עבור מי עובדים מנהלי הפנסיה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עבור מי עובדים מנהלי הפנסיה

האנשים שמנהלים את חסכונות הציבור לגמלאות צריכים לשלב בין שני יעדים שלא הולכים יחד: תשואה לעמיתים - ורווח לבעלים. נחשו איזה יעד בא קודם

2תגובות

גניבות, הונאות, ניצול לרעה של שליטה וקשרי הון־שלטון – את כל אלה קוראי TheMarker מכירים. כל אחד כבר מבין, למשל, מדוע כשנוחי דנקנר מקבל הלוואה לרכישת אי.די.בי מקרנות הפנסיה של ההסתדרות, המנוהלות על ידי פוליטיקאי בשם שמואל אביטל, וזמן קצר לאחר מכן אותו אביטל ממונה על ידי אותו דנקנר ליו"ר של חברה שמייצרת גזים תעשייתיים, תחום שבו אין לאיש שמץ של הכשרה או ניסיון – משהו בסיפור פסול ומישהו, כנראה הציבור, משלם מחיר. אולי הריבית על הלוואה היתה צריכה להיות גבוהה יותר, לטובת החוסכים לפנסיה. אולי אביטל אינו מנהל החברות הטוב ביותר שניתן היה למצוא. בכל התסריטים הללו, התשואה של החוסכים לפנסיה בישראל נמוכה יותר משהיתה צריכה להיות, גם אם קשה להעריך את המספרים.

קוראינו יודעים גם שהפנסיה שלהם עלולה להיפגע מגורמים שאינם מתחום קשרי ההון־שלטון. מנהלי השקעות יכולים להיות סתם רשלנים או גרועים. אלפי גורמים מקרו־כלכליים, במשק הישראלי, ועוד יותר בכלכלה הגלובלית, יכולים לפגוע בתשואה. הקוראים אפילו מכירים חלק מגוזרי הקופונים והעמלות, מסוכני הביטוח שלוקחים הרבה כסף וכמעט לא נותנים תמורה, ועד למנהלים, קרנות זרות ובנקים – וזו לא הרשימה המלאה.

עוגיפלצת אוכל עוגיות
Ken McKay/ITV/REX/Shutterstock

לעומת זאת, הציבור פחות מכיר פרק שלם של תופעות חשובות לא פחות, כולן רציונליות ונטולות זדון, שפוגעות בחוסכים: "בעיית הסוכן" של המשקיעים המוסדיים – אלה שמנהלים לנו את הכסף. זהו תחום שלא מדברים עליו הרבה, אך גם הוא מכרסם בתשואה של החסכונות שלנו כיום, וברמת החיים שלנו מחר.

לבעיית הסוכן בשוק ההון יש רבדים רבים, אבל העיקרון שלה פשוט: מנהל ההשקעות אמנם מעוניין להשיא את התשואה שלכם, אבל במקביל הוא עובד בחברה עסקית ולכן נדרש להשיא את רווחי התאגיד – ושני היעדים הללו לעתים קרובות מתנגשים זה בזה. מי מנצח?

הנה דוגמה ראשונה: כדי לבחור את ניירות הערך וההשקעות הטובים ביותר עבור העמיתים, ולהוציא את מקסימום הערך מההשקעות שנבחרו, צריך אנשי מקצוע. מנהל השקעות מוסדי גדול, המנהל מאות מיליארדי שקלים, צריך על פי ההגיון הזה להעסיק צבא קטן של אנליסטים ומומחים לכל ענף ולכל אפיק. אלא שכל האנשים הללו עולים הרבה כסף. לא ניתן לגלגל את העלות הזו על החוסכים, ולכן שכרם של המומחים הללו פוגע ברווחיות של התאגיד – ובכיסו האישי של בעל השליטה. בדיוק כך: השכר של כל אנליסט או מומחה נוסף שקבוצת הראל, למשל, תגייס, ייצא מכיסה של משפחת המבורגר; כל כלכלן חדש שמגדל תשכור, יבוא על חשבון הרווח של משפחת אליהו; כל מומחה נדל"ן חדש שתעסיק הפניקס, יכרסם בחשבון הבנק של יצחק תשובה. מכאן ברור שלחברה יש אינטרס לחסוך בעלויות ניהול ההשקעות, גם אם הדבר פוגע בתשואה של המשקיעים. ה"מוסדיים" הם במקרה הזה ה"סוכנים", והבעיה היא שהאינטרס שלהם אינו תואם, ולפעמים מנוגד, לזה של העמיתים.

מכאן הכל הולך ומסתבך במהירות. במחקר שפרסמו פרופ' לוסיאן בבצ'וק, עלמה כהן וסקוט הירש, שלושתם מאוניברסיטת הרווארד (לשני הראשונים קשרים עם האקדמיה בישראל), פירטו השלושה את הסיבות שבגינן ה"סוכנים" שלנו אינם פועלים תמיד עבורנו, והנה הן.

ראשית, המנהלים, מתוך רצון לחסוך בעלויות, אינם מנצלים את הסמכות והאפשרות שניתנות להם כדי להתערב בניהול החברות שהציבור מחזיק. ההצבעות שלהם באספות של בעלי המניות של החברות עשויות להיות מושפעות מגורמים אחרים, כמו הסיכוי לגייס לקוחות חדשים. באופן כללי, האינטרסים של המוסדיים הגדולים קרובים יותר לאלה של מנהלי החברות, שלא בהכרח תואמים את אלה של החוסכים.

GettyImages IL / עיבוד תמ

הלאה. בעשור האחרון, בחיפוש אחרי עמלות נמוכות, חלק גדול מהכספים הפנסיוניים עבר לעולם של השקעות פסיביות, באמצעות קרנות שמחקות מדדים (מכשיר שכונה בעבר "תעודת סל"). אלא שדווקא בקרנות האלה, האינטרס של המנהל לעסוק בטיוב החברות שבהן השקיע הוא נמוך עוד יותר מזה שיש למשקיעים מסורתיים, כי הוא לא זה שייהנה מטיוב כזה – שהרי הערך שייווצר יתפזר באופן שווה על פני כל השוק, ולא ייצור למנהל שום יתרון או תמורה. התוצאה היא שתופעת ההשקעות הפסיביות מיטיבה עם המשקיעים, בשל העמלות הנמוכות, אבל גם יוצרת החמצה גדולה לציבור, בדרך של היעדר אינטרס למנהלים למקסם את ערך ההשקעה.

כל התופעות הללו מתועדות היטב במציאות, בארצות הברית וגם בישראל. מחקרים הראו, למשל, שמנהלי ההשקעות בורחים היכן שרק ניתן ממעורבות בניהול החברות שבהן השקיעו, ושוכרים את שירותיהם של ספקים חיצוניים כדי שאלה יקבלו עבורם את החלטות הניהול שבהן החוק מחייב אותם להשתתף. בישראל, למשל, משתמשים רוב המשקיעים המוסדיים בשירותיה של חברת אנטרופי (ר' עמ' 56). הם רואים את חובת המעורבות בניהול החברות כבזבוז של זמן וכסף – ואפילו יש להם הסבר סדור מדוע אין זה מתפקידם. הבעיה היא התוצאה: הציבור היה יכול לקבל ערך גבוה יותר מהחברות הללו – וזה לא קורה כי למנהלים המוסדיים אין תמריץ לעסוק בכך.

יש מה לעשות. במאמרם, שעוסק בשוק האמריקאי, בבצ'וק ועמיתיו מציעים שורה של צעדי מדיניות שיצמצמו את בעיית הסוכן ויקרבו, ולו באופן חלקי, בין האינטרסים של החוסכים לאלה של בעלי חברות הניהול. הצעות המדיניות שבבצ'וק מעלה לדיון ציבורי כוללות הרחבת חובות הדיווח של המוסדיים בכל הקשור להצבעות שלהם בתאגידים, ולקשרים העסקיים בין משקיעים מוסדיים לבין חברות. הוא מציע לבחון את הקשר בין דמי הניהול לבין שירותי הניהול המסופקים בפועל. הוא מעלה אפשרות לאימוץ קודים אתיים שמבהירים את חובות מנהלי ההשקעות; והוא מציע לבדוק אם הריכוזיות האדירה בשירותי הניהול הפנסיונים – בדיוק כמו בישראל – אינה גורמת לירידה בתחרותיות ולעלייה ביוקר המחיה בכלכלה הריאלית כולה.

בבצ'וק מעלה גם את האפשרות להקשות על השימוש בחברות חיצוניות מסוגה של אנטרופי, באמצעות חקיקה שכבר עלתה לדיון, כמו גם לעודד פעילות של קרנות השקעה אקטיביסטיות שפועלות באגרסיביות כדי להשיא את ערכן של החברות בבורסה. הוא גם מרגיע: לא מעט פעילים בשוק ההון מעלים את הטענה לפיה מעורבות של משקיעים מוסדיים בניהול החברות עשויה דווקא לפגוע בהן – אבל בבצ'וק, לדבריו, לא מצא לכך סימוכים תיאורטיים או מחקריים.

קשה ואולי בלתי אפשרי להעריך את הנזק, או לכל הפחות את אובדן הערך המוסף שהיה יכול להיווצר, כתוצאה מבעיית הסוכן והריכוזיות הגבוהה של המשקיעים המוסדיים – שם שניתן להם כשעוד היו מוסדות ציבוריים, ללא ניגוד אינטרסים, לפני שנהפכו לחברות פרטיות למטרות רווח. חלק מאובדן הערך הזה מגיע לכיסי מנהלי ההשקעות שחוסכים בכוח אדם, אבל חלק אחר אובד לכל השוק בשל היעדר מעורבות שיכולים היו להפגין בניהול התאגידים בבורסה. דבר אחד אנחנו יודעים: "בעיית הסוכן" של המשקיעים המוסדיים עולה לנו כסף, גם אם אנחנו לא יודעים אם זהו רק כסף קטן – או חלק משמעותי מתשואה גבוהה יותר שאותה היינו יכולים לקבל. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#