מזל שיש את גמזו

יולי אדלשטיין לא רצה ולא חלם כנראה להיות שר הבריאות, אבל נענה בחיוב (לא לפני שהתלבט במשך שעות ארוכות), לאחר שהקורונה הפכה את התיק לאחד היוקרתיים והנחשבים בממשלה, ומאחר שהיה ברור כי זוהי ההצעה הטובה ביותר שיקבל. את התפקיד התחיל בתנופה יחסית: הוא סימן יעדים אישיים כמו הגדלת מספר הבדיקות ושינוי מדיניות הדיגום, ויצא בהצהרות מרעננות על כך שישים סוף לתופעת הפרוטקציה וההטבות למקורבים שמלווה את הקורונה מיומה הראשון ומכרסמת קשות באמון הציבור.

ואולם, זמן לא רב לאחר מכן נתפס אדלשטיין בקלקלתו, כשהשתתף באירוע יום הולדת של רעייתו בבית פרטי עם עשרות מוזמנים – זמן קצר לאחר שהודיע על הגבלת התקהלויות ל־20 איש במרחב הפתוח, ושעות ספורות לפני שההנחיות נכנסו לתוקף. לאחר מכן הגיעו הפארסה של ההתמשכות וגרירת הרגליים האינסופית בתהליך מינוי הפרויקטור לקורונה, וכן הקושי של משרד הבריאות להוביל קו ברור שיסייע לקבינט הקורונה המסוכסך להתעלות מעל לכל שיקול פוליטי ולהתמקד בשיקולי בריאות בלבד.

ניכר שאדלשטיין רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל במציאות הפוליטית הנוכחית של אווירת טרום־בחירות, הוא נזהר שלא להרגיז יותר מדי אף שותף פוטנציאלי. עם זאת, הגיבוי הפומבי שהעניק לגמזו מול נתניהו בסוגיית אומן היתה תזכורת לכך שהוא יכול להתבלט כקול שפוי מעל אינטרסים פוליטיים. באופן פרדוקסלי, דווקא גיבוי מלא שייתן לפרויקטור הקורונה רוני גמזו, שהוא עצמו מינה, ושמצטייר בציבור כגורם מקצועי יותר מאשר פוליטי, עשוי לסייע לאלדשטיין לצלוח בשלום את התפקיד הכמעט בלתי־אפשרי שנכנס אליו.