האישה שלא צעקה "זאב" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
טור עורכת

האישה שלא צעקה "זאב"

הידע הרפואי על מצבנו הבריאותי מבוסס בעיקר על מחקרים של גברים על גברים, וחוויותיהם נהפכות לנורמה שעל פיה נמדדות גם הנשים

כנשים, אנחנו מורגלות בשורה של הליכים רפואיים שאותם למדנו לקבל כגזירה משמים. לעתים הם כרוכים בעיקר באי נעימות, אך במקרים אחרים, הם גורמים לכאב משתק. זה השלב שבו המערכת אמורה להתייצב לצדנו באמצעים כמו אלחוש או הרדמה, או לכל הפחות בהתייחסות עניינית לכאב שאנו מדווחות עליו. כשהתחילו להגיע אלינו סיפורים על נשים שטענו כי מתעלמים מתלונותיהן, חשדנו שיש כאן תופעה רחבה. "אם עברת הליכים רפואיים שונים שחווית בהם כאב ולתחושתך הכאב לא זכה להתייחסות או זכה ליחס מזלזל מצד הצוות הרפואי, ספרי לנו", כתבנו בפוסט קצר שהוביל למבול מהפך־בטן של תגובות. הן כללו תיאורים כמו "הכאב היה קשה מנשוא אבל הרופאה רק רצתה לסיים וללכת הביתה", "הייתי כמו שבויית מלחמה" ו"הרגשתי כאילו עברתי אונס".

שער וומן 52

מדוע רופאים רבים נוקטים התעלמות או מייחסים את התלונה על כאב למקור פסיכולוגי או רגשי – ולכן לא אמיתי? הרופאים עצמם מודים שיש בעיה באופן שבו כאב נשי נתפש בעיני רבים מהם. לסיון קלינגבייל הם אומרים כי תלונה על כאב גורמת להם לתחושות של אשמה, מבוכה וערעור על המקצועיות שלהם. "הכאב מפריע לנו, הוא גוזל מאיתנו זמן ודורש התייחסות מיוחדת", אמרו לה. "מטבע הדברים, יש רופאים שיהיו רגישים יותר בבדיקה ויש כאלה שפחות".

אם לשפוט לפי נתוני דו"ח אמריקאי ל"כאב לאומי" מ־2014, הרופאים מתגלים כ"רגישים פחות". רוב מוחלט של הנשים שמעו מהם את המשפט "את צריכה ללמוד איך לחיות עם הכאב שלך" בתגובה לתלונותיהן. לתשובות הלקוניות האלה יש השלכות טיפוליות מרחיקות לכת, והנה רק אחת מהן: 40% מהנשים בארצות הברית נאלצו להגיע עשר (!) פעמים לרופא לפני שזכו לדיאגנוזה רפואית.

אפשר היה לצפות שהרפואה המגדרית – רפואה מודעת מין ומגדר – שכבר נהפכה לחלק מהממסד המחקרי־רפואי, תשנה את התמונה הזו. אלא שנראה שהמחקר שהתבצע והידע שנצבר בתחום עדיין לא חלחלו לרופאים המטפלים בקהילה. קורין דגני מפרקת את המושג "רפואה מגדרית" ומסבירה היכן בדיוק ניכר השוני בין טיפול בנשים לטיפול בגברים באותן מערכות ביולוגיות. כך למשל, סימפטומים רגילים של התקף לב הם כאב בצד שמאל, הקרנה ליד שמאל וזיעה קרה. אבל אצל אחת מכל חמש נשים התקף לב יכול להתפתח במהלך כמה ימים, ללא הקרנה לזרוע אלא ללסת או לעורף דווקא. כתוצאה מכך, הסיכוי שהיא תישלח הביתה מהמיון ללא אבחנה נכונה הוא גדול פי ארבעה מאשר אצל גברים.

הבעיה העיקרית שעמה מתמודדת הרפואה המגדרית היא העובדה שהידע הרפואי על מצבנו הבריאותי מבוסס בעיקר על מחקרים של גברים על גברים, וחוויותיהם נהפכות לנורמה שעל פיה נמדדות גם הנשים. ההנחה היא שאם רק נשנה את המינונים – אותו טיפול יהיה אפקטיבי לשני המינים. כך יוצא שהתרופות שאנו מקבלות, דרכי האבחון והטיפול לו אנו זוכות – הם תוצר של מחקר שרובו ככולו לא מותאם לנו מגדרית.

מי שיכולות לשנות את התמונה הזו, כמו גם את תמונת הרפואה במדינה, הן נשים נבחרות שאותן סימנו כ"מנהיגות הבריאות של ישראל". נשים מעוררות השראה אלה, שאת סיפורן מביאה יעל בלקין, נמצאות בכל קשת מקצועות הבריאות: הן פועלות להנגשת מידע לציבור בכלל ולנשים בפרט, מנהלות בתי חולים, מקימות סטארטאפים, נלחמות למען החולים והמטופלים ויושבות בוועדות הממשלתיות. הן יודעות מה חסר – והן לא מתכוונות לוותר על זכויות החולים ועל רפואה אנושית ומשופרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#