לדף הבית של TheMarker
המשפיעים 100 / 65

משה ליאוןמשה ליאון

ראש עיריית ירושלים
יורם גביזון
שתפו בוואטצאפשתפו בוואטצאפ

ראש עיריית ירושלים בשלוש השנים האחרונות, משה ליאון, היה קודם לכן מנכ"ל משרד ראש הממשלה ויו"ר רכבת ישראל. כרואה חשבון בהשכלתו, וכמי שעסק בראיית חשבון 26 שנים, הוא מיטיב כנראה לזהות עד כמה חולה העיר שבראשה הוא עומד. ירושלים ייחודית בכך שהיא מקבלת מדי שנה מענק שגדול דרמטית מכל המענקים שמקבלות רשויות מקומיות אחרות. מענק זה, המכונה "מענק הבירה", נקבע כחלק מחוק ירושלים מ־1980, שהסדיר את סיפוחה של מזרח העיר וקבע, בין השאר, כי הממשלה "תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על־ידי הקצאת משאבים מיוחדים, לרבות מענק שנתי מיוחד לעיריית ירושלים". כמעט 40 שנים לאחר שניתן לראשונה, כדאי לבחון אם המענק אכן מילא את ייעודו ותרם לפיתוחה ושגשוגה של ירושלים.

מענק הבירה, שב־1986 היה בהיקף של 2.5 מיליון שקל, התנפח ברבות השנים וב־2019 הגיע ל־765 מיליון שקל. סך הסיוע שקיבלה ירושלים בפועל הגיע ל־950 מיליון שקל, כולל מענק פיתוח (67 מיליון שקל), תקציב לשיפור השירות (40 מיליון שקל) ותקציב לפרויקטים מחוללי צמיחה (78 מיליון שקל). זאת, אף שלכאורה מענק הבירה היה אמור להחליף כל מענק אחר, בדומה למענקי האיזון שקיבלו רשויות אחרות. פירוש הדבר שב־12 השנים שחלפו עלה המענק שמקבלת ירושלים ב־10% מעבר לעליית המדד. הסיבה המרכזית לכך, כפי שקבע מבקר המדינה בדו"ח מיוחד ממאי 2018 על מצבה הפיננסי של ירושלים, היא שהמענק לא נקבע על פי פרמטרים ברורים, אלא על בסיס מו"מ שנתי בין עיריית ירושלים למשרד האוצר. בהתחשב באובססיית ירושלים של הימין ובשלטונו הכמעט רציף מ־1977, המו"מ הסתיים כמעט מדי שנה בגידול נוסף במענק.

מה עושה עיריית ירושלים בכספים שהיא מקבלת? ב־2019, העיר השתתפה בסכום של 50 מיליון שקל בתקציב המועצה הדתית ובמנהל אגף החינוך החרדי, בעוד השתתפותה בפעולות איכות הסביבה, בעיצומו של משבר אקלימי חסר תקדים, הגיעה להיקף של 209 אלף שקל בלבד. סדרי עדיפויות אלה מגלים את עומק השעבוד של עיריית ירושלים לסדר היום החרדי ולעולם של אתמול, ואולי זה מה שניתן לצפות מעירייה שעושה כל מאמץ כדי למחוק כל שטח פתוח, ושמורת טבע הכוללת מעיינות ובית גידול לחיות בר כמו צבאים, כדי לבנות עוד 5,000 דירות שישרתו את מצוות פרו ורבו, כפי שעשתה בינואר 2021, אז אישרה את תוכנית הבנייה ברכס לבן למרות כ־6,000 התנגדויות.

כל הסימנים מעידים על כך שמוטב היה לעשות מדורה קטנה עם הכסף מאשר לתת לעיריית ירושלים להתמכר למנה גדלה והולכת של הזרקת מזומנים מדי שנה. העיר שהיתה באשכול חברתי 5 ב־2007 נמצאת עתה באשכול 3, לצד ישובים כמו נתיבות, אבו סנאן וג'דיידה־מכר. ההכנסה העצמית שלה ממסים, ארנונה ותשלומים עבור שירותים שהיא מעניקה, קרסה מ־69.5% ב־2007 ל־54.3% ב־2019. שיעור ההנחות לתשלומי ארנונה למגורים קפץ באותן שנים מ־27% ל־30%, ואילו שיעור ההנחות לארנונה שאינה למגורים, כלומר מוסדות ועסקים, עלה מ־22.4% ל־27.7%. מאחר שתשלומי הארנונה לעסקים מסבסדים את השירותים הלא רווחיים לאזרח, הגידול בשיעור ההנחות לארנונה שאינה למגורים מעמיק את מצוקתה הפיננסית של העיר.

ליאון יכול לספר לעצמו שירושלים היא אבן שואבת להייטק, כפי שהוא עושה מדי פעם בראיונות, אבל המספרים מספרים סיפור אחר, וכנראה אמיתי יותר. העוני המחריף של האוכלוסייה, וההתרחקות של תעשיות ההייטק והפיננסים מירושלים, הביאו לכך שזוהי עיר גוועת וחסרת תקווה. מאזן ההגירה שלה שלילי, והיא דוהרת לקראת קריסה כלכלית. מצבה משמש גם תמרור אזהרה לישראל כולה, שגורלה עלול להיות דומה אם הציבור שמקיים אותה לא יתעורר ויפרק את המודל העסקי שאפשר לקבוצה שעד לפני מלחמת ששת הימים נחשבה לתופעה אנתרופולוגית ביזארית ולא מזיקה, להשתלט עליה.

הנטל של החברה החרדית אינו רק במה שהיא מקבלת, אלא במה שאינה תורמת, והזרמות העתק לירושלים הן דוגמה אחת, בולטת, לאופן שבו תקציב המדינה וסדרי העדיפויות התקציביים מוכוונים כדי לשרת את אורח החיים החרדי. הנושאים שעלו לדיון בעיתונות הכלכלית בשבועות האחרונים רק מדגישים זאת. המחסור המסתמן ברופאים ובעובדי הייטק ומשבר הדיור, למשל. כמה מהנדסות ומהנדסי תוכנה, או רופאות ורופאים פוטנציאליים, הולכים לאיבוד בקהילות החרדיות בירושלים, בני ברק, ביתר עלית ואלעד? שרת המדע, החדשנות והטכנולוגיה אורית פרקש הכהן, שיוזמת יבוא של אלפי עובדי הייטק, אינה מעלה בדעתה שהפתרון נמצא מתחת לאפה.

הדיון במשבר הדיור מבוסס על הנחה שהדרך היחידה לטפל בו היא הגדלת ההיצע, מאחר שהביקוש לדירות קשיח. כדאי לבחון מה יקרה לקשיחות של הביקוש לדיור אם קצבאות הילדים והסבסוד לאברכים יבוטלו. כדאי גם להעמיד למבחן את ההנחה שתא משפחתי חרדי ומכונת הילודה החרדית חייבים לצאת לדרך בגיל 18. יש סיכוי לא מבוטל שיתברר שמדובר בשילוב של מניפולציה המונעת מאינטרס עצמי של פוליטיקאים חרדים מסוגם של משה גפני ויעקב ליצמן, ושיתוף פעולה מצד משרד האוצר ופוליטיקאים ציניים כמו בנימין נתניהו.

ירושלים היא תוצאה בלתי נמנעת של מודל עסקי פיקטיבי שקורס לתוך עצמו, כמו בולען לחופיו של ים המלח. כדאי להביט במשה ליאון ובעיר שאיתרע מזלו לנהל, וללמוד את הלקח של אחד הכישלונות הגדולים של ממשלת ישראל ב־40 השנים האחרונות.

עוד בדירוג 100 המשפיעים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פיספסתם