אני, עצמי ואנוכי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אני, עצמי ואנוכי

כתביה של איין ראנד נותנים לאנשי האליטות הכלכליות והטכנולוגיות את ההכשר להיות אגואיסטים ולדהור במרוץ חסר מעצורים אחרי אושר ועושר, בלי להתעכב על ענייני צדק חברתי ושוויון. אל תפריעו ואל תתערבו

ב במאמרה של איילת שקד "מסילות אל המשילות" (כתב העת השילוח, 10/2016), טענה שרת המשפטים כי כל חוק שהכנסת מחוקקת הוא בעצם "הצבעת אי אמון בתפישה שרואה את האדם כשופט עליון של מטרותיו, בהכרה שלנו בכל יחיד כשליט על חייו וככזה שבמידת האפשר השקפותיו שלו הן שצריכות לכוון את מעשיו". במילים אלו ביטאה שקד את תפישת עולמה הפוליטית והכלכלית, ובמידה מסוימת את תפקידה הציבורי – לצמצם את כמות החוקים שעולים להצבעה, לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון, ובעיקר להגדיל את חירותו של הפרט לממש את חייו כרצונו.

משנה זו אינה יוצאת דופן. מאז שנות ה־80 של המאה הקודמת ישראל צועדת בכיוון זה. רבים, משני צדדי המפה הפוליטית, רואים בגישה זו הנחת עבודה שלא מוטלת בספק, ואשר מעוגנת בתורה כלכלית ונתמכת על ידי מוסדות כלכליים בינלאומיים, כגון הבנק העולמי וקרן המטבע. ואולם, ייחודם של הדברים שכתבה שקד הוא בכך שהם מהדהדים את משנתה של הכוהנת הגדולה של גישת חירות האדם, איין ראנד, אשר כתביה נהנים מעדנה מחודשת לאחר שנים של התעלמות. בחינה של משנה זו תעזור לנו לחשוף את המעיין ממנו שואבת שקד את עמדתה.

Warner Bros

בימינו, כאשר כל דבר נתון לסוביקטיביות עמוקה, משנתה של איין ראנד בדבר האובייקטיביזם היא עוף מוזר. ראנד מניחה כי המציאות קיימת לעצמה. הקיום קיים, כדבריה. יש טבע ויש בו חוקיות. הנחה נוספת היא שלתודעה האנושית יש יכולת ואף חובה להכיר במציאות זו, בעזרת הכלי היחיד שיכול לעשות זאת – השכל. בעזרת שכלו ותבונתו על האדם להכיר את האופנים שבהם הוא יממש את חייו – הדבר היחיד בעולם שעליו הוא אחראי באמת. התבונה מאפשרת לאדם לשים לעצמו מטרות ולפעול כדי לממש אותן. לפי ראנד, האדם הוא התכלית לעצמו, ולכן אין אלא להלל את האנוכיות, שהיא ביטוי מובהק של אחריות האדם לממש את תכליתו.

לכך יש משמעות בזירה החברתית. אם לכל אדם יש אחריות לממש את אנוכיותו וחירותו, הרי כל ניסיון לכפות עליו פעולה נגד רצונו נוגד את הטבע. רק התארגנות שמאפשרת לאדם לממש את חירותו יכולה להיחשב כמוסרית. מבחינה מעשית, על המדינה להתערב כמה שפחות, אם בכלל, בחיי הפרט. עליה ליצור ולעודד סביבה שמאפשרת לכל אדם ליצור את עולמו. כל ניסיון לכפות קולקטיביזם בחברה וכל מה שמזכיר סוציאליזם או פגיעה בחירות הפרט הוא מגונה.

במסקנותיה אלו ראנד לא שונה מקפיטליסטים וליברלים אחרים. אולם היא טענה, שבשונה מליברלים אחרים, היא לא רואה את המערכת הכלכלית כנקודת המוצא של הגותה. מבחינתה, הקפיטליזם הוא השיטה הכלכלית המתאימה ביותר לתפישת האדם שלה. משנתה היא התשתית הפילוסופית לקפיטליזם. בלעדיה, טענה, קשה יהיה להגן על הקפיטליזם ועל המערכת הפוליטית המלווה אותה לנוכח "מוסר חברתי" המהלל את האלטרואיזם ואת ה"כלל" ושנשען על תפישה שבטית ומוטעית של האדם.

אי־פי

 

יזמים בעולם אכזר

במובן מסוים, חייה של ראנד, שמתה ב־1982, הם ביטוי של תהפוכות המאה ה־20: היא נולדה ברוסיה ב־1905 בשם אליסה רוזנבאום למשפחה יהודית אינטלקטואלית. בילדותה חוותה חיים תחת הצאר, ולאחר המהפכה הקומוניסטית ב־1917 חוותה את משמעותם של חיים ללא חופש, מה שהוביל אותה לגבש פילוסופיית חירות רדיקלית שתנחה אותה כל חייה. היא למדה פילוסופיה והיסטוריה ולאחר מכן תסריטאות וקולנוע. ב־1925 ערקה מרוסיה לארצות הברית, החליפה את שמה לאיין ראנד ובחרה לחפש את עתידה בהוליווד, שם הוקסמה מכוחו של המדיום האמנותי בהעברת מסרים להמונים.

את פילוסופיית החופש שלה תיארה בספרים "אנו החיים" (1936), ולאחר מכן ב"כמעיין המתגבר" (1943), שנהפך לרב מכר. בשני ספרים אלו היא העבירה ביקורת חריפה על הגורמים המצרים את חירותו הבסיסית של האדם: המשטרים הפאשיסטיים דוגמת אלו שצמחו באירופה במחצית הראשונה של המאה והנורמות החברתיות המצמצמות את החירות של היזם הקפיטליסט. לדעתה של ראנד, היזם נושא על כתפו את התפתחותה של החברה כולה, גם אם אינו מתכוון לכך. לא מעט יזמים מעידים שהפאתוס והנחרצות של רעיונות אלה רוממו את רוחם והעניקו להם תחושה של חירות וכוח למול עולם אכזר שמורכב מאנשים נחותים מהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה התקבצה סביב ראנד חבורה של תומכים שקידמה את הרעיונות שלה בדבר זכותו הבסיסית של האדם לממש את האגואיזם הטבוע בו. קבוצה זו חדרה אל מעגלי השפעה בתקשורת, בכלכלה ואף בממשל האמריקאי. עם תומכים אלה נמנו נגיד הבנק הפדרלי אלן גרינספן, שמונה לתפקידו על ידי מעריץ אחר שלה – רונלד רייגן.

ראנד השפיעה גם על הדור הראשון של מפתחי ההייטק שהתקבצו בעמק הסיליקון החל משנות ה־70 ועד לימינו. מפתחים אלו ראו את עצמם כמורדים בסדר חברתי מקולקל וגיבורים ראנדיאניים שבונים את חברת העתיד באופן רציונלי. בקבוצה זו היו שמות כמו לארי אליסון מאורקל, מייסד ויקיפדיה, ג'ימי ויילס, ג'ף בזוס מאמזון ואחרים. מבחינתם, עולם המחשבים והטכנולוגיה מאפשרים לכל אדם לממש את אנוכיותו בלי שתהיה עליו שליטה פוליטית מטעם המדינה. אך במקום שייווצר כאוס, החיבור של אוסף גיבורים אנוכיים ברשת של מחשבים, מה שלימים יהיה האינטרנט, יאפשר לכאוס להיות מסודר. גם כיום הרוח הזו היא האתוס המנחה את היזמים בדבר האוטופיה הטכנולוגית שבה אנשים חופשיים לממש את עצמם ולבחור את דרכם בעולם באופן עצמאי.

הרעיון בדבר הגיבור האנוכי בוטא בספרה "מרד הנפילים" מ־1957, שנחשב בעיני רבים ליצירתה הטובה ביותר. הספר מהלל את היזמות הפרטית, הרציונליות והאנוכיות כיסודות החברה האנושית. שמו האנגלי של הספר – "אטלס משך בכתפיו" מבטא את תפישתה: אלו שיוצרים מתוך עצמם את עולמם הם אלו שנושאים את העולם על כתפיהם, כמו אטלס מהמיתולוגיה היוונית. אין הם רוצים תפקיד זה באמת, אלא רק מבקשים את החירות שלהם ואת ההכרה המוסרית לממשה.

לדעת ראנד, מרבית בני האדם נגררים אחרי הנורמות, אחרי מוסר אלטרואיסטי וחיים חיים כנועים. רק מעטים משתחררים מההבלים האלטרואיסטיים ומרגשי האשם הנובעים מאחריות מוטעית לגורלו של האחר – הטפיל שחי על חשבון המצליח. אלו מממשים בכל רגע בחייהם את שאיפתם לאושר ובונים אותו במו ידיהם, למרות התנגדות של רבים אחרים. ראנד יוצרת תמונת עולם דואליסטית של טובים מול רעים, מובילים מול נגררים, נבחרים מול המונים. עולם חדש מול עולם ישן, עולם של גיבורים לעומת סתם אנשים. דואליות זו מעניקה לכאורה הכשר להתעלמות ממצוקות חברתיות, מאפליה וסבל של אנשים אחרים שהם לא אני. לא פלא שהיא הואשמה בכך שהיא מבטאת את חוסר המוסריות של הקפיטליזם, שלכאורה אמור להיטיב עם כולם ולא רק עם מעטים.

במאמרה "מהו קפיטליזם" מ־1965 טענה ראנד כי ההצדקה לקפיטליזם אינה מידת תרומתו לתועלת הכלל, אלא היותו השיטה היחידה המתאימה לטבעו הרציונלי של האדם. הקפיטליזם מאפשר לבני האדם לגלות בעזרת שכלם מה טוב בשבילם ולתרגם זאת לפעילות כלכלית שמביאה להם אושר, ללא כל כפייה של חוקים או כללים חברתיים.

AP

משנה זו של ראנד זוכה גם ליחס מזלזל, ומואשמת בין השאר בילדותיות. מבקריה של ראנד מצביעים על ההערצה העיוורת שלה היא זוכה בחוגי הימין – ואשר באופן אירוני, מנוגדת לתפישה בדבר החופש והחירות של כל אדם. ביקורות אלו התעצמו לאחר המשבר הכלכלי של 2008, שהתרחש תחת ידיו של גרינספן שדגל בחוסר התערבות בשווקים. כיום ראנד חוזרת לזירה הציבורית בארצות הברית בעיקר לאחר שטראמפ הודה כי בין הספרים המעטים שקרא בחייו היה גם "כמעיין המתגבר", וכי הוא מזהה את עצמו עם אחד מגיבורי הספר.

ראנד אהדה את ישראל וראתה בה מעוז של מחשבה חופשית שיש להגן עליו מפני העולם הערבי ומשטרים לא דמוקרטיים ולא קפיטליסטיים אחרים. בשנות ה־70 הביא לארץ את רעיונותיה הפילוסוף משה קרוי, אשר פיתח את רעיון החיים האגואיסטיים על פי השכל בלבד, תחת השם רציונליזם. תורה זו לא התקבלה בישראל הסוציאליסטית של שנות ה־70, וב־1975 הוא עזב את הארץ לאוסטרליה ולאחר מכן גם נטש את תורתה ונהפך לסיינטולוג. פעיל נוסף בשנות ה־80 היה אוהד קמין, חבר קרוב של משה פייגלין, ממקימי תנועת מנהיגות יהודית.

אפיק אחר של השפעה בארץ הוא מרכז איין ראנד שהוקם בחסות מכון איין ראנד בארצות הברית, ועוסק בקידום רעיונותיה. הרוח החיה במכון ראנד הוא בועז ארד, ממקימי התנועה הליברלית החדשה, אשר ב־1987 החל לפרסם מאמרים ולתרגם את כתביה של ראנד לעברית במסגרת כתב העת "אנוכי". כיום מנהל את המכון העולמי טל צפאני, סמנכ"ל לשעבר באמדוקס ופעיל בקרב מיזמי סטארטאפים בעמק הסיליקון.

תורתה של ראנד קוסמת לאליטות הכלכליות. היא מקנה להם הכשר להמשיך לרדוף אחרי אושרם האישי ולדאוג לצמצם את מעורבות המדינה בעסקיהם, ללא כפייה של עקרונות מוסריים חברתיים. היא גם זו אשר מאפשרת לשקד לקרוא במאמרה לכוון מחדש את החברה הישראלית אל מסילות של חופש וחירות. לשתי קבוצות אלו היא מאפשרת לדחות את הטענות לאי שוויון, לחוסר צדק או לאפליה, בשם עקרון החירות והחופש ואי התערבות, שהרי על פי תורת ראנד אין שום עקרון מוסרי עליון מהרדיפה אחר האושר של הפרטים. ברוח כתביה, נטען שלא ניתן לפתור בעיות של אחד על ידי צמצום חירותו של האחר. אם תוצאת החירות היא חוסר שוויון או פערים חברתיים, הרי אלו לא יפתרו על הקטנת אושרו של האדם המוצלח – אותו אחד שהגיע לרמת "גיבור ראנדיאני". בעולם אוטופי שיושג כאשר המדינה תיסוג מכל התערבות בחיי הפרט, כולנו נהיה גיבורים כאלה, מרצוננו או בעל כורחנו.

הכותב הוא חוקר ומרצה לפילוסופיה של הכלכלה והעסקים ומנהל "רמה" - רשת מדעי הרוח והחברה הישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#