עידן עופר, יפתח רון-טל

ייתכן שעידן עופר, היורש של אימפריית העסקים של סמי עופר ואחד האנשים העשירים במדינה, הוא אדם שזקוק לאהבה. זה עשוי להסביר מדוע הוא התחתן עד כה ארבע פעמים, מדוע רכש שתי קבוצות כדורגל באירופה – שליש מקבוצת הצמרת הספרדית אתלטיקו מדריד ועוד קבוצה מפורטוגל – ומדוע קיים בקיץ האחרון מסיבת נישואים מוחצנת ומשקעת במיוחד, שאליה הגיעו כ־700 איש. משפחתו תרמה לשורה של מטרות, למשל להקמת אצטדיון סמי עופר בחיפה, ולבית הספר למנהל עסקים בלונדון שבו למד ולביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב.

אולם, ייתכן שלפחות לחלק מהפעילויות הללו יש מניע נוסף: למרק את התדמית של עופר, ובמיוחד את העובדה שהפעילויות העסקיות שלו הן מזהמות. הוא עצמו אמנם מבלה כיום יותר ממחצית מזמנו בלונדון, אבל על המפעלים שלו בישראל הוא עדיין אחראי, ועל פי נתוני המשרד להגנת הסביבה משנת 2018, חמישה מתוך עשרת המפעלים המזהמים בישראל, שייכים לו: בית הזיקוק בחיפה, רותם אמפרט, כרמל אולפינים, גדיב תעשיות ומפעלי המגנזיום בים המלח. רמות הזיהום במפרץ חיפה הן גבוהות, ועל פי חלק מהמחקרים פוגעות בבריאות התושבים. כך העלו גם מחקרים על השפעת הזיהום בנחל הקישון על תחלואת הסרטן הגבוהה של אנשי חיל הים, שצללו בו ובסביבתו משנות ה־70 ועד שנות ה־90.

בהיבט העולמי, עופר שולט בחברות לתובלה ימית, בהן חברת צים הישראלית וחברת מכליות נפט גדולה מסינגפור. אלה פעילויות שאחראיות לחלק משמעותי מהתחממות כדור הארץ ומשבר האקלים. על פי הערכות, התובלה הימית העולמית אחראית לכ־3% מפליטות הפחמן, בדומה לענף התעופה.

אם כל אלה אינם מזהמים דיים, עופר ממשיך להראות בכל הזדמנות אדישות למשבר האקלים. אפילו האורחים שהגיעו בהמוניהם למסיבתו באי היווני מיקונוס, עשו זאת באמצעות צי של מטוסים פרטיים בעלי 6־12 מקומות כל אחד – ללא ספק הדרך המזהמת ביותר שאדם יכול לבחור בכדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.

עד לאחרונה, הציבור הישראלי גילה אדישות מדאיגה לזיהום האוויר, לזיהום הסביבתי ובוודאי שגם להתחממות הגלובלית – ובעלי המפעלים ניצלו זאת כדי להמשיך לזהם ולחסוך את הכספים שהם היו צריכים להשקיע בפעילות לסינון פליטות וניקוי שטחים שזוהמו – הכל למען רווחים בטווח הקצר. המשרד להגנת הסביבה, שמאז ומתמיד גילה אמפתיה לאינטרסים של הטייקונים והתאגידים גדולים, נותר אדיש.

בשנים האחרונות התודעה הציבורית משתנה. הציבור מבין שהסיכון הסביבתי שיוצרים מפעלי תעשייה אינו גזירת גורל, ושניתן לצמצם אותו. מגזין TheMarker מעריך את הונו של עידן עופר בכ־4.5 מיליארד דולר, ואת הונו של אחיו אייל ב־10.7 מיליארד דולר – כלומר יותר מ־15 מיליארד דולר יחדיו. האם חייהם של השניים היו משתנים באופן משמעותי לו היו מפרישים כ־20% מהונם, שהם כ־3 מיליארד דולר, לטובת העתקת המפעלים מחוץ למרכזי האוכלוסייה, ניקוי הזיהום ואולי אף סגירתם? נכון שעיקר פעילותו העסקית של אייל אינה בישראל, אך את ההון הגדול שלו הוא צבר גם בזכות הירושה של אביו סמי, שרכש את החברה לישראל ב־1999. עם תרומה כזו לצמצום הנזק, חייהם של יותר ממיליון ישראלים היו נהפכים להרבה יותר טובים.

ברור שהוא מודע לתוצאות הסביבתיות של המפעלים שלו, ולא רק בשל הביקורת שהופנתה כלפיו. בוושינגטון הוא הקים יחד עם איש העסקים הבריטי ריצ'רד ברנסון את מכון המחקר CWR (Carbon War Room) לחקר ההשפעה של פליטות פחמן, שצורף מאוחר יותר למכון הרי הרוקי. בית הספר לקיימות של המרכז הבינתחומי בהרצליה הוקם על ידי החברה לישראל, כיל ובזן, ושמותיהן של החברות הללו מתנוססים מעליו.

גם יפתח רון טל, יו"ר חברת החשמל, אחראי על חלק גדול מזיהום האוויר והסביבה בישראל. שניים מתוך עשרת המפעלים המזהמים במדינה הם של החברה – תחנת הכוח רוטנברג באשקלון ותחת הכוח אורות רבין שבחדרה.

בחברת החשמל ובמשרד האנרגיה אוהבים לספר שבשנים האחרונות ירד חלקו של החשמל המיוצר מפחם מזהם לכ־30%, בזכות המעבר לגז טבעי שזורם ממאגר תמר, אבל עד כה לא נקבע מועד מוסכם וברור להשבתת התחנות הפחמיות או להסבת יתרת התחנות לגז. כך עולה כיום השאלה מדוע החברה לא פועלת ביתר נחישות לאימוץ טכנולוגיות ייצור חשמל מתחדשות.

במשך שנים פעלה חברת החשמל בכל הערוצים העומדים לרשותה – הרשמיים והפחות רשמיים – כדי להבטיח את פעילותן המזהמת של תחנות הכוח הפחמיות. זאת, מכיוון שטכנולוגיית הייצור בפחם לעולם תישאר בידי המונופול הממשלתי בלבד, ומכיוון שהתחנות הן עתירות כוח אדם – ועל הפרויקטים המורכבים שמבוצעים בהן ניתן להעמיס תוספות שכר בהיקף עצום.

כך, למשל, התברר לאחרונה כי בעבודות שביצעה חברת החשמל להתקנת סולקנים (מסננים) מעל ארובות תחנות הכוח הפחמיות, נרשמה לא רק חריגה של כמה שנים במשך הביצוע – אלא גם חריגה של כ־60% בתקציב. פרויקט שתוקצב ב־2013 ב־5.5 מיליארד שקל, הגיע ב־2018 לעלות של 8.9 מיליארד שקל. זאת, בין היתר, לאחר שהיקף העבודה שעליה דיווחה החברה גדל מ־7.4 מיליון שעות ל־14.3 מיליון שעות בעלות כוללת של 3 מיליארד שקל. כלומר, תוספת לא צפויה של 1.5 מיליארד שקל רק בגין שכר העבודה בפרויקט.

גם בימים אלה מצדדת חברת החשמל בהשארת תחנות הכוח הפחמיות על תילן – גם במחיר הסבתן לשימוש דו דלקי (גז טבעי ופחם). זאת, למרות העלויות הגבוהות של הסבה כזאת, והעובדה שגם גז טבעי הוא דלק מזהם. אף שהוא משווק לציבור כחלופה "נקייה" לפחם, גז טבעי מזהם ופולט פחמן, ותחנת הטיפול בגז מול חוף דור משקפת פוטנציאל לסיכון סביבתי משמעותי. על גריטת התחנות – אין אף מילה.

כיום כבר ברור: זיהום האוויר בישראל הוא רק תוצאה של סדרי עדיפויות כלכליים – כולל בתחום התחבורה – והאינטרסים העסקיים של מפעלים כמו אלו של עידן עופר ושל חברת חשמל פשוט קודמים לבריאות והרווחה של הציבור. זה לא חייב להיות כך, אבל כמו במקומות אחרים בעולם, כנראה שרק מחאה ציבורית קולנית תשנה את המאזן הזה.