מה שטוב לביבי טוב בשביל המדינה

שני ממלאי תפקידים קריטיים שהיו בעבר שומרי סף, כבר אינם כאלה כיום. הם פקידים מנוסים – מבקר המדינה מתניהו אנגלמן היה מנכ"ל הטכניון וות"ת; נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ היה שר המדע, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות ונשיא אוניברסיטת בר אילן. שניהם מהמגזר הדתי־לאומי, שניהם הגיעו לתפקיד בעזרת נתניהו – אנגלמן נבחר אמנם על ידי הכנסת, אבל נתניהו קידם את מועמדותו – ושניהם נתפשים כמשרתים אותו.

אין זה אותו שירות. הרשקוביץ נתפש כנציב מדינה רפה, שממעט לקבל החלטות ולהתערב. לא ידוע על אף מקרה של פסילת מועמד לתפקיד בכיר בוועדת המינויים שבראשותו. הוא אפילו לא פצה פה לגבי עצם השאלה אם צריך למנות בעלי תפקידים בכירים כמו מנכ"לים למשרדי ממשלה ללא תיק. הוא מקבל החלטות של גיוון בשירות המדינה תוך פזילה ברורה לאינטרס החרדי, והוא ממעט לקדם את הרפורמה בנציבות שירות המדינה – רפורמה שאמורה לחזק מאוד את המקצועיות של הפקידות הממשלתית. ברפיונו, הרשקוביץ הוא נוח מאוד לתאוות השליטה של ראש הממשלה, ולהחלשת הפקידות המקצועית כגורם שמרסן את הפוליטיקאים.

אנגלמן הוא מקרה הפוך, של מבקר מדינה חזק ונחוש, שפועל מתוך כוונה להחליש את מוסד המבקר. הוא אפילו אינו מסתיר זאת, והצהיר כי מבקר המדינה לא יבצע יותר ביקורות בזמן אמת, וכי תפקידו להעביר בעיקר ביקורת בונה. על כך הוא כבר זכה לכינוי "משבח המדינה". מיד עם כניסתו לתפקיד קיבל אנגלמן שורה של החלטות שנחשבות שערוריותיות: הוא התערב בוועדת ההיתרים שמנעה מראש הממשלה לקבל מימון להגנתו המשפטית, והביא להתפטרותה; הוא נפגש עם ראש הממשלה בארבע עיניים, בניגוד לנוהג שמבקר המדינה אינו נפגש עם מבוקר אפשרי אלא יחד עם הצוות המקצועי; והוא פתח דו"חות ביקורת שכבר היו חתומים ומוכנים לפרסום – כמובן, דו"חות ביקורתיים מאוד על משרד התקשורת ועל משרד האוצר – ושכתב אותם כך שלא היה כל קשר בין הטיוטות ובין הדו"ח הסופי. התוצאה היא הרס המוניטין של משרד מבקר המדינה כגורם ביקורת משמעותי.