מה בדיוק ליברלי פה? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה בדיוק ליברלי פה?

המחקר הכלכלי התקדם מהניאו ליברליזם. הפוליטיקאים עדיין לא

10תגובות

העולם השתנה כמעט ללא היכר מאז שנות ה־80, אבל החיים שלנו עדיין מושפעים מהשינויים הרדיקליים שהתרחשו בעשור ההוא. ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, למשל, שלטה בממלכה המאוחדת לאורך העשור כולו ושינתה בו את הסדר הכלכלי, אבל השפעתה האמיתית היתה נרחבת עוד יותר והורגשה גם מחוץ לארצה. ה"תאצ'ריזם", כפי שכונתה תפישתה הכלכלית, כלל דה־רגולציה, הפרטות, ריסוק העבודה המאורגנת ופתיחת השווקים לתחרות. עם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה ב־1979, היא קיבלה לידיה כלכלה שוקעת עם אבטלה גואה ואינפלציה שהתקרבה ל־20%. לאחר כמה שנים קשות, האינפלציה בבריטניה צנחה והכלכלה שבה לצמוח.

במקביל, בארצות הברית, יישם הנשיא רונלד רייגן מדיניות דומה שהתבססה על קיצוץ ההוצאה הממשלתית, הפחתת מס הכנסה ומסים על רווחי הון ודה־רגולציה. בזכות המדיניות הזו הצליחה ארצות הברית למנוע סטגפלציה – צמיחה אטית ואינפלציה גבוהה – אבל המחיר, כמו במקרה של תאצ'ר, היה כבד; חלקו נגלה לעין רק כעבור שנים.

כסף

אי אפשר לדבר על התקופה ההיא מבלי להזכיר את מילטון פרידמן, אחד הכלכלנים המשפיעים של המאה ה־20, ואולי הנודע לשמצה שבהם. פרידמן, יליד 1912, בן למהגרים יהודים מאוקראינה שעקרו לניו יורק, מיצב עצמו כבר בשנות ה־60 כמתנגד מובהק לכלכלה הקיינסיאנית שהיתה אז התיאוריה השלטת, וראתה בהתערבות ממשלתית אמצעי חשוב להשגת צמיחה כלכלית. יחד עם עמיתיו ל"אסכולת שיקגו", הוא הציע חזון רדיקלי והפוך לחלוטין: הוא הפך את "החירות הכלכלית", השוק החופשי במובנו הקיצוני ביותר, לאידיאל נשגב, ואף טען כי החירות הזו היא הכרחית לקיומו של חופש פוליטי. כשתאצ'ר ורייגן עלו לשלטון, פרידמן, שזכה ב־1976 בפרס נובל בכלכלה, כבר ייעץ לשניהם ושאף לראות את התיאוריות שלו מיושמות במציאות. האם הצלחתו היתה גדולה מכפי שהוא עצמו ציפה?

נקפוץ קדימה בזמן ל־2016. קרן המטבע הבינלאומית, אחד המוסדות הפיננסיים החשובים בעולם, מפרסמת דו"ח מפתיע שזוכה לתהודה נרחבת בשיח הציבורי, ובו ביקורת חריפה על הניאו־ליברליזם וכלכלני שיקגו שקידמו אותו. "מילטון פרידמן שיבח ב־1982 את הנס הכלכלי של צ'ילה. כמעט עשור קודם לכן, צ'ילה יישמה מדיניות שאומצה בשנים הבאות במדינות רבות אחרות", נכתב בפתח הדו"ח. "האג'נדה הניאו־ליברלית, תווית שבה משתמשים מבקרי המדיניות יותר מאשר הוגיה, עומדת על שני יסודות: הראשון הוא הגברת התחרות – באמצעות פתיחת השווקים המקומיים, כולל השווקים הפיננסים, לתחרות זרה; היסוד השני הוא תפקיד קטן יותר של המדינה, באמצעות הפרטה והגבלת הממשלה להיכנס לגירעונות ולצבור חובות".

הדו"ח מונה את הישגי הניאו־ליברליזם, שאת ראשיתו נהוג לציין במדיניות הכלכלית שהנהיגו תאצ'ר ורייגן, ושנהפך בעשרות השנים האחרונות לגישה דומיננטית לניהול הכלכלה: התרחבות הסחר הגלובלי הצילה מיליונים מעוני קיצוני; השקעות זרות ישירות שימשו להעברת טכנולוגיות וידע חשוב נוסף למדינות מתפתחות; הפרטה הובילה גם לייעול השירותים והקלה על הנטל הפיסקלי של הממשלות, לטענת קרן המטבע. אבל, מדגישים מחברי הדו"ח, כאשר הם בדקו את ההשפעות של שניים מהמאפיינים של הניאו־ליברליזם – הסרת ההגבלות על תנועות הון ומה שמכונה "מדיניות צנע", שנועדה להפחית את החוב הממשלתי – הם הגיעו למסקנות בעייתיות. למשל, כאשר בוחנים קבוצה גדולה של מדינות, קשה לבסס את הטענה שהניאו־ליברליזם הביא לזינוק בצמיחה; כמו כן, הזרימה החופשית של הון זר בשווקים העלתה את הסיכון למשברים פיננסיים; ובמיוחד – הזינוק באי השוויון היה כה חמור, שהוא פגע ברמות הצמיחה וביכולת שלה להיות בת קיימא.

הדו"ח הזה, שהוא סוג של חשבון נפש שמגיע מלב הממסד השמרני, מפתיע אפילו בעצם השימוש שהוא עושה במושג "ניאו־ליברליזם". "זהו מושג שצמח בקרב חוגים ביקורתיים באקדמיה, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי מדע המדינה. כלכלנים לא נוהגים להשתמש בו", אומר ד"ר גיא פלדמן מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "בעשורים האחרונים הוא נהפך למושג רווח בשיח הציבורי, אבל חשוב לציין שזה גם מושג שזוכה להרבה ביקורת. יש כאלה שטוענים שזהו מושג כללי מדי, גנרי; אחרים אומרים שאין בו חדש, ושזה פשוט קפיטליזם; ויש גם מי שסבורים שעלייתו של דונלד טראמפ מסמלת את קצו, ושצריך למצוא מונחים אחרים לתיאור התקופה", אומר פלדמן.

Ed Alcock / NYT

"אנחנו עדיין חיים בעידן ניאו־ליברלי, והמושג הזה רלוונטי מאוד כי הוא עוזר לנו להבין את היחסים בין המדינה, השוק והאזרח", ממשיך פלדמן. "יש הרבה הגדרות לניאו־ליברליזם; בבסיסו, ניאו־ליברליזם הופך את ההיגיון של השוק, ההיגיון הכלכלי, להיגיון המרכזי בקבלת ההחלטות שלנו בכל תחומי החיים. זו לא רק תיאוריה כלכלית, אלא פרויקט פוליטי שנועד להבטיח ששחקנים שונים – משרדי ממשלה, עמותות, קהילות ואנשים פרטיים – יחשבו בצורה כלכלית שמקדמת את השוק. הוא נועד לעצב מחדש את הנשמה".

נקודת המבט של פלדמן אופיינית לחוגים הביקורתיים באקדמיה, שרבים מהם רואים ב"קיצור תולדות הניאו־ליברליזם" – ספרו של דייוויד הארווי, פרופ' לאנתרופולוגיה וגיאוגרפיה, שיצא ב־2005 – טקסט מכונן. "האפקטים החלוקתיים והגידול באי השוויון הם מאפיינים בולטים כל כך של הניאו־ליברליזם, עד שאפשר לומר כי הם חלק מובנה מן התהליך כולו", כותב הארווי. ואכן, כמעט 40 שנה לאחר תחילתו של העידן הניאו־ליברלי, אי השוויון במערב נמצא בשיא של 50 שנה, ונהפך לבעיה כלכלית וחברתית בוערת. לפני חודשים אחדים התפרסם דו"ח של המעבדה העולמית לאי־שוויון, שבה חברים החוקרים המובילים בעולם בנושא. לפי הדו"ח (World Inequality Report), אי־השוויון בהכנסות עלה כמעט בכל אזור בעולם מאז שנות ה־80; בעיקר בצפון אמריקה, סין, הודו ורוסיה. בארצות הברית, למאיון העליון באוכלוסייה היה כ־11% מההכנסות ב־1980, ועד 2016 חלקו בהכנסות עלה ל־20%; לחמשת העשירונים התחתונים בארצות הברית היו כ־21% מעוגת ההכנסות ב־1980, ועד 2016 חלקם ירד ל־13% בלבד.

גם בישראל – שבה יושמה ב־1985 תוכנית לייצוב המשק שחוקרים מזהים בה מעבר לכלכלה ניאו־ליברלית – נרשם גידול חד באי השוויון מאז אמצע שנות ה־80; גם נתוני העוני בישראל גבוהים – לפי דו"ח OECD שפורסם השנה, שיעור העוני גבוה מ־17%, וכמעט רבע מהקשישים סובלים מעוני. בשנים האחרונות דווקא נרשמה ירידה באי השוויון בישראל, לפי מדד ג'יני – המדד העולמי לאי־שוויון. יש שטוענים כי בעוד בכל העולם אי השוויון עולה, דווקא אצלנו הוא יורד. עם זאת, מחקר של פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית – בעבר כלכלן ראשי במחלקת המחקר ויועץ בכיר למנכ"ל משרד האוצר – הראה עד כמה גדול הפער בין אי השוויון בהכנסה ברוטו למשפחה, שבו אכן נרשמה ירידה משמעותית מ־2003, לבין אי השוויון בהכנסה נטו – שבו ישראל דווקא בולטת לרעה. ההבדל בין הברוטו לנטו נובע מהמסים שהממשלה וגובה והקצבאות שהיא מעניקה. הפער הזה, מסביר דהן במחקר, נובע ממדיניות רווחה קמצנית של ממשלת ישראל.

 

את מי משרתת הצמיחה

הבעיה הבוערת של גידול עקבי באי השוויון נמצאת בכותרות ומטלטלת את העולם כבר מתחילת העשור – לאחר שהתאושש מההלם של המשבר הכלכלי הפיננסי של 2008. ב־2011 פרץ גל מהפכות ומחאות גלובלי, שנמשך לאורך השנה. חלק מתנועות המחאה יצאו במוצהר נגד אי השוויון הכלכלי־חברתי, כפי שעשתה "אוקיופיי וול סטריט" האמריקאית; וכולן היו קשורות באופן זה או אחר לנושאים כלכליים, כמו המחאה החברתית בישראל, שדרשה "צדק חברתי" וביקשה שינוי בסדר העדיפויות הלאומי.

במקביל, כלכלנים חקרו את התופעה בעשור האחרון וביקשו להסביר אותה לציבור. אי השוויון החמור אינו גזירה משמים, ביקש תומא פיקטי להבהיר בספר שפרסם ב־2013, "קפיטל במאה ה־21", ולא נוצר במקרה – זוהי תולדה של תהליך שנובע מהחלטות פוליטיות מודעות: מדינות מחליטות כיצד תיראה מערכת המס שלהם; עד כמה אפקטיבית תהיה רשת הביטחון של המדינה; מה תהיה מידת הרגולציה שלה ועד כמה השווקים שלה יהיו פתוחים. לטענת פיקטי, אי השוויון הוא חלק אינהרנטי מהקפיטליזם, והוא עלול לערער את הדמוקרטיה אם לא ירוסן בזמן. הספר, שהתבסס על ניתוח מאגרי נתונים ממשלתיים עצומים של מדינות המערב, זכה להצלחה אדירה.

אינפו הפערים גדלים 212

כלכלן נוסף שראוי להזכיר בהקשר הזה הוא גבריאל זוקמן הצרפתי, שנודע בעקבות עבודתו על מקלטי מס. לפי מחקר שפרסם ב־2014, עשירי העולם מחזיקים בכ־7.6 טריליון דולר – כ־8% מההון האישי בעולם – במקלטי מס. בראיון ל־TheMarker באותה שנה אמר זוקמן כי התחמקות ממס "היא רק אזור אחד שבו אי השוויון והריכוזיות הורשו להתגבר, אבל היא אזור משמעותי, ומשמעותית יותר ממנה היא העובדה שבגלל הפחד מהתופעה רשויות המסים מורידות את שיעורי המס יותר ויותר. ככל שמס החברות נמוך יותר, כך ריכוזיות העושר גבוהה יותר בטווח הארוך. זהו נושא בעל חשיבות מכרעת לכלכלה ולהפחתת אי השוויון".

לפני כשנתיים פרסמו זוקמן ופיקטי יחד עם עמנואל סאז – כלכלן מברקלי ושותפו של פיקטי למחקרים רבים – מחקר שבחן לעומק את התפלגות ההכנסות בארצות הברית, לפני ואחרי תשלום מסים וקבלת סיוע ממשלתי. המסקנה המרכזית היא שמאז שנות ה־70 ועד 2014, כאשר ההכנסה הלאומית בארצות הברית צמחה בשיעור ממוצע של 61%, חמשת העשירונים התחתונים לא זכו לראות מכך שום דבר – אפס מהצמיחה הגיע לכיס שלהם.

AP

במשך עשורים נחשבה התפישה כי הפחתת מסים מעודדת פעילות כלכלית כמעט לאמת צרופה, עד שכלכלנים כמו סאז, פיקטי וזוקמן שינו את התמונה. אחת הסיבות לשינוי הזה היא שהמחקר הכלכלי נהפך אמפירי יותר ותיאורטי פחות, טוען הכלכלן נואה סמית בטור דעה ב"בלומברג". לפי התיאוריה הכלכלית הקלאסית, הטלת מס על הון גורמת לאנשים להשקיע פחות כסף; זה אומר שהחברות עצמן משקיעות פחות, הכלכלה פחות פרודוקטיבית, והשכר מדשדש במקום. באמצע שנות ה־80, כותב סמית, העלו שני כלכלנים, קנת ג'אד וכריסטוף צ'מלי, טיעונים תיאורטיים מדוע אין להטיל מיסוי על רווחי הון. המאמר הזה זכה להשפעה עצומה, הוא צוטט באופן נרחב ודורות של סטודנטים התחנכו עליו. הבעיה, אומר סמית, היתה שהמודלים של צ'מלי וג'אד כללו הרבה הנחות לא ריאליסטיות.

ב־2003, כותב סמית, תחת כהונתו של ג'ורג' וו בוש כנשיא, הופחת המס על דיווידנדים – סוג של מיסוי הון – מ־38.3% ל־15%. כשמונה שנים לאחר מכן בחן הכלכלן דני יגאן עד כמה הפחתת המס הזו הביאה לצמיחה בהשקעות, כפי שהיה אמור לקרות, על פי התיאוריה. יגאן השווה בין תאגידים שעל הדיווידנדים שלהם משלמים מס, לתאגידים מסוג אחר שהדיווידנדים שלהם פטורים ממס, ומסקנתו היתה שלא היה כל הבדל בהשקעות של שני סוגי התאגידים. התיאוריה קרסה.

בראיון שהעניק ב־2003, כשהוא כבר בן 91, אמר פרידמן: "אני בעד הפחתת מסים בכל הנסיבות, מכל סיבה שהיא, מתי שהדבר מתאפשר". השיח הציבורי והאקדמי התקדם והשתנה מאז, בזכות ניתוח מרשים של מאגרי נתונים עצומים, אבל זה לא משפיע על הגורמים הפוליטיים הרבים שעדיין מזוהים עם האידיאולוגיה הזו. רפורמת המס של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, למשל, שבין השאר חתכה את מס החברות מ־35% ל־21%, צפויה לתרום במידת מה לצמיחה של הכלכלה הגדולה בעולם – שכבר רשמה ברבעון השני של השנה נתון יפה של 4.1% בקצב שנתי – אבל אין ספק כי היא צפויה להעשיר בעיקר את העשירים.

גם בישראל השתרשה היטב התפישה לפיה הורדת מסים היא מתכון להגברת הצמיחה. בעקבות המשבר הפיננסי העולמי אישרה הכנסת מתווה להורדת מס החברות ב־1% בשנה; ב־2011, בעקבות המחאה החברתית, נעצר יישום המתווה, ומס החברות – שהיה אז 24% – הגיע לשיעור של 26.5% ב־2014. אבל באמצע העשור התוכנית חזרה למסלולה, ומס החברות ירד ל־23%.

בראיון ל־TheMarker ב־2016 אמר דהן כי "הורדת מסים כמתכון להגדלת הצמיחה במשק זו תוכנית של עולם האתמול". לדבריו, "כשמישהו בעל סמכות בא ואומר 'אוריד את מס החברות ואת מס ההכנסה', הוא למעשה אומר שיש כאן יותר מדי חינוך, בריאות ורווחה — בעוד שכולם יודעים שאנחנו ברמה נמוכה מאוד בהשוואה בינלאומית בתחומים האלה. במקום לבנות את המשק על אדנים חזקים שיזניקו אותו לאורך שנים קדימה, מורידים מסים — מה שירחיב את אי השוויון ויגדיל את הצמיחה רק בשוליים".

חשוב לציין עיקרון נוסף שהשתרש היטב בניאו־ליברליזם הישראלי: Starving The Beast ("להרעיב את המפלצת"). המונח הרפובליקאי מיוחס לאחד מיועציו של רייגן, והכוונה היא להגבלת ההוצאה הממשלתית על חינוך, רווחה, בריאות ועוד, כיעד מרכזי, במקביל להורדת מסים. אבל גם רעיון "הממשלה הקטנה", או המטאפורה שבה נתניהו אהב להשתמש, "השמן והרזה" (מגזר עסקי רזה שנושא על גבו מגזר ציבורי שמן), איבד מהפופולריות שלו בשנים האחרונות, אפילו בחלק מהמעוזים הרפובליקאים – אולי בהשפעת הפופוליזם של טראמפ. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#