ניהול עם סוף רע - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אנליסט

ניהול עם סוף רע

מה עושים כשחברה שלמה תלויה במנכ"ל הדומיננטי שלה? מה יקרה כשהוא יאבד את מגע הקסם ויטעה? ואם יסתבך בשערורייה או ימות?

בתחילת אוגוסט פרסם ג'יימס אליס מאמר ב"בלומברג" שכותרתו "המנכ"ל המטעה". המאמר מתמקד במנכ"ל שכשהוא שוגה, הארגון נקלע לסכנה. אליס קרא לזה "סיכון אנושי", והדגים: מארק צוקרברג, נחקר בקונגרס בשל הכיוון שאליו הוביל את פייסבוק; סרג'יו מרציונה שהציל את פיאט מפשיטת רגל, נכשל באסטרטגיית החדירה של פיאט קרייזלר לשוק הסיני; ולזלי מונבס שהציל את סי.בי.אס מחוסר רלוונטיות, שקע לתוך שערוריית הטרדות מיניות שמחלישה אותו במאבקו מול בעלי המניות על עצמאות החברה.

כשמנכ"לים דומיננטיים נקלעים למצוקה, הם לוקחים איתם את הארגון, והמניה חוטפת. לרוב אין להם מחליף, ולכן גם כשיש ציפייה שייקחו אחריות ויתפטרו, זה לא קורה. ככל שהמנכ"ל נרקיסיסט יותר הוא מתייחס פחות למדדים אובייקטיביים למדידת ביצועיו, ורואה את עצמו דרך המשקפיים של ההערכה החברתית והדימוי שלו במדיה – כך טענו איג'ייט צטרג'י ודונלד האמבריק מאוניברסיטת פנסילבניה במחקר שפרסמו ב־2011. צוקרברג, למשל, נתן הצגה מרשימה של הכאה על חטא בהופעתו בקונגרס, אבל המחקר מראה כי נרקיסיסטים לא באמת מודים בשגיאות.

איור : עדי עמנואל

בין ארגונים למנהליהם הבכירים מתקיים חוזה שעל פיו המנהל מתחייב למקסם את הערך לבעלי המניות של החברה. המוטיבציה שלו היא ההצלחה הפיננסית של הארגון, שעשויה לתגמל גם אותו. על פי העיקרון הזה, המנהל הוא בר חלוף; הוא קיים כל עוד הוא עומד במשימה, כל עוד הוא ממלא את חלקו בחוזה. הארגון ובעלי המניות הם העיקר, לא המנהל ושאיפותיו. בהתאם לחוזה הזה, על המנכ"ל להפנים שהתנאי להעסקתו הוא שביעות רצונם של אחרים.

ארגונים מתקדמים מנהלים כל העת את העניין הזה באמצעות סימון כוכבים, יצירת דרג של מספרי 2 לכל בעל תפקיד מרכזי, שימור ידע ועוד. כל זאת במטרה להקטין את התלות באנשים מסוימים. הקטנת התלות הזו היא מוטיבציה ארגונית מרכזית, שעל המנהלים לשתף עמה פעולה.

לארגונים יש דרכים מגוונות לקשור את המנהלים והעובדים אליהם. אחד המנגנונים האלה, כפי שהיטיב לתאר יהודה שנהב בספרו "מכונת הארגון", הוא יצירת נרטיב של הארגון כמשפחה. לפי התפישה הזאת, אם המנהל שגה, נעשה חסר מוטיבציה, ואינו יכול להשיא ערך כבעבר, עליו לקחת אחריות ולנטוש – לטובת הארגון ובעלי המניות, שידעו להיטיב עמו בימים טובים יותר. מאחר שיש לו אחריות, עליו גם לדאוג למחליף של עצמו, כחלק מהרעיון של "רצף ניהולי". האם זו ציפייה הגיונית?

ייתכן שהציפייה ממנהלים לקחת אחריות על שגיאות ולהתפטר היא מוגזמת, צדקנית, ויישומה זר לטבע האנושי. לא רק שמנהלים רבים מתקשים לעמוד בה, אלא שרובם עושים את ההפך, אולי בצדק מבחינתם. הם מעצימים את התלות הארגונית בהם, כשהם משכנעים את עצמם ואת הסביבה שרק הם יכולים לנווט את הארגון במציאות המורכבת. הם שומרים קלפים קרוב לחזה. הם מסרבים למנות משנה או סגן שיאיים על מקורות הידע והכוח הייחודיים שפיתחו. הם יוצרים קואליציות עם חברי דירקטוריון, בונים בריתות עם רגולטור שיצביע על הסיכון הכרוך בזעזועים בצמרת החברה, וממשיכים להעצים את הדימוי שלהם כמנהלי על. את הדימוי הזה הם משמרים בטקסים ארגוניים, בנאומים ובכנסים. הם עושים הכל כדי שאם יעזבו, זה יהיה בתנאים שלהם ובתזמון המתאים להם.

ג'ף ברוקמן מאוניברסיטת אידהו ופול טיפטל מאוניברסיטת נוואדה טענו במאמר מ־2009 שמנכ"ל מכהן מצליח לשמר רמת סיכון גבוהה הכרוכה בהחלפתו במשך קרוב ל־13 שנים בתפקיד, ורק אחר כך רמת הסיכון הנתפשת מתחילה לרדת. לטענתם, מנהלים נשארים בתפקיד כל עוד רמת התגמול עולה – ועוזבים רק עקב לחצים ומעורבות של דירקטוריון.

באופן כללי, אנשים בריאים בנפשם מתקשים להתנדב לקחת חלק בסילוקם מהתפקיד. הדרישה ממנהלים לראות את טובת הכלל ולהעדיפה על טובתם אינה הגיונית. היא מתעלמת מכל המנעד שבין נרקיסיזם וכבוד לסתם הישרדות והצורך להתפרנס. לאן בדיוק יילך המנהל שלקח אחריות על שגיאותיו? ממה יתפרנס? מי יעסיק אותו?

אמנם נדמה כי בחברות גדולות המנהל הוא עשיר ומקושר, ועזיבה לא תזיק למעמדו. אולם, לכל אדם, בכל דרגה ומעמד, צרכים משלו. ומי בכלל עוזב מרצון? טייקונים ישראלים החזיקו בחברות שבשליטתם גם כשהחלו לקרוס, וסירבו למכור או להתפנות. חלקם חשודים שעשו מעשים פליליים, חלקם נאבקו בבית המשפט. הם תמיד עשירים פחות ונואשים יותר ממה שנדמה.

"אף אדם לא ייבחר לכהונת נשיא יותר מפעמיים", קובע הסעיף הראשון בתיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית. שמונה שנים וזהו. דין אחד למצטיינים ולנכשלים. זה לא עניין של אחריות אישית, ולא של הרכנת ראש אל מול חשיבותה של האומה. זו חוקה המביאה בחשבון את הטבע האנושי, את העובדה שאדם לא נעשה נשיא ארצות הברית אם אין באישיותו ממד נרקיסיסטי, נטייה להתמכר לשיכרון הכוח, למעמד ולפינוקים, וגם לאחריות שבאה עם התפקיד.

מנסחי החוקה לקחו את הסיכון שהם יאבדו נשיא טוב לטובת הנוהל – הקובע שיש לקטוע מסע, מוצלח ככל שיהיה, ולהפקיד את ההגה בידי קברניט אחר. העולם העסקי אינו פועל כך. עסקים פרטיים וכלכלה חופשית אינם נענים לתכתיבים מהסוג הזה. אולם החשוב כאן הוא בהבנת העיקרון: מפתיחת העשור השני לכהונת מנהל או מנהיג הוא מתחיל להיות עסוק יותר ויותר בביצור מעמדו ובשמירה על שלטונו. זה אינו מחייב תהליך של שגיאות וכשלים, אך כנראה שאם יהיו כאלה, הסבירות שיחליט לפנות מרצונו את הפודיום קטנה והולכת ככל שעובר הזמן.

ד"ר איתי שילוני הוא מייסד ומנכ"ל ,S2R חברה לייעוץ ארגוני־אסטרטגי ומרצה–עמית בביה"ס אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#