"בפעם האחרונה שנתנו לדברים כאלה להתרחש מבלי לטפל בהם - זה נגמר במלחמת עולם" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בפעם האחרונה שנתנו לדברים כאלה להתרחש מבלי לטפל בהם - זה נגמר במלחמת עולם"

התפישות הניאו-ליברליות האמריקאיות השתלטו על העולם ומובילות אותו לאבדון, אומר הכלכלן והסופר הצעיר עומייר חק. אם מדינות העולם לא יתחילו להשקיע בשירותים חברתיים ולא יזנחו את האובססיה להגדלת התוצר לטובת מדדים חדשים, הקריסה תהיה בלתי נמנעת

8תגובות

לא מעט אנשים, גם בישראל, גילו בשנה האחרונה את עומייר חק, בלוגר פורה שכותב על כלכלה פוליטית ומנתח את האירועים הכלכליים השוטפים. חק מצליח יותר מאחרים לחשוף את הקלקולים והאתגרים של השיטה הקפיטליסטית – וגם מתייחס לתסכולים ולכאבים של בני הדור שלו, בני ה־30 ומשהו בעולם המערבי האנגלו־סקסי. לאחר קריירה בעולם הפרסום, קומץ ספרים, טורים באתר "מדיום" ואלפי ציוצים, ישבנו עם חק בבית קפה בלונדון, בניסיון להבין היכן אמריקה נכשלה – וכיצד ניתן לתקן את המערכת.

לא קל לחיות מביקורת על קפיטליזם ותאגידים. ממה אתה מתפרנס?

"אני כותב. אני מרצה. בעבר עבדתי בענף הפרסום. חברות פרסום לא מחזיקות בדרך כלל כלכלנים, אף שהן צריכות להבין את הכלכלה ולאן היא נעה – וזה היה התפקיד שלי. למשל, אחד הדברים הבודדים שכלכלנים בכל זאת יודעים, הוא שבזמן משבר כלכלי הציבור פונה ימינה. זה דבר שהיינו צריכים לדעת מראש שיקרה, התגובה הפוליטית הזו".

זו באמת תחזית כה חד־משמעית?

"זה מה שקורה כמעט תמיד. זה נשמע טריוויאלי, ואז גם נראה טריוויאלי שממשלות יעשו את מה שנדרש – כלומר, השקעות במשק שנמצא במשבר – עד שמגלים שההפך הוא הנכון, ומה שעשו זה לקצץ ולאמץ מדיניות של צנע. תראה מה שקורה עכשיו בסיפור הברקזיט: הרי העלות של הדבר הזה לכלכלת בריטניה היא כל כך גבוהה, עד שהייתי בטוח שהמספרים יתגלו ומשהו יעצור את זה. אבל זה לא מה שקורה, ולמרות שכבר מבינים את המספרים ואת ההשלכות, לא ברור איך זה ייגמר. אותו הדבר קורה בארצות הברית ובצרפת".

עומייר חק

אם ברור כל כך שצריך להשקיע בכלכלות במשבר, ושמדיניות הצנע היא שגיאה איומה – מדוע הכלכלנים, הפוליטיקאים והציבור לא מבינים את זה?

"זה היה צריך להיות ברור, בעיקר אם לומדים את מה שקרה לעולם וגם לאירופה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. אבל מתברר שהתפישות הניאו־ליברליות השתלטו על העולם, ואומצו על ידי האליטות בכל מקום – אפילו בקרב הסוציאל־דמוקרטיים. כולם התאהבו במודל האמריקאי. אני חושב שהאירופים הגיעו לאמריקה, הראו להם את ניו יורק, את סן פרנסיסקו, הערים המצליחות הללו, והם פשוט קנו את המיתוס הניאו־ליברלי האמריקאי בלי לבדוק מה קורה באמריקה מתחת למכסה המנוע. אילו היו בודקים, היו מתגלים הרבה מאוד דברים שהם לא היו רוצים לאמץ".

כמו מה?

"ארצות הברית והניאו־ליברלים ממקדים את תשומת הלב ביעד אחד בלבד: מקסום הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי (GDP). אבל יש הרבה סוגים אחרים וחשובים של הון שהנתון הזה לא משקף: הון פיננסי, הון אנושי, הון חברתי – ואם אלה היו נמדדים, הם היו משקפים את האסון שהוא אמריקה. הון אנושי, למשל: תוחלת החיים באמריקה נמוכה מזו של אירופה, והיא במגמת ירידה. התמ"ג מודד רק את ההכנסה. הוא אינו מודד, למשל, את העושר (Wealth) – ולכן אי השוויון לא נמדד. עובדה: אף אחד לא ידע מה קורה לאי השוויון עד ממש לאחרונה, כשתומא פיקטי חשף את הנתונים. אף אחד לא דיבר על הדברים האלה. גם לא האירופים".

מה חושבים האמריקאים, ובעיקר הצעירים שבהם?

"הם לא מבינים שאמריקה מגיעה מרקע היסטורי של הפרדה גזעית. הם לא מבינים את ההיסטוריה של אמריקה, עם העבדות. אמריקה השתחררה באופן סופי מהעבדות והפרדת הגזעים רק בשנות ה־70 של המאה הקודמת, והדור שלי – גדלתי באמריקה – הוא הראשון שעבורו היעדר הפרדה בין השחורים ללבנים הוא דבר טבעי. ותראה: מתי התחילה העלייה באי השוויון? בתחילת שנות ה־80, כלומר סמוך לסיום ההפרדה הגזעית. אז החלה ארצות הברית להכתיב את הסדר העולמי, אז החלה לחלחל לכל העולם המדיניות של צנע, ואז החלה רמת החיים לרדת".

אלה דברים קשים. האמריקאים ודאי לא רואים כך את הדברים. הם מאמינים בשיטה שלהם, וחושבים שהנתונים מוכיחים שהשיטה הזו עובדת.

"אמריקה כל כך קשורה לעקרונות הקפיטליזם, שהאמריקאים נהפכו למעין־סובייטים. הם דוגמטיים, חסרי גמישות מחשבתית ושבויים במודלים שלהם. הקפיטליזם האמריקאי הרי דומה לקומוניזם הסובייטי, בכך שזהו ניסוי חברתי בקנה מידה ענק, שכיום אפשר לעצור ולסכם את ההצלחות ואת הכישלונות שלו. וכפי שאפשר לנתח את הניסיון הקומוניסטי, כך ניתן לנתח את הניסיון הקפיטליסטי הטהור. ומה אנחנו מגלים? התמוטטות של הקהילות, חוסר אמון חברתי, היעדר מוסר, אי שוויון, מערכת בריאות לא מתפקדת – והרשימה כמובן חלקית. כמו שהקומוניזם הטהור נפל, כך נופל עכשיו הקפיטליזם הטהור".

מה יבוא במקומו?

"כיום ברור שנדרשת תערובת של הדברים, אולי ביחס של חצי־חצי. העולם צריך להמציא איזו סינתזה של קפיטליזם וסוציאליזם, תערובת של מגזר פרטי ומגזר ציבורי, קפיטליזם שבו מודדים יעדים חדשים ומנסים להשיג אותם. הדברים צריכים להיות מדידים הרבה יותר, והמערכות צריכות להיות מחויבות הרבה יותר להשגת המדדים הללו".

יש מדינות שכבר הולכות בדרכים הללו?

"יש. קנדה, למשל, מודדת טוב יותר ממדינות רבות אחרות את איכות החיים של התושבים שלה. אבל צריך לעשות את זה הרבה יותר, כי בפעם האחרונה שנתנו לדברים הללו להתרחש מבלי לטפל בהם – זה נגמר במלחמת עולם. השאלה הגדולה היא אם העולם יצליח לבנות את עצמו מחדש מבלי לעבור קודם מלחמה איומה או משבר עצום. אני רוצה להאמין שכן, אבל הבעיה היא שאנחנו לא עושים כלום.

"בשלב הזה כבר היינו צריכים לעשות הרבה יותר, לבנות מוסדות חדשים, ולמדוד דברים כמו אי שוויון והון פיננסי. וזה מתבקש. אחרי הכל, המוסדות שלנו, גופים כמו קרן המטבע הבינלאומית, נולדו על בסיס הלוגיקה הכלכלית של אנשים כמו ג'ון מיינרד קיינס, שהאמינו בחשיבות המעורבת של הממשלות בהתמודדות עם משברים כלכליים. לכן זה מפתיע שזה לא קורה".

אולי זה כן מתרחש? כיום כולם מדברים על אי השוויון, יש כמעט הסכמה שזהו הדבר החשוב ביותר, הגורם שיכתיב את הפוליטיקה ואת המדיניות הכלכליות בשנים הבאות.

"כן, אבל זה רק כדי להרגיע, כדי לאפשר לאליטות להמשיך כרגיל. צריך למדוד את אי השוויון בנכסים, בהון הכספי, בהשכלה ובתוחלת החיים. באמריקה, עשירים חיים כשבע שנים יותר מהעניים. את זה צריך למדוד, ובזה צריך לטפל. קיינס הוכיח שכשרמת החיים ואיכות החיים של הציבור מתרסקות – היציבות הכלכלית והפוליטית מתרסקת יחד איתן. אנשים לא יודעים את זה, אבל מיקסום התוצר לא תמיד היה היעד היחיד של האנושות. זה משהו שהמציאו בשנות ה־30 של המאה הקודמת, והוא נהפך לסטנדרט עולמי, אבל זו בסך הכל מדידה פגומה של איכות חיים. אומרים לנו שהתוצר עולה וזה טוב, אבל השכר עומד במקום, אי השוויון עולה, וכך גם שיעור ההתאבדויות. בעיקר, אין לנו רעיונות גדולים לאן הולכים מכאן".

 

תשקיעו בעצמכם

בפני האנושות, אומר חק, עומדים ארבעה אתגרים גדולים: אי השוויון, העמידה הכלכלית במקום (סטגנציה), התחממות כדור הארץ והפילוג הפנימי, שהוא למעשה ביטוי לאובדן האמון במערכת. "אנחנו חייבים לנטוש את רעיון הצנע ולהשקיע בחברה", הוא אומר.

ואז יאמרו לך שאתה קומוניסט, יאמרו לך שאתה לא אחראי כי משהו יצטרך לשלם על כל ההשקעות הללו, ויאמרו לך שתגרום למשבר גדול עוד יותר.

"שאלת תשלום החובות היא לחלוטין נון־סטרטר. הריבית אפסית כבר שנים רבות, כי כבר עכשיו יש הרבה יותר מדי כסף, הוא נמצא אצל העשירים ואין להם מה לעשות אתו – ולכן הריבית נמוכה, ולא עולה. מדוע לא להשקיע את הכסף הזה בחברה עצמה? שאלת המימון אינה רלוונטית – זו אי הבנה. הסוגיה פשוטה: או שנשקיע את כל עודפי הכספים הללו בחברה ובקהילה – או שיהיה משבר גדול. והרי אף אחד לא מדבר על קומוניזם או על עבודות ממשלתיות יזומות. כולם יודעים מה צריך לעשות".

בלומברג

אני לא בטוח שכולם יודעים. מה צריך לעשות?

"להשקיע בחינוך ובהשכלה, להשקיע בבריאות, להשקיע בתשתיות. אנחנו לא לומדים מהניסיון: במקום ללמוד ולחקור מה היה בניסוי הגדול של הקומוניזם, מה קרה שם, פשוט מחקנו את הפרק הזה בהיסטוריה. אנחנו גם לא יודעים לנהל את כל הפעילויות והמערכות הכבדות הללו – בריאות וחינוך בהיקפים גדולים. אלה שאלות כבדות שאין לנו תשובות עליהן, כמו למשל: איך מנהלים מערכת בריאות טובה עבור מדינה שלמה, מיליונים רבים של אנשים. אף אחד לא חושב שצריך לעשות את זה במודל הסובייטי, ולעומת זאת יש מה ללמוד מהניסיון של ה־HNS (מערכת הבריאות הבריטית). אני לא יודע איך עושים את זה ואין על זה שיעור באוניברסיטה. ברור שאי אפשר לעשות את זה רק דרך המודלים העסקיים של 20 השנים האחרונות. אבל בכל זאת צריך לפצח את זה. כולם מבינים שאי אפשר לבנות את המאה ה־21 אך ורק על ידי המודל של מיקסום הרווח".

אתה באמת מרגיש שהרעיונות הללו מחלחלים לציבור, מעבר למעגלים ליברליים ופרוגרסיביים מצומצמים?

"כן, אני מרגיש שיש בהם עניין רב. תראה, אני רציתי להיות מוזיקאי – ואם לא הייתי מאמין בדברים הללו, הייתי חוזר לעסוק בזה ועושה מוזיקה. אני אוהב דיסקו. גדלתי בארצות הברית, את ההשכלה שלי קיבלתי בבריטניה ובקנדה, וביקרתי בארצות המקור של המשפחה שלי, הודו ופקיסטן, ואני מרגיש שיש הרבה עניין ברעיונות הללו בכל המקומות, גם בארצות מתפתחות. בהודו ובפקיסטן, למשל, יש משברי זהות: הן מחפשות מודל חיקוי, במי להאמין, זו בעיה. אז אני אומר להם: אולי זה אתם? ברור שהמודל הוא לא אמריקה, וגם לא אירופה. הם הרי הדינוזאורים של ההיסטוריה, שצריכים להשתנות אבל לא יכולים. אז אולי המודלים החדשים, הנכונים, יצמחו דווקא במקומות אחרים?".

כמו בסין?

"זהו, קח למשל את הסינים, מה שקורה שם מעניין מאוד. הם מבינים שהקפיטליזם מגיע עם המון בעיות, והם בהחלט מנסים להתמודד עמן. יכול להיות שבמישור המוסרי, במונחים מערביים, זה לא משהו שתרצה לאמץ. אני לא חושב שזה מודל כלכלי מוצלח. אבל לפחות הם מודעים לסכנות של הקפיטליזם, ובתגובה הם מפעילים מודל של שליטה באמצעות טכנולוגיה. הם מזהים את הבעיה – דבר שהמערב לא עושה. האם זה יעבוד? אף אחד לא יודע".

או צרפת, שם רואים בימים אלה את הציבור כמעט מתמרד?

"לצרפת יש מסורת ארוכה של מחאות, ותראה, המצב שם עבור הציבור בכל זאת יותר טוב מברוב המדינות. אני חושב שזה בדיוק בגלל המסורת הזו. קח כדוגמה את בריטניה: ברור שהיו צריכות להיות מחאות והפגנות נגד הברקזיט, שיהיה אסון כלכלי, וכ־70% מהציבור מתנגד לו. למה הם לא מפגינים?".

מה התשובה? בעיקר כשרואים שההתנגדות לברקזיט בקרב צעירים – אלה שבדרך כלל יוצאים להפגין – היא כמעט מוחלטת?

"הדור שלי, הצעיר, מוכה טראומה. הצעירים רואים שהמערכות הכלכליות הגדולות הפסיקו לתפקד. הם רואים פיצול חברתי. הם רואים את הנתונים והעובדות על התחממות כדור הארץ. כל זה יוצר אצלם איזו טראומה קבועה ברמה נמוכה. הם כמעט מדוכאים. אבל אם בעוד כמה שנים החבר'ה האלה ייהפכו לשמרנים כפי שקרה לדור הבייבי־בום – מי יטפל בכדור הארץ? מי יתמודד עם אי השוויון, או עם ההשלכות של הברקזיט?".

אתה לא נשמע אופטימי.

"90% מהצעירים מתנגדים לניאו־ליברליזם ולתפישות הרפובליקניות. יש פער עצום בין העמדות שלהם לבין עמדות השמרנים, אבל בבית הספר ובאוניברסיטה לא מלמדים אותם דברים ורעיונות שיאפשרו להם לשנות משהו. לא מלמדים אותם מה קרה בשנות ה־30, כשהעולם נאלץ להתמודד עם מצב שמזכיר את המציאות הנוכחית – אלא ממשיכים למכור להם את המיתוסים הישנים. הרי אנשים לא חייבים להיות מיליארדרים או לייסד חברות הייטק גלובליות כדי לנצח. צריך לעשות עבודה הרבה יותר טובה בלהביט בעולם, בלהבין מה קורה. לבריטים אין מושג ירוק כיצד הברקזיט קרה – אבל הוא קרה במקומות שבהם הצנע התרחש בצורה הקיצונית ביותר. הברקזיט הוא תוצאה של הצנע בבריטניה. אני מקבל הרבה מאוד פניות ומסרים מצעירים, הם רוצים לדעת את הדברים הללו. כי אחרת, מה העתיד שלנו? כמו סין? כמו ברזיל?".

הצעירים עדיין מאמינים בדמוקרטיה?

כששואלים אותם הם עונים שכן, אבל קשה לדעת מה הם חושבים באמת, אם הם מתכוונים לזה או שהם כבר ציניים ביחס לכל העניין של כלכלה פוליטית. ברור שצריך רפורמות גדולות במוסדות הציבוריים ושזה לא מקרה שעולים מנהיגים אוטוריטריים. אבל מהי שיטת השלטון הנכונה? צרפת? בעיה. למה לא בוחנים את השיטה השווייצרית, שם הניהול הוא על ידי ועדות, באמצעות משאלי עם תכופים? אולי זה טוב יותר? גם האמריקאים מתחילים להבין שהשיטה שלהם – שהיא שריד של העבדות, כי בעלי חוות ועבדים, שכתבו את השיטה, היו צריכים למצוא משהו שיאפשר להם לשלוט ולשמור על כוחם – כבר לא מתאימה. בהרבה מקומות המנגנונים הפוליטיים עוצבו לפני שנים רבות, במציאות שונה לחלוטין, ולכן נדרשים שינויים. יכול להיות שאמריקה צריכה לשנות את החוקה שלה – אף אחד לא אמר שזה אסור. הרי בכל זאת נעשים לעתים שינויים גדולים: האיחוד האירופי היה חדשנות משמעותית, גם אם לא ברור אם הוא יכול להצליח".

אנשים בכלל, וודאי צעירים, צריכים לראות מולם את האיש הרע – ה"דמון" – כדי לגייס את האנרגיות לצאת ולשנות את המציאות. יש 'דמון" במציאות הנוכחית?

"בוודאי: הקפיטליסטים, התאגידים, העסקים. 80% מהצעירים רואים בהם את האויב. אם אתה יוצא ממרכזי הערים הגדולות וממעגלי האליטה, את רואה את הרעיונות הללו בעוצמה. קח את האמריקאים: הם עניים רק עשר שנים ורק מתחילים לעכל את זה, אבל ככל שהעוני נמשך – כך יהיה להם יותר קשה שלא להגיב נגדו בעוצמה".

מה התחזית שלך? האם העולם יתעשת?

"התחזית שלי היא שהמגמה היא כלפי מטה. אנחנו רואים את הברקזיט, טראמפ, את איטליה ואירופה – אלה דברים שלא מטופלים. צריך לעשות זאת, ובצעדים גדולים. אני מקווה שזה לא יגיע לכדי מלחמה. היום פורסם בעיתון שהבריטים, לקראת הברקזיט, החלו לדבר על אגירת מזון ותרופות. מי היה מאמין לדבר כזה?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#