הלוחמת ב"הדתה-שמדתה"

לפני כחמש שנים החליט "הפורום החילוני", עד אז התארגנות מנומנמת יחסית, לשנות כיוון ולהתמקד בתחום החינוך. הרעיונות עוד לא היו מגובשים עד הסוף – למשל, אם לנסות להקים זרם עצמאי ונבדל או לפעול מתוך בתי הספר – אבל לאנשי הפורום היה ברור כי מערכת החינוך הממלכתית צריכה להיות במוקד המאבק על גיבוש הכרה חילונית. כך נכנס לשימוש מושג חדש יחסית: "הדתה". האפשרות שהורים לא רק יפתחו את ספרי הלימוד של ילדיהם, אלא גם יבחנו מה כתוב בהם, נראתה אז דמיונית, וכך גם הפסקת ההתקשרות רבת השנים של מוסדות החינוך החילוניים עם עמותות אורתודוקסיות, נוטפות דבש והתנשאות. המהפך התאפשר בין השאר בזכות מיכל שליו־רייכר, מקבוצת הפעילים הראשונה של הפורום החילוני.

השינוי לא קרה מעצמו. הוא חייב הרצאות וחוגי־בית, ליווי קבוצות הורים בבתי ספר, פעילות מתמדת ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת. סייעו לו גורמים פוליטיים וחברתיים נוספים, וכן הזרמת הכספים הנדיבה – עשרות מיליוני שקלים בשנה – לסבסוד פעילות גרעינים תורניים בבתי הספר החילוניים. מבחינה זו, ההתעוררות החילונית חייבת לא מעט לשר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, אביר ה"הדתה־שמדתה".

עם הזמן הצטרפו למאבק ארגונים ופעילים עצמאיים. גם תחומי הפעילות של הפורום התרחבו והוא עוסק עכשיו בתחבורה ציבורית בשבת ומדיניות עירונית, בחיבור הנפיץ בין צה"ל לדת וגם בעתירה לבג"ץ נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים בפסח. השריר הליברלי הוא עובדה קיימת.