תקציב – וממתין לפתרון הפלונטר הפוליטי, שאליו אין לו שום נגיעה. יתרה מכך, על רקע הגירעון בתקציב המדינה, הכין ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, תוכנית קיצוצים גדולה במשרדי הממשלה, שגם הביטחון יידרש לתת לה את חלקו. לנוכח הפער בין דרישות צה"ל למצב המשק, צפוי מאבק מחודש בין שני הצדדים בכל סעיפי המחלוקת הרגילים, מסכומי הפנסיות הגבוהים (ומענקי הפרישה המיוחדים) שמהם נהנים בכירי צה"ל, ועד דרישת האוצר לקיצור נוסף בשירות החובה (מ־32 ל־30 חודשים ואולי ל־24), שכוכבי – שלא כקודמו – מתנגד לה בתוקף.

על רמטכ"לים ישראלים חל, ביתר שאת, הכלל שקבע – הוא מכולם – ג'ון לנון: החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. דן חלוץ קיווה ללמד את צה"ל כולו את נורמות הפיקוד והניהול של חיל האוויר, ועל הדרך ליהפך גם ליורשו של ראש הממשלה אריאל שרון, אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה וסתמה את הגולל על תוכניותיו. מחליפו בתפקיד, גבי אשכנזי, נקט מהלכים להוצאת הצבא מהדכדוך שלאחר המלחמה ובמקביל טיפח גם הוא שאיפות פוליטיות, אבל מימושן נדחה בשבע שנים בגלל פרשת מסמך הרפז והמריבה הקשה עם השר אהוד ברק. בני גנץ נחשב לרמטכ"ל הטפלון, עד שהגיע מבצע צוק איתן וחשף את ההכנות הלקויות של הצבא לאתגר המנהרות שחפר חמאס. איזנקוט, בעיני רבים, היה המצטיין שבחבורה בשני העשורים האחרונים. זה לא הפריע לימין הקיצוני ולארגונים חרדיים־לאומיים לנהל נגדו קמפיין ארסי בגלל שני חטאים נוראים: התעקשותו להעמיד לדין את אלאור אזריה, וסירובו להיכנע לדרישות להדרת נשים משירות.

גם לכוכבי ממתינות בוודאי הפתעות במעלה הדרך. השנה הבאה שלו תהיה קריטית: במאבקי התקציב, בהפעלת הכוח הצבאי, בהתנהלות מול הדרג המדיני. הקובעת הסופית תהיה כמובן הממשלה הבאה (אם וכאשר תקום), אבל להחלטותיו ולעמדותיו של הרמטכ"ל יהיו השפעות מרחיקות לכת על חיינו כאן כאזרחים – במניעת מלחמה, בהצלחה בה אם בכל זאת תפרוץ, ובהצבת דרישות התקציב של צה"ל, תוך התחשבות בצרכים הדחופים האחרים של המשק הישראלי.

יותר לו - פחות לכם / איתן אבריאל

תקציב הביטחון של מדינת ישראל עומד על 73 מיליארד שקל בשנה, אבל הרמטכ"ל כוכבי רוצה שהוא יהיה גדול הרבה יותר. בכמה? למרות שכוכבי כבר הכין את התוכנית התקציבית שלו לחמש השנים הבאות (תר"ש), היא נותרה חשאית מכיוון שללא קואליציה, הצבא אינו חושף אותה – עניין של משא ומתן שייפתח רק לאחר שימונו ראש ממשלה, שר ביטחון ושר אוצר קבועים. מה אנחנו בכל זאת יודעים? אנחנו יודעים שראש הממשלה בנימין נתניהו הציג לא מזמן תוכנית להגדלת תקציב הביטחון ב־40 מיליארד שקל לעשר שנים, כלומר הרחבה של 4 מיליארד שקל לשנה – או תקציב של 77 מיליארד שקל בשנה. דבר אחד בטוח: לצבא לא יהיו חסרים הסברים מדוע הוא זקוק לעוד כסף, לאור האיומים החדשים מכל החזיתות, והצורך להחליף ציוד ישן ולחמש מחדש את חילות היבשה. הרי לכוכבי יש חזון לדמותו העתידית של הצבא – וצריך כסף כדי ליישם אותו.

מה יקרה בסוף? במציאות הישראלית, אם נותנים לך, אתה לוקח. אפשר להניח שהצבא ידרוש לכל הפחות את התוספת שהציג נתניהו. ייתכן שהטקטיקה מול משרד האוצר תהיה לדרוש אפילו יותר – 80 מיליארד שקל לשנה? – במטרה "לסגור" את התר"ש סביב מספר של 77 מיליארד שקל. בדרך, יהיו אינספור ויכוחים בין כוכבי לבין שר האוצר, בעיקר על נושא אחד: הפנסיה של חיילי הקבע. ידברו שם על "הגדלת הרמטכ"ל" (תוספת הפנסיה), שאותה רוצה האוצר לבטל, ועל רעיונות לקיצור זמן השירות.

ההכרעה הסופית נתונה בידי ראש הממשלה. אבל בין אם יהיה זה נתניהו, בני גנץ או גדעון סער – כולם יהיו רגישים לדרישות הצבא. אף ראש ממשלה לא רוצה לעמוד בפני ועדת חקירה עתידית שתמונה לחקור כישלון ביטחוני, ולהידרש להסביר מדוע לא נענה לדרישה התקציבית של הצבא, למרות האיומים שהוצגו לו. לכן, בכל תסריט, תקציב הביטחון יגדל בקרוב משמעותית ומי שיישלם על כך הם אזרחי מדינת ישראל – בדרך של הגדלת מסים והקטנת התקציב לשירותים האזרחיים. כל שקל נוסף שכוכבי ואנשי הקבע יקבלו, כל שקל נוסף שיופנה לרכישת מערכות מלחמה, הוא שקל שיירד מחדרי המיון, מהחינוך, מהתשתיות ומשירותי הרווחה. מבלי לקבוע דבר על הנחיצות בו, כל שקל נוסף שיופנה לתקציב הביטחון יהפוך את ישראל למדינה יותר קצת ענייה ממה שהיתה יכולה להיות.