הכוכב של הקיבוץ חוגג 100: "פעם הגזבר היה רץ אחריי שאתן לו את הצ'ק שקיבלתי מחו"ל. היום הכל הולך אליי"

אחרי ששרד את ליל הבדולח, הפלישה לנורמנדי, מלחמת העצמאות ואת הקורונה — מנהל המדגה המיתולוגי, בנו צל, צופה בענף המפרפר ■ בעוד אנשי בריכות הדגים מזהירים מפני קריסת התחום — הוא מתעקש להישאר אופטימי

בנו צל
בנו צלצילום: גיל אליהו
קינן ראובני
קינן ראובני
קינן ראובני
קינן ראובני

הוא היה הכוכב הבלתי־מעורער של טקס השבועות בקיבוץ במשך עשרות שנים. אנשי הרפת העלו לבמה כמה עגלים וכד חלב, אנשי הלול הביאו איתם כלוב קטן עם כמה תרנגולות, והוא פרץ לבמה לבדו עם רשת מלאה דגים, התקרב למיקרופון והכריז: "הנה, הבאנו דג ודק" — וכל הקהל השיב לו בקול: "מתנה לכבוד החג".

אפילו על הריטואל גורף הלייקים וממיס הלבבות — הצגת התינוקות החדשים שנוספו לקיבוץ בשנה האחרונה — מנהל ענף המדגה המיתולוגי, בנו צל, הצליח להאפיל. השנה הוא חגג 100. "ילד, אתה רוצה לדעת איך מגיעים לגיל 100? לא אוכלים הרבה בשר — אלא אוכלים הרבה דגים". והמתנה ליום הולדתו העגול היתה מקורית במיוחד — באותו יום בדיוק הוא זומן לקבל את החיסון לקורונה. "לא השפיעה עלי בכלל הקורונה — קיבלתי שתי זריקות וזהו".

"רק אל תתבלבל, אצלנו אומרים חג הביכורים, לא שבועות, כי לשבועות יש קונוטציה יותר דתית", ממהר לתקן מי שלתהלוכת החג היה מגיע על טרקטור מקושט, אליו היה רותם טנק שבתוכו דגים מבריכות הדיג של הקיבוץ. "את המשפט המצאתי כדי שיהיה מצחיק, וזה תפס".

קיבוץ יסעור שבגליל המערבי, שבו נולדתי, הוקם שנה לאחר קום המדינה, ב–1949. שם הקיבוץ — היסעור הוא עוף מים המצטיין בשחייה, ולפי מקימי הקיבוץ ההונגרים, יסעורים רבים ליוו את האונייה שהביאה אותם לארץ — נבחר גם עקב רצון המתיישבים לעסוק במקצוע הדיג. ואכן, דיג בבריכות דגים היה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים בשנים הראשונות של המשק, כאשר צל היה רכז ענף המדגה של הקיבוץ מתחילת שנות ה–50 עד תחילת שנות ה–90.

"הייתי במועדון לילה לונדוני ופתאום אני רואה שם את אחי הקטן, לאו, שגם התגייס לצבא הבריטי, לאחר שלא התראינו כמעט עשר שנים. הוא שאל אותי מה אני הולך לעשות, ואמרתי לו שאני לא מתכוון להישאר באנגליה. ככה החלטנו יחד לעלות לארץ"

מעצר באוסטריה, אינסטלציה בוויילס וחתיכות בלונדון

צל נולד בווינה ב–1921 ("אבל תמיד ידעתי שארצה לעזוב, האוסטרים הם חארות)". בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, הוא נעצר והושלך לכלא, שם השוטרים האוסטרים הבהירו לו שאין לו מה לחפש יותר במדינה. לאחר כמה ימים בכלא הוא הצטרף לבח"ד — ברית חלוצים דתיים (תנועת נוער חלוצית דתית שנוסדה בגרמניה ב–1928 ומטרתה היתה יישוב ארץ ישראל בחלוצים דתיים). דרך התנועה הוא זכה לקבל אישור כניסה לאנגליה, ונשלח לבסיס של התנועה בצפון אירלנד. "אבל שם הפסקתי להיות דתי, אז הם העיפו אותי, כי חשבו שתהיה לי השפעה רעה על האחרים". אחרי תקופה קצרה בתור אינסטלטור בוויילס, הצטרף צל לצבא הבריטי ואף השתתף ביוני 1944 בפלישה לנורמנדי — "אבל לא ביום הראשון, הגעתי לשם רק ביום העשירי".

"אחרי המלחמה הלכתי לחפש חתיכות בלונדון", הוא מספר. אבל במקום חתיכות, הוא מצא, לגמרי במקרה, מישהו אחר. "הייתי במועדון לילה לונדוני ופתאום אני רואה שם את אחי הקטן, לאו, שגם התגייס לצבא הבריטי, לאחר שלא התראינו כמעט עשר שנים. הוא שאל אותי מה אני הולך לעשות, ואמרתי לו שאני לא מתכוון להישאר באנגליה. ככה החלטנו יחד לעלות לארץ". שני האחים הגיעו לקיבוץ עין החורש של השומר הצעיר. "לאו התנדב לצבא, אבל אני לא רציתי להתנדב, והסכמתי רק לעשות סיורים באזור". במלחמת העצמאות לאו נפגע מפגז שנחת ליד ראש העין, ונהרג. "אחרי המלחמה לא רציתי להישאר בקיבוץ קיים, אלא חלמתי להקים קיבוץ", אומר צל. כך הוא עזב את עין החורש והצטרף לגרעין הונגרי של השומר הצעיר שהקים בינואר 1949 את קיבוץ יסעור, אליו הצטרפו בהמשך גרעינים מאנגליה ומברזיל. ביסעור פגש את אשתו ריטה, שהגיעה מאירלנד, ונולדו להם שלושה בנים.

"הייתי חקלאי טהור"

"אני הייתי חקלאי טהור", מעיד על עצמו צל. "בשנים הראשונות, כשבקיבוץ החליטו לתת לי את התפקיד, היינו נוסעים עם טרקטור ועגלה לחופי עכו ונהריה כדי להביא לבריכות דגיגונים שתפסו הדייגים הערבים. גידלנו קרפיונים, מושטים וכסיף — דג שיוצא בעיקר לאיראן בשנות ה–70, יש להם חג שהם אוכלים רק אותו, ולפני שהשאה נפל היינו ביחסים טובים מאוד איתם". אחרי שהשותפות בתחום עם קיבוצים כמו יחיעם, אילון וגעתון פורקה, הציע צל לגדל דגים בתוך מאגרי המים של יסעור, ולמרות הספק הרב שהוטל בתוכנית, הוא עמד במשימה.

ואולם עם השנים הענף דעך, צל פרש מתפקידו, וב–1999, ערב ההפרטה החדה והקשה אך הבלתי־נמנעת שחווה הקיבוץ, שבה חברים רבים בגילאים מתקדמים נאלצו למצוא לעצמם מקצוע חדש, המדגה נסגר. "לקיבוץ לא היה כסף להחזיק את הענף מבחינה כלכלית — השקעות שנדרשו בציוד חדש, בנוסף למחיר המים שעלה — ולכן ויתרו עליו", אומר אילן בן יוסף (64), שעבד עם צל במדגה והיה מרכז הענף האחרון בקיבוץ.

"אני הייתי חקלאי טהור. בשנים הראשונות, כשבקיבוץ החליטו לתת לי את התפקיד, היינו נוסעים עם טרקטור ועגלה לחופי עכו ונהריה כדי להביא לבריכות דגיגונים שתפסו הדייגים הערבים"

"השמן נהיה רזה, והרזה — מת"

המדגה הישראלי הוקם לפני כשמונה עשורים, ב–1938, כאשר אוכלסו בריכות הדגים הראשונות בקיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות בדגי קרפיון, שהובאו לישראל מיוגוסלביה, כדי להשביע את הגעגועים של עולי מזרח אירופה לטעמי הבית שהשאירו מאחור.

ב–1953 כבר היו בישראל כ–33.6 אלף דונם של בריכות דגים, ובאמצע שנות ה–60 הגיע היקף שטחי הבריכות לכ–49 אלף דונם, שייצרו כ–10,000 טון דגים בשנה. בתחילת שנות ה–70 הצטמצם שטח הבריכות לכ–47 אלף דונם ובמקביל עלתה התפוקה לכ–12.5 אלף טון, בעקבות הכנסת שיטות גידול חדשות, תוך העשרת המים בחמצן. ואולם בהדרגה חל כרסום בענף — שכיום פועל על שטח של כ–18 אלף דונם בלבד, בעיקר בעמק המעיינות — כאשר לאורך עשרות שנים הוא התנהל ללא כל השקעה מצד המדינה.

אם בעבר הלא רחוק סיפקו הבריכות והחקלאות הימית כ–68% מהשוק המקומי של דגים טריים — כיום נתון זה הוא 37% בלבד, כאשר דגי הבריכות מיועדים לשוק המקומי בלבד. וכמו בטבע, רק החזקים שרדו: ב–1990 פעלו בישראל 64 משקים שהפעילו בריכות דגים, וב–2020 נותרו רשמית בתחום רק 29 משקים (ולדברי בכירים בענף אפילו פחות) שמספקים לציבור כ–12 אלף טון דגים בשנה.

האיום הגדול על הענף מגיע מהיבוא הנרחב בשוק. באוקטובר 2016 חתמו משרד האוצר, משרד החקלאות והתאחדות חקלאי ישראל על הסכם הפחתת מכסי המגן על יבוא דגי אמנון, קרפיון ובורי — ומעבר לתמיכה ישירה במגדלים, כפי שמקובל במדינות OECD. במסגרת ההסכם, החל ב–2017 מעבירה המדינה תמיכה ישירה לענף, בהיקף של כ–30 מיליון שקל בשנה. זו תימשך עד 2026, ואז תיפסק.

ואולם בענף חוששים כי בהינתן שהיקף המכס על יבוא דגים מתחרים יישאר בעינו, או יירד שוב, התחום יתקשה להמשיך לפעול. לדברי אנשי הענף, כדי שיוכלו לשרוד כלכלית, על הממשלה לאמץ מדיניות של תמיכות ישירות, שיהיו קבועות בבסיס התקציב.

"כל שנה אנחנו יורדים בכמויות גידול הדגים — במקביל לזינוק בעלויות הגידול והרגולציה המכבידה. כיום השוק פתוח ליבוא והלקוח מסתכל על המחיר, אף שמדובר בדג נחות שלא חלים עליו הפיקוח והרגולציות שיש בארץ", אומר בכיר באחד המדגים הגדולים בישראל. "למשל, דג שמגיע מסין, 25%–30% ממנו זה מים. אז למעשה אנחנו מייבאים מים מסין.

"אפשר להפסיד למשך שנה־שנתיים, אבל לא לאורך זמן. ככה המשקים הקטנים יוצאים מהמשחק, והענף מידלדל. אצלנו החוק זה: השמן נהיה רזה, והרזה — מת", אומר אותו בכיר. "בשלוש שנים האחרונות הפעילות שלנו לא רווחית, אנחנו מוכרים בהפסד — ובלי התמיכות של המדינה, לא היינו מחזיקים את הראש מעל המים. בלי עזרה לחקלאים, כמו שיש בחו"ל, אין קיום לענף. וזה חבל מאוד, כי בסך הכל מדובר בביטחון התזונתי של ישראל, והדגים בבריכות הם באיכות הרבה יותר גבוהה מדגי הים, אפרופו זיהום הזפת שראינו השנה. ככה שאם לא יעלו חזרה את המכס על יבוא, או שלא ימשיכו לתמוך בנו, במשק שלנו פשוט יגידו לעובדים בענף, 'חבר'ה, תהיו חקלאים — אבל במקום אחר'".

"החקלאות הישראלית מבטיחה את עצמאותה הכלכלית של ישראל, את גבולותיה ואת ביטחון ואיכות המזון של אזרחיה בשגרה ובשעת חירום — כמו עצירת היבוא בתחילת משבר הקורונה או במהלך עימותים ביטחוניים — וכן את המאזן האקולוגי שלה", אומר אלי שריר, מנכ"ל ארגון מגדלי הדגים בישראל. "ככזאת, היא אינה יכולה להיות רק עוד שורת רווח או הפסד בתקציב המדינה".

"טוב שנגמר הקיבוץ. כבר אין אידאולוגיה"

"היום כבר הבן שלי מביא לי הביתה דגים מוכנים, ואני מכין לי עם זה תפוח אדמה וסלט", אומר צל, שמתגורר זה עשרות שנים באותו בית, שאותו מכתרות וילות שקמו בחסות ההפרטה המאסיבית וקליטת חברים חדשים. "בשנות ה–90 אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים היה תמיד אומר לי בעצב 'בנו, הקיבוץ הולך לנעילה'. אבל לדעתי טוב שנגמר הקיבוץ. כבר אין כבר אידאולוגיה. היו כאלה שעדיין רצו את הקיבוץ של פעם, אבל לי לא היה אכפת. לא חסר לי כלום.

"פעם הייתי מוסר את כל הכסף שמגיע לי מאוסטריה ומאנגליה לקיבוץ, הגזבר היה רץ אחרי כדי שאתן את הצ'ק שקיבלתי. היום הכל הולך אלי, אפילו הרחבתי קצת את הבית, יש לי קלנועית שאיתה אני נוסע לאן שאני רוצה בקיבוץ, ואני עולה רבע שעה ביום על אופני כושר שיש לי בבית, זה טוב ללב". למה הוא הכי מתגעגע? "רק לאשתי, עד היום אני חולם עליה בלילות".

"ההפרטה היתה צריכה לקרות והיתה בלתי־נמנעת", אומר בן יוסף. "הקיבוצים במתכונת הישנה לא יכלו להחזיק מעמד, ובסוף גם החקלאות בקיבוץ תיעלם. אף צעיר לא ירצה ללכת לעבוד בחקלאות, זאת עבודת כפיים, כבר אין אידאלים — ובהיי־טק אפשר להרוויח הרבה יותר.

"בשנות ה–90 אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים היה תמיד אומר לי בעצב 'בנו, הקיבוץ הולך לנעילה'. אבל לדעתי טוב שנגמר הקיבוץ"

"בנוסף, מדברים שוב על להעלות את מחירי המים, השטחים מצטמצמים, עלויות הגידול עולות, אפילו התאילנדים דורשים יותר כסף, וקשה להתחרות ביבוא הזול. עדיין אפשר להרוויח מחקלאות, אבל רק במוצרים מסוימים כמו רפתות ואבוקדו, על אף שההצפה של האבוקדו בשוק יכולה לגרום לו לנפילה. גם אי־אפשר לדרוש מהצרכן לקנות כחול־לבן כשהפירות והירקות המיובאים עולים הרבה פחות. בסוף הצרכן מסתכל על הכיס — ואי־אפשר להאשים אותו.

"למרות זאת, מבחינה מדינית וביטחונית, למדינה כמו ישראל חשוב שתהיה חקלאות. אם סוגרים לנו פתאום את הגבולות לא יהיה מאיפה להביא אוכל, אבל אם אנחנו נגדל בעצמנו — לא תהיה לנו בעיה".

"נסעתי לצפון וראיתי שם מטעים שלמים שעומדים ריקים כי לחקלאים לא שווה בכלל לגדל", אומר הבכיר באחד המדגים הגדולים. "אצלנו אומרים: 'אם אתה לא אופטימי — אל תהיה חקלאי'. הרי כל שנה יש מכה אחרת — בצורת, כפור, מזיקים — וכל שנה אתה אומר שבשנה הבאה יהיה טוב יותר. אבל ההרגשה בארץ היא שההתיישבות היא משהו מת, ולא סופרים אותנו יותר, בחקלאות ובכלל".

אבל ממרומי גיל 100, צל מנסה להיות אופטימי: "מי שיודע לעבוד ולייצר — ירוויח ותהיה לו עבודה. עובדה, עדיין יש בארץ בריכות דגים והענף עוד עובד. ובטח שיש עתיד לחקלאות, לא בשבילי אמנם, אבל לדור הצעיר כן. כל עוד יש אנשים שעובדים בזה, לא יוותרו כאן על החקלאות".

על המצבה שלו הוא לא רוצה שיכתבו שום דבר, "רק את התאריך". גם המצב הפוליטי לא מטריד אותו: "בגיל 100 אני רק מבסוט שאני חי. הצעירים צריכים ליהנות מזה שהם צעירים וליהנות מהחיים, כי אחר כך אתה כבר לא יודע מה יהיה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"