פונקציית האושר - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פונקציית האושר

מקובל לבחון את ביצועי הכלכלות באמצעות מדדים כמו תמ"ג, אינפלציה ושיעור אבטלה. אבל איך מכניסים למשוואה ערכים חברתיים כמו אושר ורווחה

סיימון קוזנץ היה איש חמור סבר וחסר חוש הומור, מספרים מכריו. זה לא לגמרי מפתיע – הוא היה סטטיסטיקאי, ומספרים העניקו לו ביטחון. אנשים – עם התנהגותם הלא צפויה לעתים – פחות. אבל לפרופסור קוזנץ, יהודי שנולד בפינסק, בלרוסיה, והיגר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן 20, היתה תרומה למדע הכלכלה שזיכתה אותו בפרס נובל.

בשנות ה־30, כשהשפל הגדול היה מורגש מאוד, אף אחד לא יכול היה לתת תשובה לשאלה פשוטה: מה מצבה של הכלכלה? זאת שאלה חשובה מכיוון שכשאתה מנסה לגבש מדיניות כלכלית, אתה רוצה לדעת אם היא באמת משפרת את מצבך או לא. כדי להשיב על השאלה, קוזנץ לקח רעיון שהועלה לראשונה עוד במאה ה־17 והתאים אותו למאה ה־20. התוצאה היתה התמ"ג (תוצר מקומי גולמי), שהוא, באופן גס, הסכום של כל הערכים המוספים שנוצרו על ידי כל הגורמים הכלכליים במדינה מסוימת. אינטואיטיבית, ניתן לחשוב על זה כהכנסה של הכלכלה הלאומית.

francescoch / Getty Images / iSt

אחרי שהקונצפט הזה פותח, ניתן היה למדוד בעזרתו עד כמה קשה היה השפל הגדול: בשנים 1929־1933 צלל התמ"ג האמריקאי ב־26%, כלומר בתוך ארבע שנים הכלכלה התכווצה בכרבע. בשנה הזו נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הגה והשיק תוכנית כלכלית רחבת היקף, ה"ניו דיל". התקוות שתלו בה היו עצומות. ואכן, בתוך שלוש שנים, כבר חזרה הכלכלה האמריקאית לתמ"ג שנמדד לפני המשבר. לולא התמ"ג של קוזנץ, היה בלתי אפשרי לדעת כמה המצב קשה ועד כמה התרופות עוזרות.

במשך עשרות שנים, התמ"ג – יחד עם האינפלציה ושיעור האבטלה – היו שלושת המדדים העיקריים שלפיהם כלכלות מדדו והשוו את עצמן לכלכלות אחרות. כלכלה שהיה לה תמ"ג גבוה וצומח, שהמחירים בה היו יציבים וששיעור האבטלה בה היה נמוך, נחשבה לטובה ובריאה.

אבל לתמ"ג יש גם חסרונות. למשל, הוא מתעלם מסוגים של פעילות שיש להן משמעויות כלכליות ואפילו חברתיות. כמו כן, הערך שהתמ"ג מייחס לכל פעילות נמדד במונחי מחירה בשוק – אבל מתעלם מערכה החברתי. לדוגמה, 100 דולר תמ"ג של שירותי בריאות שווים ל־100 דולר של פעילות של מפעל שהזיהום שהוא פולט גורם למחלות. חיסרון נוסף הוא התעלמותו המוחלטת מהדרך שבה ההכנסה מתחלקת. ובשנים האחרונות לא רק שהחסרונות האלה קיבלו יותר תשומת לב – הם נהפכו לנושאים פוליטיים חמים.

קחו למשל את אנדרו יאנג, יזם טכנולוגיה אמריקאי בן 44, ואחד המתמודדים על הנהגת המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית שייערכו בנובמבר בשנה הבאה. הרעיונות שלו פרוגרסיביים מאוד. לדוגמה, הוא רוצה להבטיח לאזרחי ארצות הברית הכנסה בסיסית של 12 אלף דולר בשנה. נושא נוסף שהוא מקדם הוא שינוי בדרך שבה התמ"ג נמדד, כך שיבטא גם את ההיבטים היותר חברתיים של פעילות כלכלית לאומית. "משאיות רובוטיות יהיו נפלאות עבור התמ"ג", הוא אמר במארס לעיתון האמריקאי The Hill. "אך הן יהוו אסון עבור 3.5 מיליון נהגי המשאיות ול־5 מיליון האמריקאים הנוספים שעובדים בתחנות עצירה ורענון של נהגי משאיות, במוטלים ובמסעדות דרכים". דוגמה אחרת הוא נתן מחייו האישיים. אשתו, אמר, נמצאת בבית עם שני ילדיהם, שאחד מהם אוטיסט. "בחישובי התמ"ג העבודה שלה בבית לא מחושבת, בעוד שבפועל לעבודה שלה יש ערך. אנחנו חייבים להתחיל למדוד דברים שאומרים הרבה על מצבנו".

יאנג אינו האיש שהפריצה המחודשת של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית רשומה על שמו. התואר הזה שייך כנראה לפוליטיקאי הרבה יותר מנוסה ומבוגר מיאנג: ברני סנדרס בן ה־77, שמתמודד גם הוא על המינוי הדמוקרטי. המסרים האלה מזוהים גם עם מתמודדת נוספת, אליזבת וורן. אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, שלא מתמודדת בסבב הזה, היא זו שמעבירה אותם בצורה היעילה ביותר לצעירים היא לכולם יש ביקורת חריפה על הדרך המסורתית שבה המציאות הכלכלית נמדדת – במיוחד בגלל ההתעלמות המוחלטת של התמ"ג מחלוקת ההכנסה. כל זמן שאי שוויון לא נתפש כבעיה, החסרון הזה של התמ"ג כמדד כלכלי היה נסבל או לפחות לא היה נושא מרכזי לדיון. אבל זה כבר לא המצב.

יילכו שניים יחדיו אי השוויון צומח יחד עם התמ"ג

הנתונים הם חד משמעיים. בשנים 1967 ־2010 התמ"ג הריאלי בארצות הברית קפץ בערך פי 3.5, או בסביבות 3% בשנה, כל שנה – וזו לא צמיחה שיש להתבייש בה בכלכלה כל כך גדולה. באותה העת, מדד ג'יני, המודד את עוצמת אי השוויון בחלוקת ההכנסות קפץ מכ־0.4 לכ־0.475, או בכ־18%.

מדד ג'יני מגלה מיד את מה שהתמ"ג מסתיר: שלא רק שחלקים גדולים יותר ויותר מהצמיחה בכלכלה האמריקאית לא מגיעים כלל לשכבות החלשות – אלא אף שחלקן של השכבות האלה מתכווץ, והן חיות בתמונת ראי כלכלית לזו של העשירים. יש כלכלה אחת צומחת – זו של המבוססים, שגם חלקם בכלל האוכלוסייה הולך וקטן, ואחת שנסוגה – זו של השאר, שחלקם בכלל האוכלוסייה גדל. התמ"ג לא רק שאינו מספר את הסיפור כולו, הוא מספר מה שרלוונטי לחלק הולך ומצטמצם של הכלכלה. זה לא רק פספוס בתיאור התמונה – זה חמור מכך. במשך שנים התמ"ג היה הכלי שבו השתמשו כלכלנים, אנשי עסקים פוליטיקאים ועיתונאים כדי למדוד את איכות הכלכלה הלאומית, וכדי להשוות מול מדינות אחרות. אבל חשוב מכך – הוא היה הכלי שבאמצעותו קבעו מדיניות.

אם הכלכלה צמחה בשיעורים נמוכים מהרגיל – או כשהיה משבר חריף, כמו זה של לפני עשור – המסקנה היתה שיש "לעודד" אותה על ידי צעדים מרחיבים, כמו הורדת ריבית. הצעדים האלה לא הביאו בחשבון את ההשפעה של הרחבה כזו על אי השוויון. ממחקר מקיף שהתפרסם לאחרונה, ושעליו נכתב בגיליון הקודם, אנחנו יודעים שהורדת ריבית, במיוחד אם היא חריפה ומפתיעה, מגדילה את אי השוויון. לכן הרחבה כזו רחוקה מלהיות נייטרלית – היא גורמת לכך שהעשירים מרוויחים יותר והשאר מרוויחים פחות. לפעמים זה מגיע לנקודת רתיחה שבה העניין הופך מאקדמי לפוליטי.

וזה מה שקורה עכשיו. ייתכן שיבוצעו שינויים מסוימים, אולי ברוח הדברים של יאנג. אבל לא סביר שהשימוש בתמ"ג ייפסק. יותר סביר שארגז הכלים שבו ישתמשו כדי לבחון את מצבה של הכלכלה יתרחב – ולכל הפחות השימוש במדדי אי שוויון של הכנסה ושל עושר יהיה תכוף יותר. הדבר הטוב ביותר שניתן לקוות שיקרה הוא שיפותחו כלים שמודדים אושר ורווחה בצורה ישירה יותר, שהם הערכים החשובים ביותר במחשבה הפרוגרסיבית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#