אי אמון, לחיים ולמוות

האדמו"ר מבעלז, יששכר דב רוקח, הוא מנהיג חצר חסידית שאינה הגדולה ביותר, והוא גם אינו בולט בהנהגת המגזר החרדי כולו. ובכל זאת, ההתנהלות שלו ושל חסידיו במהלך מגפת הקורונה חידדה את הבעיה שמאפיינת את יחסי המגזר החרדי כולו עם השלטון המרכזי. בפשטות, האדמו"ר וחסידיו החליטו כי מבחינתם נגיף הקורונה אינו קיים. בחסידות לא נהגו לשמור על כללי הריחוק ולא עטו מסיכות. האירוע שזכה לתהודה רחבה היה חתונתו של נכד האדמו"ר באוגוסט, שבה בתחילה נטען כי יישמרו הכללים, ושאלפי החוגגים יחולקו לקפסולות ויחויבו בעטיית מסיכות – אבל התמונות שיצאו מהאירוע הבהירו לכולם שהמדיניות של התעלמות מהנגיף המסוכן נמשכת במלוא עוזה, כולל מצד האדמו"ר עצמו.

במידה מסוימת, התנהלות החסידות הזו עושה עוול למגזר החרדי כולו. בשלב כלשהו בהתפתחות המגפה בערים החרדיות התעשת הציבור החרדי, ובהוראת הרבנים רובו הקפיד על ההנחיות. אבל מקרה כמו זה של חסידות בעלז מזכיר לנו שאפילו כשזה נוגע לחיים ומוות, המגזר החרדי מביע חוסר אמון במוסדות המדינה, ומעדיף להתבדל ולנהל את אורח החיים על פי קודים שונים לחלוטין.