רגולציה |

זה לא יישאר בווגאס

מה אפשר ללמוד מכך שכיוון הפיתוח הטכנולוגי המרכזי כיום הוא לגרום לנו להתרגל לחברתן של מכונות שאומרות "אני"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

תערוכת הצרכנות האלקטרונית (CES), הנערכת מדי חורף בלאס וגאס, היא תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם. מופע כביר של חדשנות ויחסי ציבור שמארח את ענקיות הטכנולוגיה ושלל סטארטאפים המציגים מוצרים שספק אם יבשילו אי פעם. העניין הוא שמה שקורה ב־CES נשאר בווגאס. כתבי טכנולוגיה מכל העולם מגיעים לסקר את הכנס, אבל השאלה מה הקשר בין מה שרואים שם לבין העולם האמיתי – פחות זוכה להתייחסות.

בעולם האמיתי יש מקבלי החלטות שסבורים שמוטב שהמדינה לא תתערב בתחומי הטכנולוגיה כי "אי אפשר לעצור אותה", ו"אי אפשר לדעת לאן היא תתפתח". CES מפריכה את שתי הטענות האלה: היא מלמדת עד כמה אפשר לעצור – או ליתר דיוק, להטות את התקדמות הטכנולוגיה, בעיקר לכיוונים המתאימים לחברות ענק מסחריות. היא גם מלמדת שאפשר בהחלט לדעת לאן תתפתח הטכנולוגיה בשנים הקרובות: בעיקר לכיוונים שבהם מושקעים כספי המחקר והפיתוח של החברות האלה. לכן, דווקא מנקודת ראות של מדיניות טכנולוגיה, חשוב להתבונן במוצרים החדשניים והנוצצים, אבל לא פחות מכך, לחפש את המשמעויות החברתיות ואת הקשרים בין מה שקורה בווגאס לבין מה שיקרה מחוץ לה. ולא, לא מספיק לומר "בינה מלאכותית" או "דור חמישי".

לדוגמה, מהתערוכות שנערכו בשנים 2017־2018 אפשר ללמוד עד כמה מהפכת הראייה הממוחשבת המבוססת על למידת מכונה היא מרכזית. אכן, הבטחות הרכב האוטונומי שהציגו גוגל, אינטל וטסלה מרגשות, אבל במקביל צריך היה להבין כבר לפני שלוש שנים עד כמה משתכללת תעשיית זיהוי הפנים, שמשמעויותיה המטרידות מתבררות עתה, ולהתחיל לדון בהשפעתה על זכויות אדם.

ומה אפשר ללמוד מהתערוכה השנה? למשל מי לא הגיע למסיבה. אף חברה סינית משמעותית כמו עליבאבא, טנסנט או JD.com לא נראתה בווגאס. האם זה מלמד על ניסיון של התעשייה הסינית ליצור לעצמה עצמאות טכנולוגית על רקע המדיניות האמריקאית העוינת? האם ראוי לחשוב על ההשלכות של ההיפרדות בין שתי התעשיות?

לעומת זאת, השנה נרשמה בווגאס נוכחות לתעשיית ה"סקס־טק", שלא היתה בכנס בעבר. האם הגיע הקץ לפוריטניות האמריקאית ולחוסר הנכונות של הגברים בחליפות לראות צעצועי סקס מגניבים שמיועדים, אללי, לנשים? האם אנחנו משעתקים את ההטיה הגברית, המוכרת למשל מתעשיית הפארמה, גם לתעשיית המחקר והפיתוח הטכנולוגי?

השנה גם המילה "פרטיות" נהפכה נוכחת בכל מקום. גוגל הודיעה שתוסיף פקודה למסייע הדיגיטלי – "הי גוגל, זה לא מיועד לאוזניך!"; פייסבוק חשפה כלי שמאפשר למשתמשים להבין את הגדרות הפרטיות באפליקציות שלה; אמזון הודיעה שהיא אינה מתחייבת לא להעביר למשטרה את הסרטונים של מצלמת פעמון הדלת של חברת Ring שבבעלותה. אפל שלחה נציג לפאנל שבו השתתפה לראשונה גם נציגה של רשות הסחר הפדרלית האמריקאית. היש הוכחה טובה מזאת לכך שספינת הרגולציה שינתה כיוון והתעשייה לא יכולה להתעלם ממנה?

אכן, פרטיות נהפכת לנושא מדובר גם בהינתן הצפה של פיתוחים מעולם הבתים החכמים, מצלמות הרחוב, והאפליקציות המבוססות על די.אן.איי, כמו דגימות רוק לצורך הכנת תפריט מאוזן. חיזוק השליטה שלנו במידע האישי – כאן כדי להישאר. אבל אם מחפשים את סיפור העומק, נראה שהוא נמצא כבר במקום אחר.

בשנתיים האחרונות עומדים במרכז התערוכה העוזרים הדיגיטליים האישיים. השנה התמקדה גוגל בפיתוחי גוגל אסיסטנט, ואמזון בפקודות ומאפיינים חדשים של אלקסה. שתיהן משתמשות בניתוח שפה טבעית מבוסס בינה מלאכותית כדי להפוך את העוזרים לידידותיים ככל האפשר. באופן מעניין הוצגו השנה גם כמה פיתוחים הנוגעים לאנימטרוניקס – חיות המחמד הדיגיטליות שהיו ההיפ של התערוכה. "רובו־קאט", החתלתול הרובוטי המתכרבל, ו"ג'ני", הלברדורית הפרוותית שיודעת לכשכש בזנב ובאוזניים ואפילו להשמיע קולות נחירה של חברת טומבוט.

רוב השיח בנוגע לעוזרים הדיגיטליים מתמקד בשאלה אם אלקסה מקשיבה לנו ולאן מגיע המידע שהיא אוספת. אולם, אם לשפוט לפי CES השנה, שאלה טובה יותר היא מה אפשר ללמוד מכך שכיוון הפיתוח הטכנולוגי המרכזי כיום הוא לגרום לנו להתרגל לחברתן של מכונות שאומרות "אני". מישהו עושה מאמץ אדיר ללמד את המכונה להתנהג כמו בן אנוש, או כמו חיה מתוקה. הסיפור, אינו רק פחד מפגיעה בפרטיות בגלל שיודעים עלינו הכל, אלא יצירה של קשר רגשי בינינו לבין המכונה. מה יהיו ההשלכות הרגשיות והחברתיות של היקשרות כזאת בין בני אדם בגיל ובמצבים רגשיים שונים לבין המכונה? זהו שינוי משמעותי, כי עולם האינטרנט היה בנוי על ההזרה בינינו לבין המקלדת (ומי שנמצא בצד השני שבו אנחנו פוגעים בלי חשבון). חברות הטכנולוגיה מבקשות כעת להפנות אותנו לכיוון שונה בתכלית. האם אנחנו ערים לכך?

בהיעדר התערבות, העניינים עלולים לצאת משליטה. CES יכולה, בהקשר הזה, לתת קריאת כיוון. אפשר ללמוד ממנה להרחיב לא רק את גבולות הדמיון הטכנולוגי אלא גם את גבולות הדמיון הפוליטי, הרגשי והחברתי.

הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker