נושא הגחלת של השמאל

היו ימים שיו"ר האופוזיציה במדינה היה תפקיד משמעותי. מנחם בגין הגיע לשלטון מראשות האופוזיציה. גם בנימין נתניהו, פעמיים. אבל ליאיר לפיד אין מזל: כיום יש בישראל שתי אופוזיציות – זו שבתוך הממשלה וזו שמחוצה לה. בני גנץ למעשה מתפקד כיו"ר אופוזיציה שהוא גם חבר ממשלה. מצופה ממנו להיות לעומתי לראש הממשלה ולהציג חזון ודרך חליפיים. וכשתשומת הלב התקשורתית מרוכזת בקטטות בין נתניהו לגנץ, ללפיד קשה להציג חלופה מהאופוזיציה. בנושא הקורונה, נפתלי בנט שעומד בראש מפלגה קטנה מצליח להיות אפקטיבי הרבה יותר ממנו.

עיקר החשיבות של לפיד היא בהיותו נושא הגחלת של מה שהיה פעם שמאל. מי שלפני חמש שנים רץ להתחנף לקהל ימני וניהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה, שבר שמאלה חזק. הוא אפילו סיים את החרם על "הארץ", והחל להתראיין ולהיפגש עם כתבי העיתון. הוא היחיד שעוד מדבר על הצורך בפשרה, מציג חלופה בנושא הסיפוח ולא נגרר אחרי הגחמות של נתניהו. גם אם הוא עושה זאת מטעמים מיתוגיים, זה המעט שעוד נשאר בזירה הציבורית, וגם זה משהו.