עמית סגל, שמעון ריקלין

בשנים האחרונות נדמה שלא עובר יום בלי שאיש הימין שמעון ריקלין, ארכיאולוג לשעבר ובעלים של אולם אירועים כיום, מקבל במת פריים טיים בכלי תקשורת מרכזי. חבריו הקרובים, דמויות כמו אראל סג"ל וינון מגל, מקבלים תוכניות מרכזיות בתקשורת ומשפיעים יותר ויותר על השיח.

במשך שנים הואשמה התקשורת, בצדק, בהומוגניות. ריקלין וחבריו הצליחו לחולל שינוי. בכיר מאוד באחד מגופי השידור הגדולים בישראל הודה לאחרונה כי "במשך שנים ידעתי שאין מספיק איזון בתקשורת הישראלית. לא היו בחדשות דמויות מהימין ומהציבור הדתי־לאומי. אבל פשוט לא היה לי אומץ לשנות. חששתי מהתגובות. ריקלין וחבריו נתנו לי אומץ לעשות שינוי".

במקביל לכניסתם של קולות חדשים מהצד הימני של המפה הפוליטית, החלו גם עיתונאים ותיקים לתת ביטוי גלוי יותר ויותר לעמדותיהם האישיות. הבולט שבאלה הוא עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, שבשנה האחרונה החל לכתוב טור שבועי קבוע ב"ידיעות אחרונות", וגם להגיש תוכנית שבועית ברשת ב'. סגל מציג את עמדתו האישית, המזוהה עם הימין העמוק.

אלא שהתהליך שעוברת התקשורת בישראל לשינוי פניה, שמיוצג על ידי ריקלין וסגל, דווקא מדרדר את מצבה. המפץ הפוליטי והשסעים החברתיים גורמים ליצירת שני מחנות שלכל אחד מהם זהות פוליטית ברורה. הזהות הזו משליכה כמעט על כל סוגיה שעולה על סדר היום הציבורי. השיקוף התקשורתי של הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית חמור יותר מהקיטוב עצמו – הוא לא רק מזין אותו, אלא גם מקצין אותו.

ריקלין אינו עיתונאי, ובאופן מוצהר הוא קורא תיגר על קודים עיתונאיים בסיסיים. למעט סטייה אחת או שתיים, הוא מצהיר על נאמנות מוחלטת לדמות פוליטית אחת, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחודשים האחרונים נראה שגם סגל משייך את עצמו לצד אחד של המפה הפוליטית, ומעצב מחדש את העבודה העיתונאית שלו. אולי זה רק מקרה, אבל פרסומים שונים של סגל שירתו באופן מובהק את הצד של נתניהו – החל בסיפור הפריצה לטלפון של בני גנץ שאומץ מיידית על ידי קמפיין הליכוד, וכלה בפרסומים שסייעו לנתניהו בטענות ההגנה שלו בנוגע לחקירותיו.

עיתונאי זכאי וחייב לסקר את האירועים מזווית ראייתו ואינו יכול שלא לתת ביטוי לעמדתו האישית, אבל בתקשורת הישראלית של ימינו כבר אין דעה ואין ערכים, אלא יש שני מחנות במגרש הפוליטי – כשהשחקנים החדשים שבהם הם העיתונאים עצמם.