הזכות לעצלות: מי צריך צדק חברתי - כשאפשר לא לעבוד בכלל - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אויש, תנוחו

הזכות לעצלות: מי צריך צדק חברתי - כשאפשר לא לעבוד בכלל

הקפיטליזם והסוציאליזם עדיין נלחמים על דמותו של יום העבודה, אבל אולי הגיע הזמן לייחס לו פחות חשיבות

זה שנים ארוכות מתעוררת בכל שנה השאלה על אחד במאי. אם בעבר היה ברור לכולם שיום זה הוא יום חג ושבתון מעבודה שנועד להעלות על נס את הפועלים ומעמדם, החל משנות ה־90 הוא נהפך בעיקר ליום של מאבק אופוזיציוני של ארגוני עובדים, תנועות נוער וארגונים חברתיים ב"קפיטליזם החזירי".

מאבק זה אינו חדש – הסוציאליזם כתיאוריה כלכלית וכהתארגנות פוליטית התקיים מרגע הולדתו של הקפיטליזם. אלה הם תאומים בלתי נפרדים, הנלחמים זה מאות בשנים על הזכות לארגן את השלטון, החברה והעבודה. לעתים מובילים את החברה כוחות ההון, שטוענים שחירות האדם תושג על ידי שוק חופשי של סחורות ועבודות; ולעתים תופסים את השלטון גדודי הפועלים ומבקשים לשחרר את האדם על ידי ארגון העבודה מחדש כך שתניב לפועל יותר ביטחון ושליטה.

מאבקים אלה התחדדו במחצית השנייה של המאה ה־19, עם גיבושן מצד אחד של מדינות לאום, ששירתו לא פעם את האינטרס הכלכלי של הכוחות הקפיטליסטיים העולים, ומנגד, גיבושן של מפלגות ותנועות פועלים באותן מדינות. ההתנגשות ביניהם הגיעה מהר מאוד. אחד המאבקים המפורסמים הוא ניצחונם של הפועלים הפריזאים ב־1871 על כוחות הכיבוש הפרוסי ועל כוחות הריבון הצרפתי, והקמת הקומונה הפריזאית ששרדה זמן קצר בהנהגתו של האסיר המתמיד לואי אוגוסט בלאנקי – המהפכן האנרכיסט שאחת לכמה שנים נתפס על ידי השלטונות, נכלא והובל אל חבל התלייה, אך נותר בחיים בגלל מצב בריאותי רופף, סולק לגלות וחזר רק כדי להיתפס שוב, עד שמת בשיבה טובה.

REUTERS

המאבק התחדד בעשור שלאחר מכן, עם דרישתם של הפועלים בקנדה ובארצות הברית לקצוב את יום העבודה לשמונה שעות ביום, בעוד שהתעשיינים טענו שיום עבודה צריך להיות בן 12 שעות לפחות – מה שעורר שביתות, הפגנות, עצרות, התנגשויות אלימות ומלחמות רחוב. ב־1886 קבעו פועלי שיקגו את יום השביתה השנתי שלהם, שנהפך ליום המאבק לזכויות העובדים, ב־1 במאי. המועד הזה קיבל אשרור בינלאומי ב־1889, על ידי האינטרנציונל השני שקבע שיומו של אדם צריך להיות מחולק לשמונה שעות עבודה, שמונה שעות חינוך ושמונה שעות מנוחה.

כיום, אחד במאי מוקדש פחות להזדהות עם הפועלים והעבודה והוא יום של מחלוקות בין הקפיטליזם לסוציאליזם. ואולם בתוך בליל הרעיונות בדבר המבנה החברתי הראוי, כדאי להקשיב לקול השם ללעג את שני הצדדים ושואל – עבודה זו אשר לכם, על שום מה?

אחרי הכל, אצל היוונים והרומאים העבודה היתה דבר בזוי המיועד לעבדים, ואצל האצילים בימי הביניים היא נותרה נחלתם של האריסים. אז כיצד קרה שבמאות האחרונות העבודה נהפכה לתכלית ולמרכיב עיקרי בזהותו של האדם? כיצד היא הועלתה על נס בקריאות "לחם עבודה" של הפועלים באירופה?

באופן די מפתיע, מי ששאל את השאלה הזו באותם ימים של מאבקים של ארגוני עובדים ופועלים ושל האינטרנציונל ושל הקומונה הפריזאית, היה לא אחר מאשר חתנו של קארל מרקס – פאול לפארג. לפארג נולד בקובה, בן למשפחה צרפתית קולוניאליסטית ולמשפחה יהודית מעורבבת בדם מולאטי. בצעירתו היגר לצרפת והתחבר לבלאנקי המהפכן ולקבוצות אנרכיסטיות, הוחרם בכל האוניברסיטאות בצרפת ועזב לאנגליה, שם הוא נשבה בקסמם של מרקס ושל בתו לאורה, עמה התחתן. הוא ישב בכלא לא מעט אך גם נבחר לפרלמנט הצרפתי, ולקראת גיל 70 הוא ולאורה שמו קץ לחייהם, מתוך מטרה לנצח את הזקנה "שנוטלת את שמחת החיים והתענוגות", כדבריו.

לפארג לא העריך יתר על המידה את העבודה, וגם לא את אלה שנלחמים בעד עבודה לכולם. בספרו "הזכות לעצלות", שהתחיל לכתוב בכלא ב־1883, הוא טען שכישלונם של הפועלים הוא לא בכך שאינם מצליחים להפחית שעת עבודה ביום, מה שכביכול אמור לשפר את מצבם, להגדיל את שכרם ולהבטיח מספיק עבודה לכולם; אלא בכך שאימצו את תפישת הבורגנות שהעבודה היא קדושה, שהבטלה היא חטא ושהעצלות מובילה לגיהנום. הוא מאשים את הפועלים שמבלי משים, הם קיבלו את הטפותיהם של הכלכלנים שיש לעבוד כמה שיותר, כדי לייצר כמה שיותר, כך שיהיו כמה שיותר סחורות – לטובת הכלל. ולא רק זאת, אלא שהם הכלילו את הזכות לעבוד במסגרת זכויות האדם. ואין דבר אירוני מזה – שהרי זה בדיוק מה שהתעשיינים רוצים שהפועלים יחשבו על העבודה, שזו זכותם לעבוד ולא דבר שנכפה עליהם בגלל הסדר החברתי.

כבר אז זיהה לפארג את משמעות המהפכה התעשייתית והטכנולוגית – המכונות יכולות לייצר כל מה שנרצה, גם בלי שנצטרך לעבוד שעות רבות ביום. המכונה היא הגואל של האנושות, קבע, היא "האל שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ומהעבודה השכירה". אולם הרעב המדומה של הפועלים לעבודה מונע זאת, ואף מסתיר מהם את האמת: העבודה לא משפרת את החיים אלא מבזה אותם, ועודף העבודה מייתר את פיתוח הטכנולוגיה, מביא למשברים כלכליים ולאבטלה, ואין דבר חמור יותר ממצב האבטלה בחברה שמקדשת את העבודה.

מכאן, טען לפארג, המהפכה האמיתית שתשחרר את האדם לא תהיה במסגרת העבודה בשכר ("הגרועה מכל צורות העבדות") או בחלוקת תוצרי הפריון באופן שוויוני יותר, אלא דווקא בכך שתועלה הדרישה לא לעבוד כלל. בכדי לזכות בחירותו, להשתחרר מהמועקות האנושיות, ולשנות את החברה לחלוטין, על הפועל לדרוש את הזכות והלגיטימציה לעצלות – אותה תכונה אצילית שמאפשרת לאדם ליהנות מהחיים. עליו להתבטל ולהתהולל כל היום. פשוט לנוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#