מה שקורה פה זה שהטבע משיב מלחמה

תחזית אימים מלפני 200 שנה על המחיר הכבד של הפרת האיזון בין האדם לסביבתו מהדהדת בעוצמה בימים אלה. כדי לשנות מסלול, יהיה עלינו לחשוב מחדש על מקומנו בתוך המערכת הטבעית

ירון כהן צמח
ירון כהן צמח
שריפה הרי ירושלים חורש
מבט ממושב שורש על שריפת הענק בהרי ירושלים, אוגוסטצילום: אמיל סלמן
ירון כהן צמח
ירון כהן צמח

בגרעינה של כל תורת קיימות מודרנית נמצאת המלכודת המלתוסיאנית, הנסמכת על תורתו של תומאס מלתוס מתחילת המאה ה־19. הרעיון הוא כזה: היות שקצב גידול כמות המזון בעולם אינו מדביק את קצב גידול האוכלוסייה, הרי שאם נמשיך באותו מסלול של התפתחות, נגיע אל שלב קטסטרופלי שבו חלקים נרחבים מהאנושות ייכחדו.

בני דורו של מלתוס האמינו שככל שהאנושות תתקדם, כך היא תצליח להשתחרר מהתלות בטבע. מהפכות דמוקרטיות, מדע שחושף אמיתות, רפואה מתקדמת וטכנולוגיה יאפשרו לאדם, כך הם האמינו, לחיות חיי נוחות ואושר, כפי שאף אדם בהיסטוריה לא חי. מלתוס חשב אחרת: הוא האמין שלצד אלה, ואולי דווקא בגללם, האנושות מובלת באופן בלתי נמנע אל אסון. הגידול באוכלוסייה יביא לפריצתן של מלחמות על מזון, ויעורר מגפות ואסונות טבע שיגרמו לדילולה. הוא המליץ לממשל לפעול בנחישות כדי למנוע זאת, אם כי ברוח התקופה, הדרך שהציע לא היתה ריסון הקדמה הטכנולוגית והעלייה ברמת החיים, אלא דווקא בלימת צמיחתה של האוכלוסייה הענייה, שלדעתו מתרבה יתר על המידה.

מלתוס, שחי בתחילת המהפכה התעשייתית, לא זכה לראות כיצד האנושות פתרה את בעיית המזון והמחלות. כיום, פיתוחים בתחומים שונים מקלים על חיינו יותר ויותר, ומזון מיוצר לכל דורש בכמויות שעולות על הביקושים. אם יש מקומות בהם שורר רעב, העולם בדרך כלל מתגייס למלא את המחסור; אם יש מגפות ומלחמות, הן מטופלות במהרה יחסית. הרמה הטכנולוגית שלנו הצליחה להטיס אותנו אל הכוכבים ולחדור אל מרכיבי החיים הבסיסיים ביותר, הגנים, ולשפר את האדם כאילו היה אלוהים בעצמו.

אולם, אם נתאים את המלכודת של מלתוס לימינו, הרי שהמסר שלו עדיין רלוונטי מאין כמוהו: הקדמה הברוכה אמנם מעלה את רמת החיים, אך היא גם מוליכה אותנו אל הפרת האיזון הטבעי בין האדם לסביבתו, שכן ככל שדרישות האדם גוברות, הן באות על חשבון הטבע והמערכת הקיומית שבו. אכן, כיום כבר לא ודאי שהתחזית של מלתוס היתה שגויה, ושהטבע יהיה מסוגל להחזיק את כולנו ללא אותה קטסטרופה שהוא הזהיר מפניה. ניצול בלתי פוסק של משאבי טבע, זיהום מקורות המחיה הטבעיים שפוגעים במחזוריות הקיום של כלל בעלי החיים, ופליטה של חומרים כימיים אל האטמוספירה, הביאו לשורה של שינויים דרמטיים ואולי טראגיים של הטבע. אסונות טבע, בצורות, שיטפונות, התחממות האטמוספירה, סופות הרסניות – כל אלה ועוד מוכיחים שגם כ־200 שנה אחרי מלתוס, המלכודת עדיין עומדת לפתחנו: יש גבול ליכולת של הטבע לספוג את דרישות הקדמה האנושית, ללא תגובה.

דו"חות הקיימות של האו"ם מהתקופה האחרונה מבהירים זאת: תופעות שהן תולדה של יותר מ־150 שנה של תיעוש מתגבר כבר מתרחשות בימינו, והן אינן קלות כלל. באוגוסט האחרון קבעו מומחים של האו"ם כי האנושות כבר אינה יכולה למנוע את התחממות כדור הארץ מעבר לרף קריטי של 1.5 מעלות צלזיוס בממוצע, וזו תתרחש כבר ב־20 השנים הקרובות. תחושת הדחיפות הפכה את הדרישה לשינוי הכיוון שבו צעדה האנושות מאז ימיו של מלתוס להכרחית ומחייבת. הנתונים המדעיים שמצביעים על גודל המשבר מתורגמים לאפיקים שונים, בעיקר בפן האתי ובזה העסקי־פוליטי.

אין חצר אחורית לעולם

במקביל להתקדמות התעשייתית והטכנולוגית, ששימשה הוכחה לתבונה האנושית, פותחו תורות מוסר שגם הן, מן הסתם, העמידו את האדם במרכזן: תפישת זכויות האדם והגישה התועלתנית. שתי תורות אלה, שהתמקדו ביחסי מדינה־פרט, העניקו לאדם את הזכות לשלוט בטבע ולנצל אותו לטובתו, תוך התעלמות מכל מה שאינו בר־מדידה (תועלת) או נושא זכויות (בעלי חיים או סתם "כדור הארץ").

ילדים מועסקים במפעל טקסטיל במסצ'וסטס, 1912צילום: Everett Collection / Shutterstoc

המהפכות הדמוקרטיות שליוו את התיעוש המתקדם הביאו עמן התפתחות של תפישת זכויות האדם. בימינו, זכויות אלה חלות על כל בני האדם באשר הם ומטילות מגבלות על יכולת הפעולה של המדינות כלפי אזרחיהן, אולם דבר אחד חסר בהן באופן מסורתי – בעוד הן נחשבות "טבעיות", הטבע עצמו לא נחשב לדבר שיש להתחשב בו, או גורם בעל זכויות כלשהן שמטיל חובות על בני האדם.

שאלות של איכות סביבה אמנם עלו במסגרת שיח הזכויות, אך נידונו בהקשר של זכויות האדם, למשל בדילמה בין זכות הקניין לבין הזכות לבריאות: האם למשל, זכות הקניין של עסקים, העומדת בבסיס הפעילות העסקית וכוללת זכויות לחלוש על "משאבי טבע", מקנה להם גם לגיטימציה לפגוע באיכות חייהם של תושבי הסביבה? האם רדיפת הרווחים של התאגידים יכולה לבוא על חשבון דרישות של בעלי עניין שונים לחיות חיי רווחה? דילמות אלה התגלגלו לפתחן של מדינות והן נאלצו להכריע בעניין, לא תמיד לטובת איכות הסביבה. הרי גם קדמה טכנולוגית, מוצרים זולים, יעילות, תפוקה וצמיחה של המגזר העסקי – שנובעים מאותו מרדף אחר הרווח – תורמים לאיכות החיים.

רק במחצית השנייה של המאה ה־20, כשהחלו להתברר התוצאות ההרסניות של ההתעלמות מגורמים "חסרי זכויות" כמו הטבע או בעלי חיים, נעשו ניסיונות ראשוניים לעצב מחדש את מערכת היחסים בין בני האדם לטבע ולסביבה. בעלי החיים "קיבלו" זכויות, ועל האדם הוטלה החובה לשמור עליהן. הטבע בכללותו נהפך להיות מושא של דאגה ושמירה. בין היתר, נוצרה תפישה של זכויות הדורות הבאים, שלפיה אל לנו להפר בימינו את הזכויות של הדורות הבאים לחיים טובים ובריאים, ומכאן שעלינו לשמור על הסביבה ולהימנע מפגיעה בה.

תומאס מלתוס. הפתרון לאי השוויון? שהעניים יתרבו פחותצילום: Wellcome Collection gallery / We

גם התורה התועלתנית, שנוסחה במאה ה־19, טענה שהמעשה הטוב הוא זה שמביא את מירב האושר למירב בני האדם. הפילוסופים ג'רמי בנתהם וג'ון סטיוארט מיל, המזוהים עם גישה זו, לא הפגינו רגישות יתרה לנושאי איכות הסביבה. על פי תפישתם, טובת האדם היא המדד היחיד למוסריות של מעשה כלשהו. בדומה לתורת הזכויות, גם כאן, רק כשהחלו להתברר התוצאות של ניצול בלתי מרוסן של הטבע, החל היחס אליו להיכלל במסגרת שיקולי תועלתנות, ונוסחו שתי גישות אתיות שכללו את הטבע: הגישה ההומוצנטרית והגישה האקוצנטרית. הראשונה המשיכה להעמיד את האדם במרכז, אך התייחסה גם להשפעותיו על הטבע ולאופן שבו אלה משפיעות בחזרה על חייו בחזרה. כך, הזרמת שפכים ופסולת לנחלים ונהרות תורגמה לפגיעה ישירה באיכות החיים, ואילו זיהום האוויר תורגם לעלייה בתחלואה. תפישה זו עודדה התחשבנות בלתי פוסקת על היחס בין התרומה של התעשייה, הטכנולוגיה והקדמה לבין הפגיעה בטבע, שכן אם טובתו של האדם היא הדבר החשוב, אפשר להמשיך לזהם את מקורות המחיה ואת האוויר ולחסל זנים של בעלי חיים – כל עוד דואגים במקביל לקדמה רפואית שתדע לטפל באנשים שייפגעו מכך, או מעתיקים את הפעילות התעשייתית המזהמת אל מקומות מרוחקים, שבהם לא חיים בני אדם מערביים.

בשנים האחרונות אנו עדים לכישלונה הנורא של גישה זו. שורה ארוכה של אסונות טבע – שיטפונות במרכז אירופה, שריפות ברחבי העולם, סופות קטלניות והצפות שהביאו למותם של אלפים והרס מקורות מחיה, לעתים באופן חסר תקנה – וההבנה שמשבר האקלים כבר חורג מגבולות בני־תיקון, מלמדים שלא ניתן לבחון את הכל דרך הפריזמה של טובת האדם, ובוודאי שלא ניתן לבחון את המערכת האקולוגית על פי הנוחות של תושבי המערב. ייתכן שלאדם יהיו מכשירים סלולריים טובים יותר, אנרגיה מתכלה זמינה יותר ותחבורה מהירה יותר, אך לא ניתן באמת לשקול את זה למול הפגיעה בטבע.

הבנה זו הולידה את התפישה האקוצנטרית, שמתוך נקודת מבט רחבה מציעה ראייה כוללנית יותר של בעיית איכות הסביבה, ועמדה מוסרית מרחיבה, שרואה באדם רק גורם אחד במערכת הטבעית. על פי תפישה זו יש לפעול לשימור האיזון הטבעי, בין השאר באמצעות הימנעות משימוש בחומרים בלתי מתחדשים ומאנרגיה מזהמת, לעבור לכלכלה מחזורית, ובמקרה החמור יותר, לכונן מחדש את האיזון שהאדם הרס. כמו כן, הקדמה הטכנולוגית והתעשייתית ששירתה את האדם צריכה להתחלף בקדמה אקולוגית, ששומרת על איזון בין צורכי האדם (כבעל חיים, אחד מני רבים), לבין היכולת של הטבע לספק לו את אלה, מבלי שמי מהצדדים נפגע. במילים אחרות, יש להימנע מהדילמה שהציג מלתוס לפני 200 שנה, ולמצוא את הדרך להתקדם מבלי להגיע לאסון.

מה שווים רווחים בעולם גווע

דרישה מוסרית זו עומדת כיום לפתחם של מדינות ועסקים. במסגרת תקנות שנוסחו בעשורים האחרונים, כגון אג'נדה 21, הסכמים לשמירה על איכות הסביבה וצמצום השימוש בחומרים מזהמים, הסכם פריז מ־2015 וכדומה, קיבלו על עצמן מדינות רבות לפעול באופן אקטיבי לצמצום הזיהום ולפתרון משבר האקלים, במסגרת הכלל היסודי של הקיימות: להשאיר את העולם לדורות הבאים כפי שקיבלנו אותו. תקנות אלה תורגמו לחקיקה שמקדמת היבטי קיימות. ארגונים למען איכות הסביבה קראו למדינות ותאגידים לאמץ היבטי קיימות בפעילות העסקית, ולבחון מחדש את יחסם לסביבה.

בעוד שהדרישה מהמדינות ברורה, שכן הן אלה שקובעות את מסגרת הפעולה של האזרחים והתאגידים, הפנייה אל המגזר העסקי מבוססת על שני טעמים: טעם ראשון הוא חולשת המדינות תחת מערכת פוליטית־כלכלית ניאו־ליברלית שמקדשת את זכות הקניין של התאגידים, ואת זכותם לרווח בשם התחרות החופשית, על פני היבטים אזרחיים כמו איכות הסביבה. טעם שני הוא שהפעילות העסקית, על תרומתה לחיי האדם, היא זו שמביאה לעיקר הפגיעה בסביבה. פסולת, זיהום אוויר ושימוש באנרגיה מזהמת ובחומרים בלתי מתכלים – כל אלה אינם תוצר של זדון מכוון, אלא של השאיפה לחסוך בעלויות הייצור וההפצה, ולהגדיל את רווחי העסקים. לכן, הדרישה לאמץ שיקולי קיימות היא בעצם דרישה לוותר על האסטרטגיות העסקיות שמקדשות את הרווח של בעלי המניות כיום, על פני רווחתם של האנושות כולה, של הדורות הבאים ושל הסביבה והטבע.

סטיוארט הארט, פרופסור לניהול שמקדם את נושא הקיימות, ניסח זאת כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כשקרא לתאגידים לאמץ אסטרטגיות של קיימות תוך ניסיון לאזן בין השאיפה להשגת רווחים לבין שמירה על הסביבה. הארט הצביע על כך שבשונה מהגישה הפסיבית שתאגידים מאמצים, בכך שהם מחכים שהמדינות יטילו עליהם מגבלות וריסונים בשם איכות הסביבה – מה שעלול לפגוע ברווחיהם, דווקא אימוץ אקטיבי של גישות מקיימות עשוי להיות אפקטיבי ורווחי. הוא הראה שאם תאגידים יתייחסו לנושאי איכות סביבה לא כמגבלה, אלא כעידוד לחדשנות, אלה מביניהם שידעו ליזום ולהתחדש יקחו את כל הקופה.

הצפות בגרמניה, יוליצילום: Sebastian Schmitt/אי־פי

כיום כבר ברור שנושא הקיימות אינו רק עניין מוסרי שהתחשבות בו באה על חשבון רווחים, כפי שטען מילטון פרידמן לפני כ־50 שנה, אלא מגמת־על שאף תאגיד לא יוכל להתעלם ממנה, ושמי שיתעקש בכל זאת, יישאר מאחור. המאמצים הראשונים של מגמה זו יקבעו את הכיוונים שאליהם יפנה השוק כולו. פירמות שיזנחו את השימוש בפלסטיק בלתי מתכלה או יעברו לשימוש באנרגיה מתחדשת מתוך דאגה כנה לסביבה, ויידעו לשלב שינויים אלו בתוך הפעילות העסקית שלהם בצורה חכמה – ינצחו פירמות המתעקשות להתעלם משיקולי איכות סביבה. זה יקרה לא רק בגלל ההגבלות מצד ממשלות, אלא בעיקר לאור דרישות בעלי הזיקה המרובים שלהם – הצרכנים שמצביעים בכיסם על הבחירה באיכות הסביבה, בעלי המניות (כמו בלאקרוק) שמצביעים באופן ישיר על האסטרטגיה העסקית, חברות מימון וביטוח ובנקים שיעדיפו לעשות עסקים עם חברות מקיימות, ארגוני סביבה שעשויים למשוך את הפירמות למאבקים תקשורתיים ומשפטיים אינסופיים ועוד ועוד.

זה אומר שאין זה מספיק להמשיך הרגלים ישנים בדרכים חדשות, אלא שעל הפירמות לקדם שינוי בעסקי הליבה, ואף ליצור מודלים עסקיים חדשים שיבדלו אותן מהמתחרות. זה יכול לקרות אם פירמות יפנו את מאמצי היזמות והחדשנות שלהן לכיוונים אלה, מתוך כוונה ממשית לעשות זאת, וחזון שמחייב את כל רבדי התאגיד – מהעובדים הזוטרים ועד למנהלים הבכירים ביותר. פעילות זו צריכה להיות משולבת בשיתופי פעולה עם גורמים מקצועיים בתחום הסביבה והקיימות, ניהול מקיים של שרשרת הערך ודיווח אמין ומלא על המאמצים. ללא אלה, תאגידים עשויים להיחשד שהם פועלים רק מתוך רצון לצבור נקודות בקרב הציבור במסגרת ניהול הסיכונים שלהם – מה שעלול לעלות להם במוניטין וברווחים.

כיום כבר ברור שפירמות לא יכולות להסתכל על העולם דרך הפריזמה של דו"ח הרווח וההפסד לבעלי המניות. הפריזמה צריכה להיות רחבה יותר – לצד הרווח יש שיקולי רווחה ואיכות סביבה, ואם המגזר העסקי לא ישנה באופן ממשי את האתוס המנחה אותו ויאמץ אתיקה של סביבה, אנו נרגיש במלוא כוחה את המלכודת שמלתוס הציב לנו.

במשך שנים רעיון הקיימות נתפש כגורם שעומד בניגוד לתפישת הקדמה הכלכלית – הראשון דורש לשמר את מה שיש, השני דורש שינוי מתמיד של תנאי החיים, לרעה או לטובה. אמנם כיום, בעזרת אותה קדמה כלכלית, אנו מסוגלים לפתור את מרבית הבעיות והקשיים של האנושות שהופיעו לאורך ההיסטוריה, אך כעת עומד לפתחנו האתגר הגדול ביותר – שילוב של שני אלה כדי למנוע את התחזיות הקודרות שמנבאות קריסה של המערכות הקיומיות שלנו.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"