למה אתה צריך כל־כך הרבה כסף? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה אתה צריך כל־כך הרבה כסף?

האם יש לעשירים יותר מדי כסף? איך גורמים לבעל הון לפתוח את הארנק לטובת הכלל? למה מי שירשו כסף נדיבים יותר מאלה שעשו את הונם בעשר אצבעותיהם? ולמה רק באמריקה יכולים לצמוח תורמים בסדר גודל של באפט וגייטס?

2תגובות

השאלה שבכותרת נתפסת בעיני הציבור הרחב - הלא־עשירים - כטבעית וכמתבקשת, ולא חלילה כשאלה פולשנית שמקורה ברגשי קנאה. הרי הדברים ברורים: אם יש לעשיר יותר כסף ממה שהוא זקוק לו, ההיגיון הפשוט מחייב שהוא יעשה בו שימוש מועיל למען אחרים, קרי, לטובתנו, הלא־עשירים.

יעל בר

מעטים מבין הלא־עשירים מתייחסים למה שחושבים העשירים בעצמם ועל עצמם. אולי זה קשור למנגנון הקנאה, אבל בכל מקרה זו עובדה. דווקא יש חומר רב, פרי מחקרים של בעלי מקצועות שונים, בכל הקשור לעושר ולעשירים. אחד הממצאים העקביים לגבי האנשים הנתפסים כ”עשירים” מפני שיש להם “יותר מדי” כסף, הוא שדווקא הם אינם רואים את עצמם ככאלה. מרבית "העשירים” אינם תופסים את עצמם כעשירים, לא חושבים שיש להם יותר כסף מכפי שהם צריכים - ובוודאי שאינם מוכנים לפזר ממנו לאחרים.

“תגלית” זו יכולה לשמש מפתח לסוגיה הרחבה של עשירים, עושר ופילנתרופיה, שבה אנו עוסקים בגיליון זה. אם נכון הדבר שהעשיר מרגיש כי הוא באמת צריך את הכסף שלו, הרי שאין הרבה סיכויים שנשכנע אותו להיפרד ממנו, גם למען הנושאים החשובים והראויים ביותר עלי אדמות (לדעתנו).

כהקדמה לכל התייחסות רצינית לעניין יש הכרח להבהיר כמה מושגים. קודם כל כדאי להודות בכך שכל המינוח בסוגיה זו הוא שדה מוקשים. אולי המונח הבעייתי ביותר הוא “עושר” וממילא “עשיר/ים”. עצם הדבר שמרבית האנשים שמבחינה סטטיסטית/אובייקטיבית מוגדרים “עשירים” - בגלל מיקומם בסקאלת ההכנסה/נכסים של המדינה שלהם - אינם מתייחסים לעצמם כעשירים הוא אור כתום מהבהב: האט, זה לא תחום פשוט. יש בכך רמז לקיומה של בעיה המושרשת עמוק בתוך הנושא הזה, והיא המתח והניגודים בין התפיסות האובייקטיביות לבין התפיסות הסובייקטיביות - וגם איך האחרונות משתנות מאדם לאדם.

בבואנו לדבר על העשירים ועל כספם, ובהנחה שמדובר בעושר ובנכסים שהושגו בצורה חוקית, הרי שקשה לבוא בדרישות לעשיר להתחלק בעושרו. אמנם נכון, זה מה שעושה כל מדינה שבה נגבה מס על הכנסות וששיעור המס בה עולה בצורה מדורגת עם ההכנסה. גם אין זה נכון לטעון שמס הכנסה הוא המצאה מודרנית. בפועל כל ישות מדינית בהיסטוריה הטילה מסים והתעמתה עם המציאות העגומה שבה רק לעשירים יש יכולת לשלם אותם. לכן כל חברה אנושית יצרה מעין אמנה חברתית שהגדירה בצורה זו או אחרת מה שאמורים האזרחים - ובמיוחד בעלי המאה שבהם - לקבל תמורת האגרה, ההיטל, המס או מלווה החובה שהם שילמו.

פילנתרופיה, לעומת זאת, היא בהגדרה וולונטרית. כל הפרמטרים העיקריים שלה הם רצוניים - האם בכלל להתעסק בה? כמה כסף, זמן או משאבים אחרים להקדיש לה, מבחינה אבסולוטית ומבחינה יחסית? למי מבין הנזקקים הפוטנציאליים והרבים לתת? אבל עדיין ברמת המינוח, כדאי להתייחס לנקודה מעניינת לגבי פילנתרופיה: היא מהווה עיסוק לעשירים בלבד.
בניגוד לעשירים, סתם בני אדם “נותנים צדקה” או “מרימים תרומה”. אותה צדקה או תרומה נשארת בהגדרה זו - גם אם הסכום המדובר מהווה חלק משמעותי מהכנסתו של התורם ואף מכביד עליו מבחינה פיננסית. לעומת זאת, תרומת העשיר מכונה פילנתרופיה, גם כאשר הסכום הנתרם, חרף גודלו הנומינלי, הוא פעוט ערך עבור התורם.

לאור מציאות זו, כשמדברים על הקשר בין עושר לבין פילנתרופיה, כדאי להבהיר שהכוונה במונח “עשיר” היא לאנשים הממוקמים בשלבים הגבוהים ביותר של סקאלת הממון - החל במי שמכונים בספרות הרלוונטית seriously wealthy, וכמובן כולל אלה שמעליהם, ה־super rich. אין טעם ואין צורך לנקוב בסכומים כדי להגדיר במי מדובר. הם יודעים מי הם, וכך הבנקאים, עורכי הדין ושאר היועצים שלהם. גם מחפשי התרומות.

ההתמקדות בקבוצות־על אלה מצמיחה יתרון חשוב. היא מוציאה מכלל הדיון את מרבית האנשים שנחשבים כעשירים בעיני ההמון אבל לא בעיני עצמם. מבחינה מספרית, יש הרבה יותר עשירים כאלה מאשר עשירי־על, אבל בהקשר לפילנתרופיה אין לכך משמעות. מאחר שמרבית האנשים שהם “סתם־עשירים” אינם תופסים את עצמם כעשירים מסיבות שונות שלא כאן המקום לבחון, הרי שהם הוציאו עצמם מכלל העוסקים הפוטנציאליים בפילנתרופיה.
עשירי־העל הם האנשים שמסוגלים - ושלפי המושגים המקובלים אצל ההמונים גם צריכים, לפחות מבחינה מוסרית - לעסוק בפילנתרופיה. אולם ברור למדי שברוב המקרים הם אינם עושים זאת, וגם לגבי אלה שכן עושים משהו, התפיסה המקובלת היא שאין בכך די.

מאחר שעשירי־העל אינם מתכחשים להיותם עשירים - ובמקרים רבים אף מתפארים בעושרם - הרי שכלפיהם יש להציג את השאלה שבה פתחנו: “למה אתה צריך כל־כך הרבה כסף?”
אבל אין טעם לשאול זאת בנימה קנטרנית או עוינת, מפני שהתגובה לכך, מטבע הדברים, צפויה להיות שלילית. העשיר לא מרגיש שהוא חייב לתת לך תשובה או הסבר, לא כל שכן חלק מכספו. לכן את השאלה יש להציג דווקא מתוך הכרה בחשיבותה, כלומר בגישה עניינית, מפני שהתשובה עליה קריטית לתפקוד הכלכלה, ליצירת עושר כללי (משרות, ייצור וכדומה) וגם פרטי - ומפני שרק כך נדע אם יש סיכוי שעשיר זה יהפוך לפילנתרופ, ואם יש טעם להשקיע בו כדי שישקיע בנו.

אם ברצונך להפוך עשיר לפילנתרופ, כלומר לשכנע אותו לפזר חלק מהונו, כדאי מאוד לשאול מדוע ואיך הוא הפך לעשיר. קל יותר לענות על ה”איך”, אבל יותר חשוב להבין גם את ה”מדוע”.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון יוני של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#