אובדן המשמעות והאמון - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פייק ניוז

אובדן המשמעות והאמון

אי האמון בתקשורת, הוא חוסר אמון בערכים שהיא מבטאת ומשקפת: ערכים ליברליים, הומניסטיים, המבוססים על הנאורות ועל זכויות האדם. מולם לא ניצבות עובדות אלטרנטיביות, אלא אידיאולוגיה אלטרנטיבית

המשבר הנוכחי הוא לא רק משבר של התקשורת או של העיתונות. זהו משבר תרבותי וחברתי רחב היקף.

פייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות (כלומר שקרים) תמיד היו, ותמיד יהיו. צהובונים סנסציוניים המכריזים שאלביס פרסלי עדיין חי, ושחייזרים נראו בשמים, הם תופעה נמשכת. סיפורים שהם בעיקר בידור, בעלי ערך רגשי, סנסציוני, מגרה, תעמולתי, הם בעצם סוג של פורנוגרפיה, ויש להם מקום קבוע בעולם התקשורת, בלי קשר למציאות או לאמת עובדתית.

התופעה שאנו רואים בשנים האחרונות היא שונה. זו לא רק חדירה של שקרים, בדותות, אגדות, תעמולה ומידע לא אמין ולא בדוק אל מערכות התקשורת השונות והפצתם באופן רחב ברשתות תקשורת חדשות, אלא אובדן רחב היקף של אמון הציבור בתקשורת, במידע שהוא מקבל מהעיתונות, וערעור המשמעות של מידע אמין ובדוק. למעשה אנו מאבדים את היכולת לנהל שיחה משמעותית על ענייני היום, על אקטואליה, על מוסדות החברה, על כלכלה וחברה, על מדיניות ציבורית, על ערכים, אתיקה, אחריות ועל הקשר בין מעשים וסיבות להשלכות ותוצאות.

הדבר נובע בחלקו הקטן בלבד משינויים טכנולוגיים, כלכליים ומקצועיים במקצוע העיתונות, ומכניסתן של רשתות המידע והרשתות החברתיות; בחלקו הגדול, זהו שינוי ערכי. אי האמון בתקשורת הוא חוסר אמון בערכים שהיא מבטאת ומשקפת: ערכים ליברליים, הומניסטיים, המבוססים על הנאורות ועל זכויות האדם. ערכים אלה, הנשענים על אידיאולוגיה, הייררכיות ומסורות של תקופת פוסט מלחמת העולם השנייה, נחלשים ברחבי העולם כולו, וגם בישראל. מולם לא ניצבות עובדות אלטרנטיביות, אלא אידיאולוגיה אלטרנטיבית. המתקפה נגד התקשורת היא לא (רק) על הדיוק בדיווח, אלא על הערכים העומדים בבסיסה, ועל השפה המשמשת אותם. לכל צד יש את הסיפור שלו, והוא מורכב מעובדות שונות, היסטוריה שונה ואידיאולוגיה אחרת. במקום להתמודד עם הסיפור האחר, אנו מכנים אותו שקר, בגידה, "פייק", גזענות, ומבטלים את השיחה.

השפה והשיחה במרחב הציבורי, כפי שהן מתנהלות ובאות לידי ביטוי בתקשורת חופשית, הן הבסיס לקיומה של חברה דמוקרטית שערכיה מבוססים על הנאורות. מול השיחה הזאת, שהיא תמיד מורכבת ורבת־קולות, האלטרנטיבה היא השתקה, הסתה, אלימות, רודנות טוטליטרית. כשמטיחים בעיתונות שהיא "פייק ניוז", כשהמילים מאבדות את משמעותן ואת כוחן, נשאר רק כוח הזרוע, הכוח של השלטון, הצבא, המשטרה, או שירותי הביטחון והסייבר. כשחשיפה ופרסום בעיתונות של התנהגות אנטי־חברתית, מזיקה ומושחתת, מתקבלת בהרמת כתף, בגינוי של העיתונאי, בטענה שהכל "פייק ניוז" ולא היה כלום, אנו מאבדים את נשמתנו כחברה.

המילים מעצבות את המציאות, והיכולת לנהל שיחה תלויה במשמעות זהה או לפחות דומה שאנו נותנים למילים. כשאין הסכמה על ערכיה של החברה ועל מושגי היסוד שלה, אין גם הסכמה על משמעותן של המילים: מהי נאמנות, מהי חרפה, מהו כיבוש, מהי אלימות, מהי גזענות. אין כיום הסכמה על המילים הטעונות האלה ועל משמעותן. בחברה הישראלית, כמו גם במקומות נוספים בעולם, הערעור של השפה, והחתירה תחת היכולת לנהל שיחה משמעותית, הם ביטוי לכוחות גדולים שמבקשים להתנער מהגבולות, המגבלות, האיסורים, זכויות האדם, ולהחליף את כולם בכוח, ובנאמנות לכוח.

האם מותר לאיש ציבור לקבל מתנות מחברים, או להגניב את חברתו מחוץ לישראל בלי לעבור בדיקת דרכונים? האם אפשר לומר על סטודנטית בת 22 שבאה ללמוד משפטים בישראל, שהיא מהווה סיכון ביטחוני בגלל דעותיה? האם לירות כדור בראש למחבל מנוטרל זו גבורה או עבירה? כדי לנהל שיחה משמעותית על אלה, יש להתעמק בעובדות, בנסיבות, ולעשות שימוש בסרגל ערכי משותף. חלק מהשיחה מתגלגל לבתי המשפט, שהם הבאים בתור למתקפה הגדולה. אמון הציבור במוסדות המשפט יורד גם הוא, יחד עם המתקפות החזקות. כך גם האקדמיה, התרבות והאמנות, וכל מוקד כוח עצמאי, ליברלי, נאור.

התשובה למשבר הזה היא שיבה לשיחה על ערכים משותפים, בנכונות לברר לעומק שאלות עובדתיות וערכיות מורכבות, בחזרה לעמדה המסורתית של חופש הביטוי והעיתונות, לפיה במפגש בין האמת לשקר – תנצח האמת. יש לעשות זאת לא רק באמצעות הכרעות משפטיות, שהן בדרך כלל אטיות מאוד, מאוחרות, ויש בהן מרכיב טכני שהופך אותן לזרות ומנוכרות לרוב רובו של הציבור.

הציבור הרחב מבולבל, חסר אמון בתקשורת ובפוליטיקאים, ובמידה גדלה והולכת גם במערכת המשפט. תקווה קטנה אפשר לתלות בכך שגם במציאות המטלטלת והמבלבלת, לבני אדם חשובה המשמעות. כשאנו מנתקים את הדעות ואת הניתוח שלנו ממשחקי הכוח הפוליטיים, רבים מאתנו יודעים ושותפים להבנה מהם שחיתות, אלימות ברוטלית ולא מוצדקת, וניצול לרעה של כוח. לכן אני מציע, כנוגדן לתרבות הפייק ניוז והשיסוי שמשתלטת עלינו, להקים מועצת חכמים ישראלית שתפעל נגד מגמת ההשטחה, הטחת ההאשמות וההסתה. קבוצה לא פוליטית, של אישים שזוכים לאמון רחב יחסית בחברה הישראלית, המשקפים מגוון של זהויות ועמדות, אך מבקשים לקיים בירור מעמיק ושיחה רצינית על מושגי יסוד, ועל שאלות ערכיות ואתיות. הכרעה ועמדה שלהם, קשה יהיה לבטל כ"פייק ניוז".

החברה הישראלית זקוקה לחיזוק של אמון הציבור במשמעות של המילים, במשמעות של החיים המשותפים שלנו כאן, בחיזוק תרבותי של המשותף לכולנו, כדי שנוכל להמשיך לקיים את השיחה הזאת, בתקשורת, במרחב הציבורי, ולהכיל עיתונות חופשית מכל קצוות הקשת החברתית והפוליטית. תקשורת עצמאית חופשית וביקורתית, שיש לה משמעות, יכולה להתקיים רק בחברה שבוחרת להיות חופשית ודמוקרטית, אין כאן פתרונות של קסם, המאבק המשותף הוא לא על המקצועיות של התקשורת או המודל הכלכלי שלה, אלא על עצם הקיום שלנו כחברה דמוקרטית.

ד"ר יובל קרניאל הוא הרקטור והמשנה לנשיא בצלאל, וחוקר תרבות תקשורת ומשפט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#