לדף הבית של TheMarker
המשפיעים 100 / 05

בני גנץ, רא"ל אביב כוכבי

שר הביטחון; הרמטכ"ל
אבי בר-אלי
שתפו בוואטצאפשתפו בוואטצאפ

בחיי אומה יש רגעים שרק בפרספקטיבה של זמן ניתן לאמוד את עוצמת התפנית שביטאו במאזן הכוחות הפנימי/הדמוקרטי. אירועים נקודתיים, אזוטריים לכאורה, שמזקקים לעתים את סיפורה של תקופה. אירוע כזה נרשם בפברואר השנה בבית המשפט העליון בירושלים, כששופטי בג"ץ דנו בבונוסים לא חוקיים שצה"ל משלם לאנשי הקבע ולגמלאים שלו זה עשרות שנים – אך לא בכסף טמונה היתה התפנית. לאחר שהטיחו ביקורת קשה בתשלומי הבונוסים, רמזו השופטים כי בכוונתם להוציא צו ביניים שיאסור את המשך חלוקתם. זאת, מאחר שתוספות שכר אלה אינן חוקיות, ומאחר שמבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה קבעו שאינן חוקיות. מכל אלה, צה"ל פשוט בחר להתעלם. כעת, משהונחה הסוגיה לפתחה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר, עמד צה"ל בפני אתגר קשה, והרמז שסיפקו השופטים גרר את אחת התגובות הדרמטיות שידע המשטר הדמוקרטי הצעיר כאן.

בתגובה לדיווח "המטריד" מבית המשפט, הודיע הרמטכ"ל אביב כוכבי לשופטים כי בכוונתו לקטוע את הלו"ז השוטף שלו ולהגיע במהירות אליהם לירושלים – ולו כדי לשכנעם שלא לעצור את הבונוסים. בקשת הרמטכ"ל לעכב את החלטת השופטים עד שיגיע נדחתה מן הסתם, אך עוררה מחשבה. מה פירוש "חכו לי, אני עולה לירושלים"? מיהו משרת הציבור הזה, שסבור כי הליכים שיפוטיים מתנהלים לפי גחמותיו או הלו"ז שלו? וגם, במשך 30 שנה לא התייצב רמטכ"ל בפני בג"ץ (מאז הדיון על גירוש מחבלי חמאס ב־1992). האם הגנה על תוספות שכר לא חוקיות, מושחתות, מפלות ומניפולטיביות, היא שמצדיקה הליכה רחוק כל כך? מנין אזר בכלל תעוזה לפנות כך אל השופטים, ועם מה בכלל חשב לקפוץ לשם, עם D9?

ברגע הזה, שבו הזדעק המפקד העליון של הצבא כדי להגן על כסף שמשולם לגמלאים ולפורשים המתוגמלים ביותר בשירות הציבורי – ועוד להגן עליו מפני צו שיפוטי – מגולם בתמצית מקומו החדש של צה"ל בחברה הישראלית, כקבוצת לחץ כלכלית לכל דבר, ומסוכמת גם כהונת הרמטכ"ל ב־32 החודשים האחרונים: יו"ר ועד עובדים במונופול טבעי ממשלתי שנשען על אתוס מתפורר והולך, אך מצליח בחוכמה למנף כוח פוליטי כדי לשמר תנאים כלכליים מפליגים, ולקרוא תיגר על יתר רשויות המדינה.

מינויו של כוכבי לרמטכ"ל בסוף 2018 נשא עמו הבטחה למפקד מזן חדש: אינטלקטואל, רפורמטור, יצירתי. במבט לאחור, גם הכוכבים הסתדרו לכוכבי. הוא זכה לאקלים ביטחוני ופוליטי שקודמיו יכלו רק לחלום עליו: היחלשות יחסית באיומים מבחוץ, קורונה שהכתיבה שנה של הפוגה, ודרג פוליטי מסוכסך ומתוסבך שכמעט לא הציק לו – ואחת לכמה חודשים אף השאיר לו צ'ק פתוח לצרכיו. כוכבי היה אדון לעצמו, והצטייר כאי של יציבות בים פוליטי סוער. ואולם בסיכומה של תקופה, פרט לחזון שהכתיב על לחימה רב־ממדית – כזו שמשלבת כוחות קרקע, רחפנים ורובוטים (ובינתיים שורפת הררי מזומנים) – שום בשורה לא נצפתה, ונדמה כאילו כוכבי נבהל מהחופש שניתן לו, והעדיף להתבצר בפרקטיקות המיושנות מהעבר. במקום מנהיג חדשני ופורץ דרך, הוא התגלה כעוד "חייל". גנרל במודל מיושן שרואה במדינה בת לוויה למילוי צורכי הביטחון, מפזר ספינים כדי לשנורר עוד כסף מהקופה הציבורית ומפגין אטימות כלפי צורכי החברה האזרחית.

כיצד ייתכן שהגוף היחיד ש"לא נכנס תחת האלונקה" בתקופת הקורונה – מוצא לנכון לנהל במהלכה מערכה על הלבנת חריגות שכר שמהן נהנים בעלי פנסיה תקציבית, ונאבק על אישור תוכנית תגמולים חדשה עבור הנהנים מפנסיית גישור? היכן הכבוד המינימלי כלפי יתר עובדי השירות הציבורי, והעובדים בכלל, שיידרשו לממן זאת?

כוכבי הוא קצין עתיר זכויות. מאופן תפקודו בחזיתות השונות ניכר שניחן באיפוק, וכשצריך, גם בתעוזה. אין ספק שתרם ועוד יתרום רבות לביטחון ישראל. אבל את 2021 הוא יסיים כמנצח הגדול רק כי אף רמטכ"ל אחר לא הצליח להביא תוספת של 7 מיליארד שקל (השקולים לכ־13% מהתקציב) לבסיס תקציב הביטחון – ועוד לחמוק מקיצוצים שהכתיב גירעון תקציבי בשעת מגפה של פעם ב־100 שנה.

בתור מי שאמון על התקציב הציבורי הגדול בישראל, וזה שאחראי על 40% מהחוב האקטוארי הלאומי – לכוכבי נודע תפקיד כלכלי־חברתי, חשוב לא פחות מזה הביטחוני.

הרמטכ"ל עצמו נוהג להדגיש את תפקידו של צה"ל כסוכן חיברות, את תרומתו למערכת החינוך ולשוק העבודה. אך בכל הקשור לניהול מושכל של כספי ציבור, הוא התגלה השנה כעוד יו"ר ועד ממולח.

מורשתו תהיה האבסה וריפוד המבנה המיושן והלא נכון של הגיוס ושל השירות הצבאי בעוד ועוד תקציבים – במקום לתקן אותם מהיסוד. הוא ייזכר כמי שהצליח "להעביר" עוד קדנציה בלי להידרש לסוגיות היסוד, לגלגל את תפוח האדמה הלוהט של הייעול ושל שידוד המערכות הנדרש הלאה, ואחריו המבול.

השחקן שאינו מחויב למטרה

ועדיין, עם כל הכבוד לרמטכ"ל, מי שחתום על התוספת התקציבית ההיסטורית שהוענקה למערכת הביטחון – זהו שר הביטחון, יו"ר סיעת כחול לבן בני גנץ. התוספת התקציבית לביטחון היא הצ'ק ששילמו לגנץ אדריכלי ממשלת השינוי – נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן – כפיצוי על כך שקיפחו אותו בעת חלוקת התיקים, וכל אימת שמודלפת עוד הצעה נואשת שהפנה אליו בנימין נתניהו, כדי שיפרק את ממשלת השינוי ויקבל חזרה את הרוטציה שהפקיע ממנו – כך גדל הקרדיט שגנץ מקבל לצרכיו. כך, למרבה האירוניה, כוחו של גנץ בממשלת השינוי עם שמונה מנדטים גדול יותר מזה שהחזיק בממשלה הפריטטית של נתניהו עם 33 מנדטים. והיות שהוא היחיד שאין לו  אינטרס אישי בשמירה על ממשלת השינוי, כוחו יגדל ככל שיחלוף הזמן.

גנץ של היום משופשף וציני יותר. מיום ליום הוא משיל מעליו עוד שכבות בוסר ומפתח גינונים של פוליטיקאי. הזובור שחווה מידי בנימין נתניהו חישל אותו, ואחרי שהצליח להישאר על הגלגל, בזכות קמפיין בחירות מתקרבן ומוצלח במיוחד, הוא נמצא כיום בעמדת זינוק אלקטורלית טובה. הפלירטוטים (העקרים) שלו עם הליכוד מתחזקים את מעמדו כפרטנר לגיטימי לראשות ממשלה גם בעיני מחנה הימין. כך, דווקא החולשה שגילה בעת הרכבת הממשלה, והעובדה שהורחק מהמשולש המוביל שלה – היא שהופכת אותו לדומיננטי יותר, שכן שחקן שאינו מחויב למטרה הוא תמיד החוליה המסוכנת יותר, ומכאן שואב גנץ את כוחו – ולא מבזבז זמן. מצד אחד, הוא מצטייר כיום כמבוגר האחראי בממשלת השינוי וכמר ביטחון החדש. מצד אחר, הוא בונה בשקט אלקטורט נאמן וקורץ למעוזי תמיכה גדולים – חיילים, חקלאים וחרדים.

עוד בדירוג 100 המשפיעים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פיספסתם