תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אילוף הכותרת

לכתבה

כך נשבתה העיתונות בידי טייקונים וקבוצות אינטרס

תגובות

כאשר שוק הסאבפריים בארצות הברית קרס ב־2008 וכמעט הפיל אתו את כל המערכת הפיננסית העולמית, רבים ברחבי העולם הוכו בהלם לנוכח מה שנראה לרגעים כמו קריסתו המוחלטת של הקפיטליזם. בין המופתעים ביותר, למרבה הפלא, היו דווקא רבים מהעיתונאים שסיקרו את התעשייה הפיננסית. המקורות שלהם בתוך התעשייה, שעליהם הם למדו להסתמך, הבטיחו להם שאין סיכוי שדבר כזה יקרה.

אינספור מאמרים, ספרים ומחקרים אקדמיים נכתבו מאז על כשלי התקשורת בשנים שקדמו למשבר. רבים שאלו כיצד העיתונות הכלכלית בארצות הברית פספסה לחלוטין את ההונאות רחבות־ההיקף שהביאו לפרוץ המשבר. איש לא הצליח למצוא לשאלה הזאת תשובה פשוטה, מאחר שבשנים לפני המשבר דווקא פרסמה העיתונות האמריקאית שורה של תחקירים בנוגע לשחיתויות הפיננסיות בשוק המשכנתאות.

העיתונאי האמריקאי דין סטרקמן, שחקר במשך שנים את כשליה של העיתונות האמריקאית בשנות טרום־המשבר, שטח את ממצאיו בספר The Watchdog That Didn’t Bark: The Financial Crisis and the Disappearance of Investigative Journalism ("כלב השמירה שלא נבח: המשבר הפיננסי והיעלמותה של עיתונות התחקירים"). האירוניה שבבסיס הכשל התקשורתי הזה, מציין סטרקמן בספר, היא שעיתונאים זיהו את הונאות המשכנתאות שהובילו למשבר כבר בתחילת שנות ה־90, כשההתנהלות הזאת עוד היתה בחיתוליה, אולם כשאותו דבר קרה בקנה מידה גדול בהרבה, העיתונות התעלמה ממנו כמעט לגמרי והמשיכה לעשות את שלה כדי לתרום להתנפחותה של בועת האשראי והמשכנתאות ההרסנית. העיתונאים הכלכליים המשיכו לדווח על מיזוגים ועל עסקות, על עליות וירידות בשוקי המניות, ועל הצלחותיהם וכישלונותיהם של מנכ"לים יחידים. אמנם התפרסמו אז גם תחקירים מצוינים, חשובים ומטלטלים בנוגע למה שהתרחש בשוק המשכנתאות ובמערכת הבנקאית, אך התחקירים האלה היו מעטים מדי, ורחוקים מדי זה מזה, מכדי שהרגולטורים, הציבור או אפילו העיתונאים עצמם יוכלו לחבר את הנקודות.

מדוע זה קרה? לטענת סטרקמן התשובה קשורה לכמה גורמים, בהם השחיקה ההדרגתית ביכולותיהם של עיתונאים לאתר הונאות שיטתיות או לזהות בעיות מערכתיות; קריסת המודל העסקי שהחזיק את העיתונות במשך יותר מ־100 שנים; ועוצמתה האדירה של וול סטריט. עם זאת, לדבריו, תופעה זו נובעת מתמורה מרכזית אחת שהתרחשה בעיתונות האמריקאית בעשורים האחרונים: המעבר מדיווח על מעשיהם של השחקנים החזקים בכלכלה (Accountability Reporting), למתן דגש על הדברים שאותם אנשים אומרים (Access Reporting). מאז, הוא טוען, מעט מאוד השתנה.

בלומברג

הטענה שהתקשורת התאגידית אינה מאתגרת את החזקים והעשירים משום שהיא פועלת בשירותם אינה חדשה, כמובן. לפני כמעט 30 שנה, נועם חומסקי ואדוארד ס. הרמן פרסמו את ספרם פורץ הדרך "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent), שבו הסבירו כיצד המדיה אינה אלא סוכן של האליטות הקיימות, ושכל תפקידה הוא לדאוג שלא יחול שינוי בסטטוס קוו. גם חוקר התקשורת החלוצי בן בגדיקיאן כתב בהקדמה לספרו The New Media Monopoly ("המונופול החדש של המדיה"), כי "לחדשות תמיד יש הטיות מובנות שמגנות על כוחם של התאגידים ובהתאם מחלישות את יכולתו של הציבור להבין את הכוחות שמעצבים את ארצות הברית".

המשבר הפיננסי היה אולי הכישלון הגדול ביותר של העיתונות בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. במאמר שהתפרסם במגזין "דה ניישן" ב־2015, הצביע העיתונאי האמריקאי מייקל מסינג על כך שרוב התחקירים המתפרסמים כיום בעיתונות האמריקאית מוגבלים בהיקפם, עוסקים במקרים ספציפיים ובאירועים נקודתיים או באלמנטים מסוימים של סיפור, ומפספסים את הסיפור המערכתי, הגדול בהרבה.

הן סטרקמן והן מסינג מצביעים, בפועל, על בעיה דומה: העיתונות האמריקאית כיום, ככלל, ביקורתית הרבה פחות כלפי בעלי ההון והשררה מכפי שהיתה בעבר, ואינה חוקרת מספיק את הקפיטליזם למקורבים הפושה במערכת האמריקאית. בזמן שארצות הברית מתקדמת בצעדי ענק בדרך לפלוטוקרטיה, שבה הכוח והכסף יכולים לקנות הכל, לרבות פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נרדם בשמירה.

 

הם מפחדים

יש שמאשימים את מודל השוק באחריות להידרדרותה של העיתונות, וטוענים כי בשל התחרות הגוברת נזנחת החשיבות הציבורית והפוליטית של התקשורת ומוחלפת ב"מוצרי מדיה" הומוגניים שמנסים "לבדר" ולפנות לקהל הרחב ביותר האפשרי. אחרים מפנים אצבע אל גל המיזוגים שהתרחש בתקשורת האמריקאית (ובזו העולמית) מאז שנות ה־80. האשמה המיידית והפופולרית ביותר, כמובן, היא רשת האינטרנט, שחיסלה את המודל העסקי של העיתונות, הובילה לקיצוצים דרסטיים במערכות החדשות ופגעה אנושות בעצמאותם של כלי תקשורת וביכולתם לקרוא תיגר על הגורמים החזקים בחברה.

כל התשובות האלה נכונות, אולם בשנים האחרונות, יותר ויותר קולות מתחילים לספק הסבר נוסף, לפיו התקשורת למעשה "שבויה" בידי התאגידים וקבוצות האינטרס. ב־1971 טבע הכלכלן האמריקאי ג'ורג' סטיגלר את המונח "שבי רגולטורי" (Regulatory Capture) כדי לתאר מצב שבו רגולטורים משרתים את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של האנשים שהם מפקחים עליהם, במקום לשרת את האינטרס הציבורי. שבי תקשורתי (Media Capture) אינו שונה בהרבה: לפי חוקרת התקשורת הרומנית אלינה מונג'יו־פיפידו, תקשורת שבויה היא כזו שנשלטת על ידי ממשלות או על ידי אינטרסים מיוחדים הקשורים לפוליטיקה, בין אם שליטה זו ישירה ובין אם היא נעשית באופן עקיף. שבי תקשורתי קורה כאשר התקשורת נשלטת על ידי גורמים פוליטיים (כמו ממשלות) או עסקיים שמשתמשים בתקשורת ככלי לקידום האינטרסים שלהם.

התופעה של שבי תקשורתי מקושרת לרוב לכלכלות מפותחות פחות מארצות הברית, שבהן לטייקוני תקשורת ולגורמים פוליטיים ישנה השפעה ברורה בהרבה על המידע שמועבר לציבור. כך למשל באיטליה, שבה הגיע החיבור בין התקשורת לבין הפוליטיקאים לשיא כשסילביו ברלוסקוני, ששלט ב־90% מהתקשורת במדינה, הגיע לשלטון. הכלכלן לואיג'י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו מצא ראיות לכך שבעיתונות האיטלקית יש הטיה לטובת הבנקים, המחזיקים בחובות גדולים של העיתונים. במדינות־מזרח אירופיות כמו רוסיה ורומניה, טייקונים וקרטלים שביקשו להשפיע על המערכת הפוליטית השתלטו על התקשורת. במדינות אחרות במזרח אירופה השתלטו על התקשורת קבוצות פשע מאורגן. בישראל, נוחי דנקנר וחבריו למועדון הריכוזיות הילכו אימים על חלקים נרחבים בתקשורת, ואלו מהם שנותרו עומדים, יחד עם ראש הממשלה שממשיך להדק את שליטתו בתקשורת, ממשיכים לעשות זאת.

Remy de la Mauviniere / AP

התקשורת האמריקאית אינה שבויה באותם מובנים שבהם נשבתה התקשורת במדינות כמו רומניה או טורקיה. שלא כמו ברוסיה, עיתונאים אמריקאים אינם צריכים לחשוש לחייהם אם ידווחו על האיש הלא נכון, ובניגוד לסין, הממשלה האמריקאית לא שולטת בתקשורת באופן כמעט מוחלט. עם זאת, במובנים רבים, ניתן לתאר את מה שמתרחש בשנים האחרונות בתקשורת האמריקאית כצורה חמקמקה יותר של שבי, ולאחרונה יותר ויותר אקדמאים ועיתונאים מתחילים להכיר בקיומה.

"באופן כללי, העיתונות הכלכלית [בארצות הברית] שבויה על ידי האינטרסים, ולא ממלאת את התפקיד ההתנגדותי שהיא אמורה למלא", אמר לפני כמה חודשים העיתונאי האמריקאי ג'סי אייזינגר, בראיון לבלוג של מרכז סטיגלר באוניברסיטת שיקגו. אייזינגר, זוכה פרס פוליצר וכתב בכיר במרכז לעיתונאות עצמאית "פרו־פובליקה", חקר בשנים האחרונות את חוסר היכולת של הרשויות בארצות הברית להגיש כתבי אישום נגד מנכ"לים ובכירים תאגידיים. התקשורת, הוא טוען, לא לוחצת על הרגולטורים להגיש תביעות נגד מנהלים ותאגידים, מאחר שהעיתונאים מעדיפים להמתין שהרגולטורים יפעלו קודם. במילים אחרות: הם מפחדים.

 

"התקשורת תמיד היתה שבויה"

עד אמצע המאה ה־19 פעלו מרבית העיתונים על פי מודל מפלגתי. הם היו ברובם וולגריים ומוטים באופן מוצהר, ועוצבו בידי האינטרסים הפוליטיים של המפלגות ששימשו כמו"ליות. לפי הנראטיב המקובל בחקר התקשורת כיום, המעבר מתקשורת פוליטית לתקשורת מסחרית המבוססת על הכנסות מפרסום סימן את הולדתה של העיתונות כפי שאנחנו מכירים אותה: ההכנסות מפרסום אפשרו למערכות העיתונים מידה רבה של חופש, ובהדרגה העיתונאים פיתחו נורמות חדשות של מקצועיות, כמו ניטרליות ואובייקטיביות. מגמה זו הגיעה לשיאה במחצית השנייה של המאה ה־20, עם פרשת ווטרגייט.

יש חוקרים שחולקים על הנראטיב הזה. כך למשל, ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד ג'ון מאוניברסיטת קולומביה טוען שעיתונות איכותית מעולם לא עשתה כסף, ושהעיתונות המפלגתית לא היתה חפה מהשפעות מסחריות כשם שהעיתונות המסחרית לא היתה חפה מהשפעות פוליטיות – בוודאי לא במאה ה־19, אז הרבו "ברונים שודדים" כמו ג'יי גולד לשתול סיפורים בעיתונים, אלה שהשפיעו עליהם ואלה שהיו בבעלותם, כדי לשרת את האינטרסים העסקיים שלהם ואת מטרותיהם הפוליטיות.

במשך תקופה מסוימת, שידועה כיום כ"תור הזהב" של העיתונות, הצליחו העיתונים בארצות הברית לעשות הרבה כסף. העובדה הזאת גרמה לרבים לראות בעיתונות שוק ככל השווקים, כזה שבו התחרות מובילה לחדשנות ולאיכות. אלא שמחקרים שפורסמו מאוחר יותר הראו שרוב העיתונים שגרפו רווחים בעבר, לפני שהאינטרנט חיסל את המודל העסקי של העיתונות, היו מונופולים או פעלו בתוך שווקים אוליגופוליסטיים.

לדברי ג'ון, העיתונות הצליחה לא בגלל השוק – אלא למרות השוק. "ההנחה שיש שוק שמוכן לשלם על עיתונות איכותית לא נתמכת על ידי ההיסטוריה", הוא אומר למגזין TheMarker. "כשקנית עיתון בסוף המאה ה־19 לא כיסית את עלות ההפקה שלו, אבל סיפקת פתח לשוק שבו המפרסמים כיסו לפחות חצי מהעלויות". בהתאם, מסביר ג'ון, העיתונות תמיד היתה חשופה ללחצים מצד גורמים מסחריים ופוליטיים. סכנת השבי, בפועל, היא עתיקה בהרבה מההיסטוריה האמריקאית (אחת הדוגמאות החביבות על ג׳ון היא זו של הסופר והעיתונאי האנגלי דניאל דפו, שתמך בכתביו בהתלהבות באיחוד הפוליטי בין סקוטלנד ובריטניה, חבר למועדונים הפוליטיים הכי משפיעים באדינבורו והשתלט בסתר על כל עיתון בעיר, כל זאת בזמן שהיה מרגל מטעם הכתר הבריטי). העיתונות החופשית, לעומת זאת, היא רעיון חדש בהרבה. "עד תחילת שנות ה־2000, עיתונים בערים הגדולות היו מקור החדשות הכי חשוב בארצות הברית. לאותם עיתונים היה מונופול בשוק הפרסום, וזה אפשר להם לפרוח באופן עצמאי. זה לא קיים יותר. אני לא יודע איך אפשר לשנות את זה, אבל לעיתונות העצמאית אין כיום בסיס כלכלי. כתוצאה מכך אין לה אוטונומיה, וכשלתקשורת אין אוטונומיה, קל להשתמש בה כדי לעשות מניפולציה באלקטורט.

"ישנו רעיון משותף לימין ולשמאל, 'שוק הרעיונות', לפיו אם נוכל להוציא את הפוליטיקה מהתקשורת יהיה לנו שיח ציבורי פתוח ומשכיל", מוסיף ג'ון. "הפוליטיקאים מעולם לא האמינו בכך, וכך גם לא אנשי העסקים. כיום, גם השמאל וגם הימין משוכנעים שהמדיה שבויה. השמאל יאמר שהיא שבויה בידי התאגידים הגדולים שפועלים בשיתוף עם הממשלה ועם הלוביסטים, והימין יאמר שהיא שבויה בידי האליטה הליברלית החילונית. בשתי הטענות האלה יש מידה של אמת, אבל הבעיה היא עם הרעיון שלפיו אפשר בכלל לקיים מערכת תקשורתית שאינה שבויה".

גם התחרות אינה מטשטשת את היותה של התקשורת שבויה. "זה המיתוס של השוק. אני לא חושב שזה בר־קיימא", מוסיף ג'ון. "אנחנו תמיד נפעל בעולם שבו יהיו מוסדות, קבוצות ואינדיבידואלים בעלי כוח וסמכות חסרי פרופורציה. אנחנו רוצים להאמין שהמוסדות, הקבוצות והאינדיבידואלים האלה יעשו זאת במסגרת נורמות שמקדמות ממשל דמוקרטי, אבל אין לכך ערובות".

ואולם, הוא מדגיש, גם אם השבי בלתי נמנע, אין פירוש הדבר שלא ניתן להיאבק בו. "אם קבוצה מסוימת מסוגלת לשלוט בתקשורת, ולהכריח אותה להעביר ראיית עולם מסוימת לציבור, זה מעלה שאלות בנוגע ללגיטימיות של כל הפרויקט הדמוקרטי", הוא אומר. "אני לא רוצה להפריז בכוחה של התקשורת, אבל זה מסוכן. אם התקשורת חלשה, יכול להיות מצב שבו קשה מאוד למצוא קולות ביקורתיים".

 

אובייקטיביות בשירות האינטרסים

מתוך ערוץ היוטיוב

גם התחרות בתקשורת כבר אינה מה שהיתה. אי אפשר להתעלם ממגמת הריכוזיות ששטפה את התעשייה מאז שנות ה־80, ושריכזה את רובו הגדול של הכוח התקשורתי בידי מספר מצומצם של תאגידים. השינויים במפת הבעלות של התקשורת בארצות הברית נבעו מגל דה־רגולציה שהיו לו השלכות אדירות על מבנה התעשייה, על התנהלותם של עיתונאים ועל אופי המידע שנמסר לציבור. דבר אחד שקרה הוא שתאגידי המדיה יכלו סופסוף להפסיק לעשות את אחד מהדברים השנואים עליהם – להתחרות; הדבר השני הוא שעיתונאים התחילו לצנזר את עצמם.

צנזורה עצמית היא נושא רגיש עבור עיתונאים. הרוב יכחישו את קיומה, ובוודאי יכחישו שהם אי פעם צנזרו את עצמם. אם צנזורה עצמית מתרחשת, היא מתרחשת בסתר. אולם צנזורה עצמית בקרב עיתונאים היא תופעה קיימת – במיוחד בכל מה שנוגע לביקורת של העיתונות על עצמה. "הרמה שבה העיתונות בחנה את כישלונותיה היא מינימלית", אמר לאחרונה אלן רסברידג'ר, עד לאחרונה עורך ה"גרדיאן". רסברידג'ר התייחס לאופן שבו הרוב המוחלט של העיתונות הבריטית, למעט ה"גרדיאן", נמנע במשך שנים מלדווח על ההתנהלות הפושעת בצהובוניו של רופרט מרדוק לפני פרוץ שערוריית "ניוז אוף דה וורלד" ב־2011.

בשנת 2000, ערך מכון המחקר האמריקאי Pew סקר בקרב כ־300 כתבים ואנשי חדשות אודות צנזורה עצמית בכלי התקשורת. תוצאות הסקר הראו שעיתונאים נוטים להימנע מלדווח על נושאים חשובים, וממגוון סיבות. קרוב ל־80% מהנשאלים השיבו שהם נמנעים לעתים או לעתים קרובות מלדווח על סיפורים אותם הם תופשים כחשובים אבל משעממים. 52% השיבו שהם נמנעים לעתים מסיפורים חשובים אבל מורכבים. כשליש (29%־35%) השיבו שלא ידווחו על סיפורים שיפגעו באינטרס הכלכלי של כלי התקשורת בו הם עובדים, או בזה של המפרסמים. 61% מתוך כתבי התחקירים השיבו כי הם מאמינים שהתאגידים המחזיקים בבעלות בכלי התקשורת שלהם משפיעים לפחות באופן חלקי על הסיפורים שהם מסקרים.

צנזורה עצמית היא תופעה נפוצה בהרבה מכפי שעיתונאים רבים ירצו להודות, אבל ברוב המקרים היא אינה תוצאה ישירה של לחצים מצד המו"לים, העורכים או המפרסמים. על פי מחקר שנערך לאחרונה, לעתים קרובות היא מתרחשת מאחר שעיתונאים חוששים להצטייר כלא אובייקטיביים – האשמה שעלולה לפגוע בקריירה שלהם בהמשך.

ניטרליות, אובייקטיביות ו"איזון" נחשבים ערכי יסוד בעיתונות פחות או יותר מאז שהיתה עיתונות מקצועית – במיוחד בעיתונות האמריקאית, שעבורה מדובר בערכים מקודשים. אולם בשנים האחרונות, יותר ויותר עיתונאים מערערים על ערכם של המונחים האלה, וטוענים שהם משרתים את הטייקונים והתאגידים. העיתונאי האמריקאי גלן גרינוולד, שזכה בפרס פוליצר אחרי שחשף את הדלפותיו של אדוארד סנודן, נקלע ב־2013 לוויכוח ממושך מעל דפי "ניו יורק טיימס" עם העורך הראשי לשעבר של העיתון, ביל קלר. ניטרליות, טען שם גרינוולד, "מתגמלת חוסר כנות מצד בכירים תאגידיים ופוליטיים שיודעים שהם יכולים לסמוך על עיתונאים 'אובייקטיביים' שיתנו במה לשקרים שלהם מבלי לאתגר אותם".

רויטרס

איזון לא קדוש

את דבריו של גריוונלד הדהד מחקר שערך ב־2015 הכלכלן ג'סי שפירו מאוניברסיטת בראון, והראה כיצד סיקור תקשורתי "מאוזן" יכול במקרים מסוימים לשרת קבוצות אינטרס ולפגוע באינטרס הציבורי, וכיצד קבוצות אינטרס מנצלות את הפחד של עיתונאים להצטייר כבעלי דעה לטובתן. שפירו בחר לבחון את הנושא דרך אופן הסיקור של שינויי האקלים, כיוון שחרף הקונסנזוס הכמעט מוחלט בקרב המדענים בנוגע לאמיתותו של שינוי האקלים ולהיותו תוצאה של מעשים אנושיים, כמחצית מהאמריקאים לא מאמינים שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם, וכ־40% מהם בכלל לא מאמינים בקיומה. במחקר הראה שפירו כי הדיווח התקשורתי על שינוי האקלים בארצות הברית, בעיקר הטלוויזיוני, מעניק לעתים קרובות משקל שווה למכחישי שינוי האקלים ולעמדות המדענים. כל אדם שצפה בדיון בטלוויזיה האמריקאית בנוגע לשינוי האקלים מכיר את התמונה הזאת: בצד אחד של האולפן יושב מדען, ובצדו השני אדם שמכחיש את שינוי האקלים. התמונה המעוותת שהמצג הזה יוצר היא ששינוי האקלים הוא סוגיה הנתונה בוויכוח שבו לשני הצדדים משקל דומה, אף שבפועל, הטענה על אחריות האדם לשינוי האקלים משותפת לכ־97% ממדעני האקלים בעולם.

כדי לבדוק את השפעתן של קבוצות אינטרס על הדיון הציבורי בנוגע לשינוי האקלים, יצר שפירו מודל שמדמה את האינטראקציות בין הקהילה המדעית, התקשורת וקבוצות האינטרס. במודל של שפירו, שתי קבוצות אינטרס מנסות להשפיע על השיח הציבורי בשני מצבים שונים: אחד שבו העובדות לא ברורות, ולכל צד יש עובדות שתומכות בטענות שלו; ואחר שבו העובדות ברורות לחלוטין וניתנות לאימות. העיתונאי במודל יודע את העובדות, ויכול לדווח עליהן לציבור, אך הוא צריך להתמודד עם שני מכשולים: יכולתן של קבוצות אינטרס לשכור מומחים שיציגו טענות שהציבור הרחב לא יוכל לזהות כשגויות; והחשש של עיתונאים שאם לא יתנו ייצוג שווה לשני הצדדים הם ייראו כאילו הם נוטים לצד אחד. שני הדברים האלה, טען שפירו, יוצרים הטיה לטובת דיווח מעורפל, אפילו כשאין לדיווח סיבה להיות כזה.

לטענת שפירו, גורמים בעלי אינטרס שרוצים להשפיע על השיח הציבורי בנוגע לסוגיה מדעית כמו שינוי האקלים, מנצלים את ההטיה הזאת, ולעתים קרובות ינסו באופן פעיל להשפיע על הדיווח התקשורתי. הם עשויים, למשל, לשלוח אל העיתונאים מומחים מדעיים החמושים במאמרים שסותרים את העמדה המקובלת. מטרתם של בעלי האינטרס, מציין שפירו, אינה בהכרח לשכנע את העיתונאים בצדקתם. כל מה שעליהם לעשות הוא להטיל ערפול על העובדות שמסביב לסוגיה.

אולם המסקנה המעניינת ביותר של המחקר היא שגם כאשר עיתונאים מודעים לעובדות, הם עדיין חוששים להיראות כאילו הם נוטים לצד זה או אחר, ולכן הם יעניקו משקל חסר פרופורציה לעמדותיהן של קבוצות האינטרס – גם כשהראיות המדעיות סותרות אותן לחלוטין. קבוצות האינטרס, קבע שפירו, לא צריכות לקנות עיתונאים. הן גם לא צריכות ללחוץ על העורכים או על המו"לים או בעלי הרשתות. כל מה שהן צריכות לעשות זה לדאוג שהחומרים שלהן יהיו זמינים עבור העיתונאים. משם, הרצון שלהם ליצור דיווח "מאוזן" כבר יעשה את העבודה. הרצון להיראות ניטרליים, אם כן, פועל כסוג של שבי בפני עצמו: העיתונאים חוששים פן ייראו שבויים, ומספקים לציבור דיווח מוטעה.

שינוי האקלים, מציין שפירו, אינו הוויכוח הציבורי הראשון שבו מנצלות קבוצות אינטרס לטובתן את הנטייה הזאת. למרות הקונסנזוס המדעי הרחב כי עישון מוביל לסרטן, ה"ניו יורק טיימס" נהג במשך שנים "לאזן" מאמרים על נזקי העישון בציטוטים של בכירים בתעשיית הטבק, וחדל מנוהג זה רק בסוף שנות ה־70. בסוף שנות ה־80, כשהחלו להתעורר חששות בנוגע לסכנות הבריאותיות מעישון פסיבי, עשו חברות הטבק ככל שביכולתן כדי להשפיע על התקשורת ועל המחוקקים: הן בנו רשתות של מדענים שתמכו בעמדות התעשייה, מימנו מחקרים ושלחו מדענים להופיע בתקשורת ולבקר את המחקרים שטענו שעישון פסיבי מהווה סכנה בריאותית. המטרה לא היתה בהכרח לשכנע את המתנגדים, אלא בעיקר ליצור ערפול סביב הידע המדעי הקיים.

אף ששינוי האקלים הוא דוגמה קיצונית, קבע שפירו, ניתן לזהות דפוסים דומים בכל ויכוח ציבורי שבו הרצון של עיתונאים להיראות ניטרליים יכול לשרת את האינטרס הציבורי. המצב משתפר מעט אם עיתונאים נוהגים בשקיפות בנוגע לדעותיהם הפוליטיות. כמובן, לא תמיד יש לעיתונאים דעות מנוגדות לתעשייה שהם מסקרים. לעתים קרובות, במיוחד בפיננסים, קורה ההפך, והעיתונאים מאמצים את דעות התעשייה.

צילום מסך מתוך ער

שבי קוגניטיבי

ה"שבי" של עיתונאים לא תמיד נובע מסיבות חומריות, כמו ציפיות לקבל משרה בעתיד. רוב העיתונאים אינם מושחתים. אולם לעתים קרובות, הם נוטים לאמץ את הדעות של התעשיות שאותן הם מסקרים. התופעה הזאת מכונה "שבי קוגניטיבי".

בעיתונות הכלכלית, למשל, שבי קוגניטיבי הוא סכנה ברורה, ומסיבה פשוטה: היא תלויה בגישה למקורות בתעשייה – מנכ"לים, מנהלים בכירים, דירקטורים וכו' – כדי להתקיים. התלות הזאת יוצרת קרבה קיצונית בין עיתונאים לבין מושאי הסיקור שלהם. לפני המשבר הפיננסי, כשההערצה לגאונותם של הפיננסיירים בוול סטריט היתה בשיאה, הדבר הזה בלט במיוחד. "הם מבלים עם האנשים האלה, יוצאים אתם לארוחות צהריים, משתמשים בהם כמקורות. זאת השפעה משחיתה מאוד על עיתונאים", אומר מייקל מסינג למגזין TheMarker. "העובדה שהמדיה היא חלק מה־1%, במובן של האליטה, קשורה לזה. יש יותר מדי ידידותיות כלפי המעמד הזה, שאליו משתייכים גם העיתונאים".

שבי קוגניטיבי, לפי סטרקמן, הוא אולי חלק מההסבר לתעלומה שמאחורי המשבר: כיצד פספסה העיתונות הכלכלית, שכבר דיווחה בעבר על הונאות הסאבפריים שהובילו למשבר, את המשבר עצמו? התשובה לשאלה הזאת, הוא מסביר, נעוצה במידה רבה במתח שבין שני סוגי הדיווח שעליהם דיבר בספרו, ובין עיתונות אחראית לכזו שנשענת על גישה למקורות. בשנים שקדמו למשבר, הוא מסביר, פיתחו כתבי פיננסים בארצות הברית קרבה לתעשייה. הם נשענו על מקורות מתוכה עבור סקופים, וגם עבור ניתוחים כלכליים. התלות של העיתונאים במקורות מתוך העולם הבנקאי הפכה אותם למנותקים מהמתרחש בשאר ארצות הברית, כולל במקומות שהיו במרחק נסיעת רכבת מהם – קווינס, ברוקלין, ניו ג'רזי – שבהם אנשים המשיכו לקחת את המשכנתאות שמאוחר יותר יפילו את כלכלת העולם. לכן, בין היתר, העיתונאים האלה פספסו את המשבר: המקורות שלהם בתעשייה, שרצו להמשיך לחגוג כאילו אין מחר, אמרו להם שהתרחשותו של משבר כזה אינה אפשרית.

נראה כי לקחי המשבר לא נלמדו. אותו ניתוק שאפשר את המשבר הפיננסי, ואותה הסתמכות על מקורות "מבפנים", הן שגרמו לתקשורת לפספס שוב, ולא לזהות את הזרמים התת־קרקעיים של הזעם הציבורי שהובילו לעלייתו של דונלד טראמפ ולהצלחתו חסרת התקדים של ברני סנדרס. העיתונות הפיננסית, אמר סטרקמן לאחרונה בראיון, נמצאת במצב גרוע יותר מכפי שהיתה לפני המשבר.

קריסת המודל העסקי של העיתונות הובילה לקיצוצים חדים, והראשונים להיפגע היו מחלקות התחקירים. "נניח שלכולם יש כוונות טובות. עדיין, אנשים מגיבים לתמריצים", אמר סטרקמן. "אם אתה עובד ב־CNBC, ואתה יודע שהדבר שהרשת שלך הכי רוצה זה ראיון עם סטיבן שוורצמן או לויד בלנקפיין, זה מה שתעשה. האם זה אומר שאתה טוב בעבודתך? כן. האם זה עושה אותך בעל כוונות רעות? לא. אתה פשוט מגיב לתמריצים שנמצאים מולך".

תעשיית הפיננסים רחוקה מלהיות היחידה ש"שבתה" עיתונאים והביאה אותם לאמץ את עמדותיה. תעשיית האינטרנט עשתה דבר דומה, בעיקר בקרב עיתונאי הטכנולוגיה. גוגל, אפל ופייסבוק זוכות כיום לסיקור חיובי ברוב התקשורת האמריקאית, למרות סימני האזהרה בנוגע למדיניות הפרטיות שלהן ולנטייתן לא לשלם מסים. מספר התחקירים שמתפרסמים כיום בארצות הברית על "ארבע הגדולות" של עמק הסיליקון – גוגל, אפל, פייסבוק ואמזון – הוא זעום ביותר. בנוסף, לג'ף בזוס, מייסד ומנכ"ל אמזון, יש כיום עיתון משלו בדמות ה"וושינגטון פוסט". מיליארדר כמו בזוס לא זקוק לעיתון מפסיד כמו ה"פוסט" כדי לעשות כסף, כמובן, אבל רכישת ה"פוסט" היא איתות חזק לשאר העיתונאים: מחר גם אתם עשויים למצוא את עצמכם עובדים בשבילי.

מתוך הסרט ספוטלייט
אי־פי

השליטה של בזוס ב"פוסט" עוררה מחלוקות בשנים האחרונות, אולם הביקורת הפראית ביותר הגיעה מכיוונו של המועמד הרפובליקאי לנשיאות. בחודשים האחרונים, בעקבות סיקור לא מחמיא, האשים דונלד טראמפ את בזוס שרכש את ה"פוסט" במטרה "לדפוק את הציבור ולשלם מסים נמוכים", וכדי "לרכוש השפעה פוליטית".

איתות נוסף לעיתונאים נראה לאחרונה מכיוונו של המשקיע המיליארדר פיטר תיל שהצליח, במסע צלב חשאי בן תשע שנים, להביא לפשיטת רגל של האתר Gawker, שהוציא אותו מהארון ב־2007. תיל מימן את התביעה של המתאבק האלק הוגן נגד Gawker, שהובילה לפסק דין שקבע כי האתר ייאלץ לשלם להוגן פיצויים בסך 140 מיליון דולר. לאופן שבו עשה זאת יש חשיבות גדולה בהרבה מגורלו של Gawker עצמו. בפועל, ת'יל המציא שיטה חדשה עבור מיליארדרים ואנשים בעלי כיסים עמוקים במיוחד להפחיד עיתונאים וכלי תקשורת: במקום לתבוע אותם, כפי שעשו עד היום, לממן כמה שיותר תביעות של צדדים שלישיים, עד שכלי התקשורת יקרוס באופן בלתי נמנע.

אולם לא בטוח שהעיתונאים בארצות הברית זקוקים לאיתותים רבים בכל מה שנוגע לעמק הסיליקון. תעשיית הטכנולוגיה נהנית כעת מאותה הילה שממנה נהנתה תעשיית הפיננסים לפני המשבר: היא זוהרת, היא חיובית, היא העתיד – מה גם שפייסבוק נהפכה למקור הכנסה חשוב ביותר עבור מרבית העיתונים. "זה פשוט מדהים, הדברים שעליהם מוותרים לתעשייה הזו", אומר מסינג. בין היתר, הוא מצביע על היותה של פייסבוק מקור הכנסות חשוב עבור רוב העיתונים בארצות הברית. ״פייסבוק נהפכה לפקטור שמשפיע על עיתונאים יותר ויותר״, הוא אומר.

 

חשיבותה של התמדה

התפישה לפיה התקשורת האמריקאית שבויה בידי הטייקונים ומשרתיהם במערכת הפוליטית נהפכה בשנה האחרונה לסוגיה פוליטית בוערת, עם עלייתם של טראמפ וסנדרס במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית. העמדות הפוליטיות של השניים רחוקות זו מזו כמרחק כדור הארץ מפלוטו, אבל בכל מה שנוגע לאופן שבו העדפותיה הפרטיות של התקשורת מעצבות את המידע שהיא מוסרת לציבור, נראה היה שהם תמימי דעים. התמיכה האדירה שלה זכו הותנעה ברשתות החברתיות, וייצגה במידה רבה גם מרד מצד הבוחרים בממסד התקשורתי השנוא, שזוכה לאחוזי אהדה נמוכים בסקרים כמעט כמו הקונגרס.

ב־2015, פרסם מסינג מאמר במגזין "דה ניישן" תחת הכותרת "כיצד להציל את העיתונות האמריקאית". זו, טען שם, איבדה את מה שהוא כינה "האינסטינקט הצלבני" שלה – אותו אינסטינקט שהוביל אותה לצאת נגד "הברונים השודדים" במאה ה־19, ולמלא חלק מרכזי במאבק המוצלח לפירוק המונופולים של רוקפלר, גולד וחבריהם – ניצחון שהוביל להולדתה של מדיניות ההגבלים העסקיים כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

בשם ה"איזון", טוען מסינג, זנחה העיתונות האמריקאית את הרצון ואת היכולת לשנות את החברה. ההססנות כלפי הכוח מתבטאת בסיקור שהוא ברוב המקרים אוהד, ושרק מדי פעם מופרע על ידי תחקירים חשובים. העיתונאים, הוא אומר, התרגלו לעסוק בפרטים, בחלקים מהסיפור הכולל, אבל שכחו את הראייה המערכתית, במיוחד בכל מה שנוגע לעליה בכוחה של האוליגרכיה העולמית, והתוצאה היתה שהעיתונות צפתה מהצד בתהליך זינוקו של האי־שוויון לשיאים חדשים. אמנם פורסמו תחקירים מצוינים וספרים שעסקו בנושאים האלה, הוא מסביר, ואולם רוב רובו של הסיקור השוטף הוקדש לפרופילים אוהדים של מנכ"לים "חדשניים", משקיעים "גאונים" וממציאים "בעלי חזון".

עם זאת, מסינג לא מאמין שהעיתונות באמריקה "שבויה", לפחות לא במובן הקלאסי. "כשאני חושב על כמה האוליגרכיה שולטת במדיה, או אם היא פקטור, אז כן, ג'ף בזוס קנה את 'וושינגטון פוסט', ובעל המניות הכי גדול ב'ניו יורק טיימס' הוא קרלוס סלים, אחד משני האנשים העשירים בעולם. אולם מה שחסר בארגוני חדשות אמריקאים נובע לדעתי מבעיות אחרות, שקשורות יותר לאופן שבו תופשים עיתונות, לאופן שבו עושים אותה ולמגבלות שהיא מטילה על עצמה.

"דוגמה אחת היא תעשיית ההשקעות הפרטיות, הכוח העצום שלה, וההשפעה שיש לה על ריכוז העושר בכלכלה האמריקאית. 'ניו יורק טיימס' פרסם כמה מאמרים בנושא, ואלה היו מאמרים ראויים, אבל הם היו בלתי קריאים. הם היו כל כך ארוכים, וכל כך מפורטים, שלדעתי רק חברים בוועדות פרסים יקראו אותם. הם גם התמקדו באלמנטים טכניים של התופעה הזאת, ומרוב עצים איבדו את היער. זה אולי משיג ל'ניו יורק טיימס' הרבה שבחים ופרסים, אבל לא משרת את הקוראים של העיתון כפי שניתן היה לעשות".

במידה מסוימת, מוסיף מסינג, הבעיות של התקשורת האמריקאית כיום והסיבה שהיא אינה ביקורתית יותר כלפי התאגידים והמיליארדרים קשורות, שוב, לעניין הגישה: העיתונאים רוצים לשמר על מקורותיהם ולא לנכר אותם יותר מדי. הסבר נוסף, עם זאת, הוא שהעיתונים מסתפקים בדיווחים ספורדיים במקום בסיקור מתמשך. הפחד שלהם לנקוט עמדה נטל מהם את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית ועל השיח הציבורי. רק סיקור תמידי, עקבי ובלתי פוסק יכול להוביל לשינוי, קובע מסינג. "שוחחתי עם חברה שכותבת על פיננסים, והיא סיפרה לי על איזה משהו שהיא כתבה, וכמה קוראים היו וכמה זה הפך לוויראלי. אמרתי לה 'זאת מלכודת'. את עושה דבר חד פעמי, ורואה שיש הרבה קוראים וחושבת 'וואו, איזו השפעה יש לי'. אבל אין לך. את חייבת להמשיך. עיתונאים מחפשים תמיד את הסיפור הגדול האחד, ולצערי שינוי לא קורה ככה".

הפתרון לחוסר ההשפעה של העיתונות האמריקאית, טוען מסינג, הוא קמפיינים ממוקדים ועקביים – כאלה שנמשכים שנים, עולים לרוב לא מעט כסף, ובהתחלה גם לא בהכרח מעוררים המון תשומת לב ציבורית. כדוגמה, הוא מביא במאמרו ב"ניישן" את הקמפיין המוצלח של TheMarker נגד הריכוזיות בישראל. "אם אתה רוצה אימפקט, סיפורים בודדים לא עושים את זה", הוא אומר. "אתה צריך אנשים שיעבדו על זה כל הזמן. אם מישהו היה כותב בקשיחות על תעשיית ההשקעות הפרטיות כל יום, ומבטא גישה אנליטית וחריפה לגבי התעשייה הזאת, היתה לזה השפעה אדירה".

 

תחקיר הוא נקיטת עמדה

כשהוא מבקש להדגים את כוחה של התקשורת בארצות הברית להוביל לשינוי חיובי, גם במצבה הנוכחי, מסינג מביא שתי דוגמאות מהשנים האחרונות: כתב ה"ניו יורק טיימס" אלן שוורץ, וצוות "ספוטלייט" של ה"בוסטון גלוב". בשנים 2007־2011 כתב שוורץ יותר מ־100 מאמרים על סוגיית זעזועי המוח בקרב שחקני פוטבול. הוא תיעד את הניסיונות של ליגת הפוטבול האמריקאית, ה־NFL, לעוות ולהסתיר את הממצאים המדעיים, ואת כישלונן של יצרניות הקסדות להגן על השחקנים. לבסוף, אחרי ארבע שנות דיווח, הצליח שוורץ לשנות את השיח הציבורי בנושא ולאלץ את ה־NFL לשנות את החוקים בנוגע לטיפול בזעזועי מוח. המאמרים שלו גם תרמו להתפטרותם של בכירים בליגה ולשימועים בקונגרס על פציעות מוח בקרב ספורטאים, והובילו למאמרים רבים מאת עיתונאים אחרים בנוגע לזעזועי מוח בענפים אחרים.

עיתונאי "בוסטון גלוב" שחשפו ב־2002 את מגיפת ההתעללות המינית בכנסייה הקתולית, היו השנה לנושא הסרט זוכה האוסקר "ספוטלייט". לאחר שנים שבהן ההתעללות המינית בילדים על ידי כמרים קתולים הושתקה על ידי הכנסייה, הצליחו תחקירני ה"גלוב", באמצעות מאות סיפורים שפרסמו במשך יותר משנתיים, לשנות את העולם: התופעה שהם איתרו אפשרה לעיתונאים במאות ערים ומדינות ברחבי העולם לאתר תופעות דומות. מי יודע כמה קרבנות ניצלו כתוצאה מהסיקור שלהם, אבל דבר אחד בטוח: ההשפעה שהיתה להם היתה מוגבלת בהרבה לו היו מספקים בתחקיר אחד בודד.

"יש סצנה נהדרת בסרט שבה מרטי בארון (עורך 'בוסטון גלוב' באותה תקופה – א.ש.) סופסוף גורם לצוות התחקירנים לחקור את הסיפור, והם מביאים לו בהתרגשות 13 שמות של כמרים וחושבים שזהו, הם עשו את זה. והוא אומר להם: 'אתם לא מבינים, תסתכלו על המוסד, רק ככה תגיעו להיקף האמיתי של מה שקרה'", אומר מסינג. "הם כתבו מאות מאמרים על הסיפור הזה, וזה מה שדרוש כדי לפרוץ לתודעה הציבורית ולקבל תשומת לב".

דוגמה למאמר בודד שדווקא הצליח להשפיע הוא מאמר ״הדיונון הערפדי״ של עיתונאי ה״רולינג סטון״ מאט טאיבי מ־2010, שבו ניפץ טאיבי את הילת הקדושה של גולדמן סאקס, עד אז חביבם של הפוליטיקאים והמלך של וול סטריט, והסביר כיצד הבנק תרם לניפוחן ופקיעתן של בועות פיננסיות כדי להגדיל את השורה התחתונה. המאמר של טאיבי הסב לגולדמן פגיעה תדמיתית שממנה התקשה להתאושש, אולם בסופו של דבר, גם הוא מוכיח את טענתו של מסינג בנוגע לחשיבותו של דיווח מתמשך. טאיבי אמנם המשיך לדווח על המערכת הפיננסית באותה חריפות שבה פירק לגזרים את גולדמן, אולם מעטים בעיתונות האמריקאית העזו ללכת בעקבותיו.

מסינג מודה שהוא לא לגמרי מבין את החשש של עמיתיו למקצוע מפני נקיטת עמדה. "בכל פעם שאתה עושה תחקיר, אתה נוקט עמדה. אבל משום מה, לעשות את זה במשך זמן רב, מיום ליום, על פני תקופה של שנה או כמה חודשים, זה משהו שמעורר כל כך הרבה חרדה בקרב עיתונאים. אני לא מבין את זה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות