משרתי ציבור

טיגיסט גטהון סמואל, 39

ממונה על תחום איסור אפליה, דיני עבודה, אימוץ וחוק נוער ייצוג הורי בסיוע המשפטי מחוז מרכז, משרד המשפטים | גרה בפתח תקווה, נשואה ואם לשניים

את העלייה מאתיופיה, טיגיסט גטהון סמואל אינה זוכרת. היא היתה בת שנתיים ונישאה על כתפי אמה, שיצאה עם קבוצת צעירים לסודן. אביה, שהיה אסיר ציון, הגיע לישראל כשנה קודם לכן. המסע הרגלי היה קשה. כמה מחברי הקבוצה לא שרדו את הדרך, והם חוו גם מעשי שוד וביזה. כשהגיעו לסודן חלתה גטהון סמואל בשל המזון המזוהם. המשפחה התאחדה בארץ במרכז הקליטה בנצרת עלית, שנהפכה לבית הקבע. בניגוד לחברי קהילה רבים, לטיגיסט ("סבלנות", באמהרית) מעולם לא היה שם ישראלי. "אני זוכרת את המלחמות של אמא שלי שלא הסכימה לשנות, כי לא משנים זהות", היא מספרת.

היא גם זוכרת היטב את ההליכה שלה עם הוריה למשרד הפנים או הביטוח הלאומי והמאבקים מול הביורוקרטיה, כמו גם את המאבק על זכויות העובדים של הוריה, שהחלו את דרכם במפעל, מאבק שעיצב את דרכה. היא למדה משפטים לתואר ראשון יחד עם לימודי ממשל במרכז הבינתחומי, והתמחתה בנציבות שוויון הזדמנויות במשרד העבודה, שם סייעה לעובדים שחשו מופלים מול מעסיקיהם. לאחר מכן, במשך כחמש שנים, עבדה במשרד גדול במגזר הפרטי העוסק בדיני עבודה ומייצג בעיקר מעסיקים, "כדי להכיר את שני צדי המתרס", כדבריה. עם זאת, תמיד ידעה כי מקומה הוא במגזר הציבורי, והיא אכן שבה למשרד המשפטים, לסיוע המשפטי של מחוז מרכז, וכיום ממונה בו על שלושה תחומים, ביניהם איסור אפליה.

"אני מייצגת את זכות הגישה לערכאות לכל מי שקולו לא נשמע", היא אומרת. "אני עורכת דין חברתית שמאמינה במושג משרת ציבור ובכוח לשנות". מסיבה זו היא חולמת להגיע לתפקיד בכיר בהנהלת משרד המשפטים או בנציבות שירות המדינה, בתחום הגיוון התעסוקתי או איסור אפליה. "סיפור החיים שלי הוא משל להזדמנויות שיש לתת", היא אומרת. "אני רוצה להביא קול אחר שצריך לשמוע אותו, ולא תמיד שומעים. אישית תמיד ראיתי את עצמי כשווה, אבל גם החברה הישראלית צריכה לראות אותי ככזו".