לוחמי קורונה

צחי סלוצקי, 38

סגן מנהל חדר המיון בסורוקה

ד"ר צחי סלוצקי, 37, אף פעם לא חיכה שייתנו לו צ'אנס, אלא פילס את דרכו להשפעה בכל תחנה בקריירה המהירה שלו. הוא עלה כילד מאיטליה וגדל בבאר שבע, והתאהב ברפואה כששירת כחובש קרבי. אחרי הצבא נסע ללמוד רפואה בהונגריה, ושם הקים אגודת סטודנטים שאיחדה בין ישראלים שלומדים בשלוש אוניברסיטאות. "המטרה היתה לשמור על האופי הציוני שלנו, לציין יחד חגים, לעזור זה לזה ולתמוך", הוא מספר.

אחרי סטאז' בסורוקה החליט להישאר שם גם להתמחות במחלקה פנימית. "הלב שלי אמר לי להישאר בדרום", הוא אומר. בהתמחות שימש אחראי מתמחים (צ'יף רזידנט) של החטיבה המונה שבע מחלקות. העובדה שהוא בוגר בית הספר לרפואה בהונגריה ולא בישראל, לדבריו, לא היוותה מכשול: "אף פעם לא הרגשתי שמתייחסים אלי בצורה שונה. האופי הדרומי ומשהו בסורוקה יוצר אווירה של משפחה אחת גדולה".

אחרי ההתמחות התמנה סלוצקי לרופא בכיר במחלקה פנימית שניהל פרופ' נמרוד מימון. אחרי שנה המשיך להתמחות־על נוספת, ברפואה דחופה (חדר מיון): "המגע הראשון עם המערכת הוא מה שאנשים זוכרים", הוא מסביר את הבחירה. "אני גם בן אדם של הרבה אקשן. אני אוהב את האתגר של לקבל מטופל שנכנס לחדר הלם או טראומה".

ואז, קצת אחרי סיום ההתמחות, הגיעה הקורונה: "בחודשים הראשונים לקחתי חלק בניהול של המשבר מבחינת היערכות המיון יחד עם המנהל שלי. זה ניהול של היקף עצום של כוח אדם: 90 אחים ואחיות, 40 רופאים ורופאות ועוד". כמה חודשים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות לזינוק בקריירה: פרופ' מימון מונה למנהל מגן אבות ואמהות והמחלקה הפנימית  היתה זקוקה למנהל. בגיל 37 בלבד נקרא סלוצקי לדגל לשמש כמ"מ מנהל מחלקה. אחרי שמימון סיים את תפקידו ושב למחלקה, חזר סלוצקי לתפקיד סגן מנהל המיון.

"השאיפה שלי היא בסופו של דבר לנהל את המיון. אני לא רוצה למהר, אני מרגיש שאני לומד הרבה בדרך ונהנה מאוד", הוא אומר. ומה לגבי ניהול בכיר יותר? "בעתיד יכול להיות שכן, אבל אני עוד לא בשל לצאת לניהול אדמיניסטרטיבי לגמרי ולעזוב את עולם הרפואה. אני צריך להרגיש את המטופלים, את חדר הטראומה, לטפל באנשים".