כמו מה זה מריח לכם - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמו מה זה מריח לכם

ישראל הכלכלית נעה בעקביות ימינה, תוך התחזקות אליטת ההון והחלשה של השירותים הציבוריים, רשתות הביטחון החברתיות, וגם מוסדות הדמוקרטיה. לאן כל זה מוביל?

בין אם בשל תמימות, ובין אם בשל היעדר היכרות עם ההיסטוריה, כמעט אף אחד בישראל לא דיבר בשנים האחרונות על האפשרות שהמדינה מידרדרת במדרון שעלול להוביל לפשיזם – עד שהגיעה שרת המשפטים, איילת שקד.

במהלך שייזכר כאירוע הביזארי ביותר של מערכת הבחירות האחרונה, שקד ומפלגת הימין החדש הפיצו סרטון תעמולה שבו שרת המשפטים מפרסמת בושם בשם "פשיזם" – ומבטיחה למי שירכוש את המוצר עולם של "מהפכה שיפוטית", "צמצום אקטיביזם", "מינוי שופטים", "משילות", "הפרדת רשויות" וגם "ריסון בג"ץ". בסוף הסרטון נראית שקד כשהיא מזליפה על עצמה מבקבוקון ה"פשיזם", ומספקת את מה שכנראה נועד להיות הפאנץ' של הסרטון: "לי זה מריח כמו דמוקרטיה".

קמפיין בושם איילת שקד
צילום מסך מתוך ער

כבר בעת שהסרטון הופץ, התגובות אליו לא היטיבו עם מפלגת הימין החדש. בארץ הוא התקבל בתמיהה ובגיחוך; אבל בחו"ל הוא היה אחד המהלכים הבודדים שהצליחו לעורר עניין בבחירות בישראל, ושם הוא גרם לבלבול. בלומברג, אחת מסוכנויות הידיעות הגדולות בעולם, קבעה ש"שרת המשפטים הישראלית זכתה הרגע בפרס של המעשה המקומם של עונת הבחירות". בבלומברג קבעו שייתכן שרבים בישראל לא הבינו את ההתחכמות – הסרטון היה חיקוי של קטע ששודר בתוכנית הבידור האמריקאית "סטרדיי נייט לייב", שבו בתו של הנשיא דונלד טראמפ מפרסמת בושם בשם 'שותפות" – ושהם יזכרו, ללא הומור, רק את המילה "פשיזם". בדיעבד הסרטון כנראה הזיק למפלגת הימין החדש, אשר התגלתה כהפתעת הבחירות כשלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. שקד ונפתלי בנט נותרו מחוץ לכנסת, לפחות לעת עתה.

אבל האם ייתכן שהסרטון מציג סוג של אמת? האם העמדות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של שקד, של מפלגות ימין אחרות ולמעשה גם של הליכוד, מצעידות את ישראל עוד צעד בדרך שמובילה לגרסה מקומית של פשיזם פוליטי? התשובה מורכבת, אך מה שמפחיד הוא שהיא אינה שלילית לחלוטין.

עיקר הקושי הוא בהגדרה של המדיניות הכלכלית של משטר פשיסטי, פשוט כי אין כזו: בניגוד לקומוניזם, שיטה פוליטית המתבססת על משנה כלכלית סדורה, פשיזם הוא מודל פוליטי ללא מדיניות כלכלית. בפשיזם כמו זה של איטליה תחת בניטו "הדוצ'ה" מוסוליני, או זה של גרמניה הנאצית, העיקרון המרכזי הוא לאומיות מוחלטת, בדרך כלל אלימה, תוך ויתור על זכויות הפרט, תחת הנהגה של דיקטטור. הכלכלה, לעומת זאת, היא רק כלי אחד, לאו דווקא החשוב ביותר, להשגת היעדים הללו.

בהיסטוריה של דיקטטורות פשיסטיות היו תקופות שהתאפיינו בהלאמה של תאגידים כלכליים, אבל גם תקופות של הפרטות מסיביות. בחלק מהמקרים, בעיקר עקב חשש מפני עלייתו של משטר קומוניסטי שיביא להפקעת רכושם, שיתפו האליטות ובעלי ההון פעולה עם פוליטיקאים פשיסטים – עד שהיה מאוחר מדי, כאשר אלו נהפכו לדיקטטורים. הניסיון ההיסטורי מראה שפשיזם בדרך כלל התקיים במקביל לכלכלת שוק, תוך מערכת יחסים קרובה עם בעלי הון, וחיסולם של ועדי העובדים ושל העבודה המאורגנת. אך מול אלה, היו גם תקופות של פגיעה בסחר הבינלאומי, מיסוי כבד ומעורבות ממשלתית רבה בכלכלה – מציאות שאותה בעלי ההון לא אוהבים. מאותו ניסיון היסטורי, המבוסס על התקופה הקצרה של אירופה של בין שתי מלחמות העולם, קשה למצוא קשר סיבתי חד־משמעי בין מדיניות כלכלית לטוטליטריזם פוליטי.

אבל יש דברים שאנחנו כן יודעים. ישראל, כפי שמגזין זה מציג ומתריע כבר יותר משלוש שנים, מתקדמת בצעדים מדודים אך עקביים לכיוון של כלכלה וחברה ניאו־ליברלית, ועושה את דרכה ממודל חברתי וכלכלי בסגנון צפון אירופי, סוציאל־דמוקרטי, אל חברה וכלכלה בסגנון זה שקיים בארצות הברית ובחלק ממדינות דרום אמריקה.

טוב ליהודים

מכון ון ליר בירושלים מקדם חשיבה היסטורית וביקורתית על תהליכי גלובליזציה בישראל ובעולם. במסגרת זו, קבוצת "ניאו־ליברליזם בישראל" בוחנת את השינויים בחברה הישראלית מאז יישומה של תוכנית החירום לייצוב המשק ב־1985. בניתוחים המופיעים בעמודים הבאים, של חברים בקבוצת המחקר, מוצגים השינויים שמוכיחים את המגמה – ואת הפגיעה בביטחון הכלכלי של רבדים רחבים בחברה שלנו, הנגרמים בעקבותיה.

זה לא צריך להפתיע איש מקוראינו. בעשור האחרון הציג TheMarker את התחזקותם של הטייקונים ובעלי ההון, את הכוח הפוליטי של מונופולים, כמו זה ששולט בשוק הגז, ואת ההשתלטות המבהילה של ענקיות האינטרנט האמריקאיות על המרחב הדיגיטלי. מגזין זה הציג את תופעת הריכוזיות, את השתוללות שכר המנהלים, את חולשת הרגולטורים מול התאגידים שעליהם הם מפקחים, ואת האפקט של "המנצח לוקח הכל" שניכר כמעט בכל ענף במשק, החל מרשתות תקשורת וכלה בשכרם של כמה ממנהלי המחלקות בבתי החולים.

לפני כמה חודשים אף התמקדנו בכמה מהתופעות הללו. בגיליון "100 המשפיעים" של המגזין, שראה אור בספטמבר האחרון, אמנם לא חזינו ששקד תרוץ לבחירות על טיקט של פשיסטית, בין אם בצחוק או ברצינות, אבל הראינו שרבות מתפישות העולם שלה נראות כאילו נלקחו היישר מהמדריך לפשיסט המתחיל: "כלכלת חלחול" שבה בעלי ההון לוקחים את רוב הערך המוסף ומשאירים פירורים לכל השאר; חיבה לתאגידים גדולים; השפעה ישירה של הסופרת איין ראנד על תפישות העולם שלה; פגיעה בבית המשפט ואפילו "משילות" – מילה שחושפת את הרצון שלה להעניק עוד כוח לפוליטיקאים, כלומר לה עצמה, ללא הבלמים והאיזונים הנדרשים לקיומה של דמוקרטיה. שקד הרי מעולם לא הכחישה את השאיפות הפוליטיות שלה ואת רצונה להתמודד, יום אחד, על תפקיד ראש הממשלה.

לכאורה, תוצאת הבחירות מראה שהציבור הישראלי דחה את הדרך הניאו־ליברלית האגרסיבית. גם איילת שקד וגם מפלגת זהות של משה פייגלין, שהציגה מצע כלכלי דומה, לא עברו את אחוז החסימה. אבל זה רק לכאורה: ייתכן שכישלונן של שתי המפלגות הללו קשור יותר לקריאה של נתניהו להצביע לליכוד מול האתגר של מפלגת כחול לבן, מאשר לענייני כלכלה. עובדה: מהצד השני של המפה הפוליטית, מפלגות שהציגו מצע סוציאל־דמוקרטי לא צלחו. מפלגת העבודה, עם קמפיין חברתי מפורט, התרסקה לחלוטין, ואילו מפלגת מרצ עברה רק בקושי את אחוז החסימה. על פי הסקרים האחרונים, נראה שרוב הציבור די מרוצה מהמצב הכלכלי שלו, ולכן מחפש המשך של המדיניות הקיימת, ואין לו רגישות גבוהה לרפורמות ושינויים כלכליים – כל עוד הן לא נוגעות לו אישית.

לניתוח המציאות הזה יש משמעויות. הראשונה: ללא משבר כלכלי ודרישה לשינוי יסודי, קשה לראות השתלטות של פשיסטים על התהליך הפוליטי. היסטורית, מצוקה כלכלית היא תנאי למהפך קיצוני שכזה. אלא שבצד השני של אותו המטבע, שביעות רצון ואדישות כלכלית מייצרים עבור הפוליטיקאים כר נוח לבצע שינויים ורפורמות שקטות – שתוצאותיהם יתגלו רק בעוד שנים.

שוק העבודה הוא דוגמה טובה לחשש הזה. כפי שחוקרי מכון ון ליר מראים, המעבר לכלכלה ניאו־ליברלית לווה בהחלשת העבודה המאורגנת, פגיעה ברשת הביטחון החברתית וקיצוץ בשירותים הציבוריים. בהחלט ייתכן שהממשלה והקואליציה החדשות, בהתאם להבטחות ולתפישות העולם שלהן, ימשיכו לפעול בכיוונים אלה – למשל באמצעות פופוליזם וחוקים חדשים. לא קשה לדמיין תסריט שבו חוקים נגד ארגוני העובדים ימותגו כצעדי ריסון של ועדי עובדים אלימים וחצופים – עובדי הרכבת יהיו בוודאי מטרה נוחה. אלא שהתוצאה העמוקה יותר תהיה פגיעה בכל העבודה המאורגנת, בזכויות כל העובדים, ובהמשך גם בשכר וברמת החיים של כולם.

בקואליציה העתידית ישנם עוד כוחות הדוחפים את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לעבר חיבור הדוק בין השלטון הנבחר לאוליגרכיה כלכלית. הפגיעה ברגולטורים ובשומרי הסף, הנרטיב של ה"משילות" ומינוי מקורבים וגורמים פוליטיים למשרות ממשלתיות, התוכניות לפגיעה בבית המשפט, ובעיקר האפשרות שראש הממשלה בנימין נתניהו יקבל סוג של חסינות אל מול התיקים הפליליים שלו – כולם דוחפים את ישראל בכיוון הלא נכון. ואין זה משנה למי הצבעתם בחודש שעבר – הרי גם מצביעי הליכוד ושאר מפלגות הקואליציה, אפילו יותר מתושבי צפון גוש דן שהצביעו בהמוניהם לכחול־לבן – ייפגעו.

בטווח הנראה לעין, נראה שישראל לא תאמץ משטר פשיסטי בסגנון של איטליה של מוסוליני או ספרד של פרנסיסקו פרנקו. אבל התחזקות נוספת של הניאו־ליברליזם, יחד עם הפגיעה בבית המשפט ו"חיזוק המשילות" בהחלט יקרבו את ישראל, תוך זמן קצר, למשהו דומה לארצות הברית: מדינה בה האליטות הפוליטיות ובעלי ההון עושים יד אחת כדי לשלוט, תוך החלשה מכוונת של שאר הציבור. הסכנה הזו חייבת לעלות לראש סדר החשיבות של השיח הכלכלי־חברתי בישראל, כדי שהציבור יידע לאן הפוליטיקאים שלו לוקחים אותו – ויספיק לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי. 

eytan.avriel@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#