לדף הבית של TheMarker
המשפיעים 100 / 06

נפתלי בנט

ראש הממשלה
איתן אבריאל
שתפו בוואטצאפשתפו בוואטצאפ

אין זה סוד שנפתלי בנט זכה בלוטו. כיו"ר של מפלגה בת שישה מנדטים בלבד, עם ארבע מפלגות גדולות ממנו בבית הנבחרים, עצם העובדה שבנט מצא את עצמו ביוני השנה כראש הממשלה ה־13 של ישראל היא אירוע חסר תקדים בתולדות המדינה, ומקרה נדיר בתולדות העמים הדמוקרטיים בכלל. ההישג חושף את אופיו של בנט: הוא אינו אדם בעל חזון יוצא דופן עבור ישראל, ולא כזה שמתכנן לטווח ארוך. הוא לא מנהיג בעל כריזמה יוצאת דופן, לא נואם מוכשר במיוחד ולא טיפוס שסוחף אחריו המונים. בלשון הצבא, בנט הוא מפקד פלוגה בסיירת שרץ למרחקים קצרים, לא גנרל ולא מצביא.

עם זאת, בנט הוא אדם ממוקד מטרה, והוא נחוש להגיע למטרה שסימן בכל מחיר, וכמה שיותר מהר. בשנים האחרונות המטרה שלו היתה להתיישב על כיסא ראש הממשלה, וכנגד כל הסיכויים, הוא השיג אותה. לשם כך הוא הפר הבטחה כתובה לבוחריו שלא ישב בממשלה עם יאיר לפיד, היה אחראי ליצירת ממשלת מרכז־שמאל, והוא משתף פעולה עם מפלגה ערבית. אלא שכיום, שלושה חודשים לאחר השבעתו, השאלה עבור הציבור הישראלי היא כיצד תיראה כהונתו של בנט, הקצובה לשנתיים וחצי על פי ההסכם הקואליציוני, ואיך "ממשלת השינוי" שבראשותו אכן תשנה את מדינת ישראל – אם בכלל.

יותר ממחצית מהתשובה נמצאת בפוליטיקה הפרלמנטרית. ראשית, הוא תלוי בהישרדותה של הקואליציה: זו צפויה אמנם לעבור בשלום את חוק התקציב, שבלעדיו היא תתפרק באופן אוטומטי, אבל אגוז קשה יותר הוא בני גנץ, שר הביטחון, שיש לו יותר מנדטים מאשר לבנט, שהסקרים מיטיבים עמו והוא מחוזר באופן אגרסיבי על ידי גוש הימין שמציע לו להיות ראש ממשלה כאן ועכשיו. מציאות פוליטית זו הופכת את גנץ לדמות חזקה יותר מבנט בממשלה, ומסבירה מדוע גנץ מקבל כל מה שהוא רוצה – למשל, תוספות תקציב שאף אחד לא חלם עליהן עבור מערכת הביטחון. כן: חולשת בנט עולה לציבור כסף, שזורם לכיסי אנשי הקבע בהווה ובעבר.

בנט גם חלש יותר פוליטית מהצמד אביגדור ליברמן, שר האוצר, ויאיר לפיד, שר החוץ. השניים מקורבים זה לזה ומתואמים ביניהם, ובנט תמיד יוותר להם בעימות מהותי. מאחר שגם גדעון סער ומנסור עבאס יכולים לפרק את החבילה בן־לילה, יש השואלים אם בנט הוא באמת ראש ממשלה או רק נושא בתואר הזה, וכל ההחלטות הן פועל יוצא של הדינמיקה הקבוצתית המורכבת של הממשלה הזו.

יאיר לפיד ואביגדור ליברמן צילום: אוליבייה פיטוסי

שנית, לאור מציאות זו ובהתאם לאופיו, המוטה לפתרון בעיות בטווח הקצר, בנט מתמקד עתה בשני נושאים: המאבק במגפת הקורונה, והניסיון לשמור על שקט יחסי בחזיתות הביטחוניות והמדיניות. בקורונה הוא מוביל את הדיונים ואת ההחלטות, גם על רקע העובדה ששרים בולטים כמו לפיד וליברמן בחרו לברוח מהנושא, שהוא הרי מסוכן פוליטית. ההתמודדות של ישראל עם הגל הרביעי של הקורונה יושבת כולה על הכתפיים של בנט, וההצלחה או הכישלון יהיו רשומים על שמו. גישת הטווח הקצר גם מכתיבה את דרך הפעולה של בנט: הוא בקשר שוטף ויום־יומי עם עיתונאים רבים שעמם הוא מדבר ומסתמס, אך אינו מקיים מסיבות עיתונאים במתכונת של שאלות־ותשובות. זו פוליטיקה טקטית ו"קטנה", וכך פועל גם הצוות שלו, שאינו נתפש כבעל שיעור קומה או חזון (ראו מסגרת).  מצוקתו של בנט בתחום יחסי הציבור מתבטאת בכך שהוא שכר את שירותיו של משה קלוגהפט, והציע לאבי בניהו להיות יועץ תקשורת שלו.

כך גם בביטחון, נושא שבו בנט עוסק באופן אינטנסיבי – יומן הפגישות שלו מראה שחלק גדול מסיוריו וביקוריו הם ביחידות צבאיות ובמוסדות ביטחוניים – והוא ידרוש להיות מקבל החלטות מכריע באירוע ביטחוני. אף שכל ראש ממשלה הוא גם שר הצבא העליון, ראשי ממשלה ושרי ביטחון תמיד קיבלו או נכנעו להמלצות של המטה הכללי של הצבא ושל הרמטכ"ל. בישראל, אף פוליטיקאי לא מעז לדרוש מהצבא לפעול אחרת ממה שהצבא חושב שצריך לעשות, מחשש לכישלון ומפחד ועדת החקירה שתבוא בעקבותיו ותביא לסיום מביך ומהיר לקריירה הפוליטית שלו. כלל לא בטוח שביום קרב בנט ידרוש מהצבא לפעול בניגוד לשיקול דעתו, אבל זו אפשרות – ואם היא תתממש, היא תשפיע מאוד על חיי הישראלים. בנימין נתניהו, למשל, לא עשה זאת, אבל בנט צעיר ממנו בדור שלם – הוא בן 49 שנים בלבד מול 71 של נתניהו – ויש בו את העוז והביטחון העצמי שיש לצעירים. אירוע צבאי כמו סיבוב לחימה מול החמאס בסגנון של מבצע צוק איתן, או מול החיזבאללה בדומה למלחמת לבנון השנייה, יהיה מבחן עצום עבורו.

שינוי שמינוי

בנושאים אזרחיים, למעט הקורונה, בנט משאיר נכון להיום את השטח לשרים האחרים. ליברמן הוא ה"צאר" המוחלט לענייני כלכלה, שמנוהלים באופן שוטף על ידי "סגן הצאר" שלו, מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב. לבנט יש מזל: מאחר שהכלכלה והכנסות המדינה ממסים מתאוששות מהר מכפי שכולם ציפו, וכיוון שהבנק המרכזי האמריקאי ממשיך להכתיב ריביות אפסיות או שליליות בכל מדינות העולם המפותח, אין לישראל ברגע זה בעיות מימון – והשרים יכולים לחלק כסף בדרך די חופשית. כך קיבל גנץ תוספת תקציב לשנתיים בהיקף של 14 מיליארד שקל, שאר המשרדים קיבלו תוספות בהתאם לחלקם ב"טייס האוטומטי", וחוק ההסדרים הוא בעיקר מקבץ של כל התוכניות ששכבו במגירות האוצר בשלוש השנים האחרונות.

צריך להודות: בנט אינו ראש הממשלה הראשון שמתמקד בביטחון ומדיניות חוץ, ומותיר את העיסוק בכלכלה, בדיור ובשאר הנושאים לאחרים. אריאל שרון עשה את אותו הדבר כשמסר את האוצר לנתניהו, האיש שנתפש על ידו כיחיד שיכול לאיים עליו, ונתניהו שלאחר המחאה החברתית של 2011 הפריט את הכלכלה והנושאים האזרחיים ללפיד, ולאחר מכן למשה כחלון. בנט צועד בדרך סלולה.

אבל יש דברים שעליהם הוא בכל זאת משפיע. הרפורמה המרכזית האחת שאושרה על ידי הממשלה בהובלת בנט, היא הקמת רשות רגולציה חדשה שתפקידה להקטין ולבטל החלטות של רגולטורים קיימים – מהלך שמשמעותו צמצום חלקה של הממשלה בניהול הכלכלה והחברה, והפיכת ישראל לכלכלה עוד יותר ניאו־ליברלית. אין זה מקרה: זה כמה שנים שבנט מקורב לאנשי פורום קהלת (ובמיוחד למנכ"ל, מאיר רובין), מכון מחקר ימני־קיצוני המקדם אג'נדות שמרניות על פי המודל של רונלד רייגן בארצות הברית של שנות ה־80. המודל ההוא נכשל, לא הביא לצמיחה עודפת, והוליד אי שוויון כלכלי קיצוני.

מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת צילום: אמיל סלמן

ממסמכים שבידי מערכת TheMarker עולה שכלכלני קהלת הם אלה שהגו את רעיון "הרגולטור שמעל הרגולטורים", והם זיקקו אותו להצעת חוק ממשלתית ששימשה בסיס לזו שנכנסה עתה לחוק ההסדרים. אם הרשות הזו תקום, ואם היא תמלא את התפקיד כפי שקהלת תכננו, ממשלת בנט תגרום להתחזקות מהירה של תאגידים גדולים, טייקונים ואנשי עסקים עשירים, להפרטה של שירותים חברתיים ואזרחיים בסיסיים, ולזינוק באי השוויון. הקמת רשות הרגולציה עלולה להיות אבן דרך במגמה שתהפוך את ישראל לסוג של אוליגרכיה: מדינה שבה שולטים בעלי ההון. זה יהיה כמובן שינוי גדול, אף אם זהו אינו השינוי שרוב אזרחי המדינה מבקשים.

בנט יימדד ביכולת להעביר בפועל מהלכים שרלוונטיים ישירות לאזרח ויכולים להיות מורגשים מיידית, כמו רפורמת הכשרות או הרפורמה בייבוא חקלאי. בהתחשב בכך שהוא לא נוגע בפרות קדושות כמו יחסי עבודה במשק ותקציב צה"ל, ובכך שביחסי חוץ וביטחון הוא לא יעשה שינוי – הוא יקום וייפול על הדברים האלו, שהממשלה שלו כן מתיימרת לעשות.

המציאות הפוליטית והאופי של בנט רומזים שצפויה לנו שנה שבה השרים יעשו במשרדיהם כרצונם, יהיו אינספור דילים פוליטיים, וחלקם יושפעו מאינטרסים אישיים – למשל קרבה לבעלי הון. נרטיב של אחדות מטרות עבור הציבור הרחב הרי לא קיים בקואליציה הזו, ובנט, אפילו אילו רצה בכך, לא יכול היה לכפות אותה, וזה ממילא לא האופי שלו.

אף שהוא ה"אנטי־ביבי" בכך שהוא עשיר ואינו זקוק למתנות, לא מבליט את משפחתו, ואף שהוא ראש הממשלה הראשון שחובש כיפה, בנט לא יקבל חיבוקים מאף אחד – לא מהימין, לא מהתקשורת וגם לא מהקואליציה שלו, אבל הוא עשוי בכל זאת להפתיע. מדוע? כי דווקא העובדה שאין לו ציבור מצביעים, והסיכויים שלו לשבת שוב בכיסא ראש הממשלה לאחר הרוטציה עם יאיר לפיד נראים אפסיים, מעודדת אותו לקחת יותר סיכונים מקודמיו. או, כפי שהוא עצמו אמר למקורב: "למזלי אין לי בוחרים – אז אני לא חייב כלום לאף אחד".

עוד בדירוג 100 המשפיעים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פיספסתם