בזכות הקורונה גיליתי: העבודה היא כבר לא חיינו

נהגתי לחשוב על העבודה שלי ככזאת שמתקיימת במעין עיירה קטנה והומה משלה – קצת כמו בספרי הילדים של ריצ'רד סקארי, שבהם מתואר כפר קטן של פועלים, Busytown, שבו כל אחד מהתושבים מתמקד במלאכה מסוימת, ודרכיהם מצטלבות במהלך יום עמוס אחד. בשכונה שלי בברוקלין, הייתי רואה את אותו אדם בתחנת האוטובוס של מירטל אווניו כמה ימים בשבוע ומדמיינת לאן הוא הולך עם תיק הלפטופ של Dell ונעלי הספורט השחורות שלו. נהגתי לקנות קפה מאותם בריסטות בבית הקפה בקומה השלישית של בניין המשרדים שלי, שם עבדתי כעורכת במגזין. הייתי עוצרת לשוחח עם עורכת אחת שהמשרד שלה היה מצידו השני של הקיר; מדי פעם, היא סימנה לי לסגור את הדלת והיינו אומרות מה באמת אנחנו חושבות על איזו רכילות מקצועית קטנה, שחשובה לכל היותר לשלושה אנשים וחצי. הייתי רואה את הבוס שלי הולך לפגישה עם הבוס שלו, ותוהה אם השיחה שלהם תשפיע על העבודה שלי.