מסתערים על הדמוקרטיה הישראלית

האם מדינה שבה לחלק מהאזרחים אין זכות הצבעה רק כי הם משתייכים לדת, אזור גיאוגרפי או לאום מסוימים, יכולה להיקרא דמוקרטית? האם במדינה שבה עיקרון הפרדת הרשויות הוא אחד מהבסיסים לדמוקרטיה – סביר שהממשלה תאיים על יושבי ראש ועדות בכנסת בפיטורים רק כי הם מתעקשים לפקח עליה? האם יו"ר כנסת רשאי להחליט כי הוא לא מכנס את הכנסת רק כדי למנוע הצבעה שנועדה להחלפתו? האם הפגנות נגד ראש הממשלה הן בגדר "הרס הדמוקרטיה"?

התשובות על השאלות האלו אמורות להיות שליליות גם עבור תלמיד תיכון. אלא שיו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, יו"ר הכנסת, יריב לוין, והשר המקשר בין הממשלה לכנסת, דודי אמסלם, קוראים תיגר על כולן בשנים האחרונות. שלושתם משמשים כ"בולדוגים" של ראש הממשלה נתניהו, הנכונים לקריאתו להסתער על כל מי שמאיים עליו במסעו להיחלצות משלושת כתבי האישום שהוגשו נגדו. שלושתם דוברים חדים ורהוטים שיודעים לנמק את טענותיהם. כשזוהר מסביר כי מדינה שבה הפלסטינים יזכו לזכויות מלאות, למעט זכות הצבעה, היא דמוקרטיה, הוא לא מסתפק בכך אלא גם מביא כדוגמה את פורטו ריקו, שתושביה אינם בעלי זכויות הצבעה בארצות הברית; כשלוין קרא ליו"ר הכנסת הקודם, יולי אדלשטיין, לסרב לפסיקת בג"ץ ולא לכנס את הכנסת, הוא הסביר כי "מדובר בהפיכה שלטונית של קומץ שופטים הבוחרים את עצמם בחדרי חדרים". הם אמנם מעלים על נס את ערך הדמוקרטיה אבל בפועל, מבחינתם, "דמוקרטיה" היא כל מהלך שיסייע לנתניהו להישאר בשלטון.

בחודשים האחרונים איים זוהר לפטר את יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, עפר שלח, לאחר שזה יזם דיון בנוגע לרכש כלי השיט על ידי ישראל והאישור שנתנה ישראל למכירת הצוללות מהגרמנים למצרים. אחר כך איים להדיח את יו"ר ועדת הקורונה, יפעת שאשא ביטון, כי הוועדה בראשותה אישרה לפתוח את הבריכות וחדרי הכושר בניגוד לעמדת נתניהו. לוין, כיו"ר הכנסת, ממשיך לתקוף את בית המשפט העליון ללא הפסקה, ואמסלם מכריז כי "אין מחלוקת בעם ישראל על כך שאביחי מנדלבליט הוא לכאורה עבריין". בין לבין, השלושה מפגינים השכם והערב את גאוותם בהיות הליכוד תנועה דמוקרטית. ההתקשטות הזו בנוצות דמוקרטיות אינה עומדת בסתירה, כנראה, למתקפה של אמסלם על גדעון סער כשזה האחרון התעקש על עריכת פריימריז במפלגה, שבהן הוא רצה להתמודד מול נתניהו על הובלת הליכוד, או עם ההכרזה כי סער "צריך ללמוד מהי נאמנות".

התנהלות השלישייה הזו מעלה את השאלה אם קיים גבול כלשהו לכברת הדרך שאותה הם יהיו מוכנים ללכת אחרי ראש הממשלה, ואם יש חוק דמוקרטי שאותו יימנעו מלכופף למענו. עד כה, הם לא הוכיחו כי גבולות כאלה קיימים מבחינתם. נתניהו הוא מקור כוחם – והם מקור כוחו. בכך הם הופכים את הדמוקרטיה למושג ריק מתוכן, שבו אין משמעות לדבר למעט הניצחון בבחירות, ללא קשר לשאלה באיזו דרך הוא מושג, או לשאלה אם חוקי הבסיס נשמרים בתוכו. ההיסטוריה מעידה כי היכולת לנאום ולהתנסח היטב בצורה שכלתנית רחוקה מלהעיד על כך שאלה שניחנו בה הם אנשי דמוקרטיה.

פוליטיקאי אינו יכול להגדיר את עצמו דמוקרט בעודו מתכחש לעיקרון זכות ההצבעה לכל ולעקרון הפרדת הרשויות, או כשהוא תומך בכך שיו"ר כנסת ידחה או יבטל הצבעה דמוקרטית כדי להגן על עצמו מהדחה. ההתעצמות של לוין, זוהר ואמסלם בליכוד על בסיס נאמנותם המוחלטת לנתניהו, משקפת את קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית.