מידע שווה כסף? שישלמו לנו עבורו - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מפלצות האינטרנט

מידע שווה כסף? שישלמו לנו עבורו

הפוך, שריל סנדברג, הפוך: משתמשי פייסבוק החרדים לפרטיותם לא צריכים לשלם כדי שהחברה לא תסחור במידע האישי שלהם. פייסבוק וחברות הענק האחרות הן אלה שצריכות לשלם למשתמשים תמורת הקניין הרוחני שלהם

3תגובות

מהפכת האינטרנט הובילה להופעתן של חברות דיגיטליות ששינו את חיינו בצורה יוצאת דופן. גוגל, אמזון ופייסבוק, בפרט, בולטות בהקשר זה. שווי השוק של חברות אלו הגיע לרמה חסרת תקדים בהיסטוריה של האנושות, וכך גם נוכחותן העולמית והשפעתן, לפחות בחצי הכדור המערבי. בנוסף, ענקיות הטכנולוגיה הללו נמנעות מתשלום מס הכנסה משמעותי, כשיש ספקות כבדים לגבי יכולתן של מדינות לגרום להן לשלם מס. יחדיו, גודלן של ענקיות הטכנולוגיה והימנעותן מתשלום מס מעלים סימן שאלה לגבי הדומיננטיות היחסית וכוח המיקוח שיש למדינות לאום מול תאגידים רב־לאומיים.

ענקיות הטכנולוגיה משתמשות במודל עסקי ייחודי הנקרא "פלטפורמה דו־כיוונית". הן מספקות שירותים חינמיים למשתמשי הקצה שלהן, אך מוכרות את המוצרים הבלתי־מוחשיים שלהן (נתונים אישיים על משתמשי הקצה) בשוקי מוצרים דיגיטליים. כך למשל, גוגל ופייסבוק מוכרות מידע אישי בשוק הפרסום הדיגיטלי, ואילו אמזון – אך גם אתרים אחרים, בהם אתרי תיירות כאקספדיה ובוקינג – מעניקה ללקוחותיה גישה מועדפת למידע אישי. גישה כזו כוללת דירוג גבוה יותר בחיפושים, כמו גם את היכולת לבצע אפליית מחירים על בסיס פרופילי משתמשים.

LEAH MILLIS/רויטרס

לאחר כרבע מאה של שימוש באינטרנט, נראה כי רוב המשתמשים קיבלו את המצב שבו הם חולקים את המידע שלהם עם ענקיות הטכנולוגיה בתמורה לשירותים דיגיטליים חינמיים, כגון חיפוש מקוון, רשתות חברתיות, מסחר אלקטרוני או מחשוב ענן. כך, מספר קטן יחסית של חברות קיבלו את הזכות להפוך מידע אישי לסחורה ששווה הרבה מאוד כסף. כמות הנתונים האישיים שמשתמשי האינטרנט מוכנים לחשוף לחברות אלו היא עצומה – כמעט כל מסמך, תמונה, וידאו, דואר אלקטרוני או פוסט שמשתמשים מעלים לאינטרנט נהפכים באופן אוטומטי למידע הניתן לשיווק. לעתים, כמו שמלמד המקרה של פייסבוק וקיימברידג' אנליטיקה, ענקיות הטכנולוגיה עצמן לא מודעות לגמרי לשימוש שנעשה באותו מידע, ומהן ההשלכות שעשויות להיות לשימוש כזה.

לא ברור מדוע משתמשי האינטרנט, באופן כמעט גורף, מוכנים לתת את המידע האישי שלהם חינם. אכן, הגיוני מאוד שחברות המפתחות כלים מתוחכמים לעיבוד נתונים אישיים יוכלו להרוויח מהמאמצים הטכנולוגיים שלהן. אין גם ספק כי החידושים הטכנולוגיים שהציגו גוגל, פייסבוק ואמזון שיפרו מאוד את חיינו. כל זה לא היה קורה אם לענקיות הטכנולוגיה לא היה משתלם להעניק את שירותיהן. אבל למה זה כל כך ברור שלמשתמשי האינטרנט – אלה אשר יצרו את הנתונים האישיים מלכתחילה – אין כל יכולת להשפיע על היקף וכמות המידע שהם חושפים או לקבוע למי יהיה מידע זה זמין? יותר מכך, מדוע שמשתמשי האינטרנט לא יקבלו חלק קטן מהתגמולים הכספיים העצומים שנתונים אלה מייצרים, ואשר מגיעים כיום רק לקבוצה קטנה יחסית של חברות?

עולם אחד

החודש ייכנסו לתוקף תקנות האיחוד האירופי להגנה על מידע אישי (GDPR), המהוות צעד ראשון בכיוון זה. תקנות אלו כוללות שלושה מרכיבים מרכזיים: דרישת ההסכמה הפעילה של משתמשים לחלוק את המידע האישי שלהם; היכולת של משתמשים לבטל הסכמה זו בכל עת; ו"הזכות להישכח" – כלומר, משתמשים יכולים לבקש מפייסבוק, מגוגל או כל מחברה אחרת למחוק לחלוטין את כל המידע האישי שצברו עליהם, או להעבירו לחברה אחרת.

לא ברור באיזו מידה ישנו אמצעים חקיקתיים אלה את מאזן הכוחות הקיים בין משתמשי הקצה לבין ענקיות הטכנולוגיה – שמשתמשות במידע האישי של המשתמשים כדי להשפיע עליהם לקנות יותר (וכנראה גם לשנות את העדפותיהם הפוליטיות), ותוך כדי כך מרוויחות כסף רב מאוד. עם זאת, תוספת קטנה לתקנות האיחוד האירופי החדשות יכולה להוביל לכינונו של מאזן כוח סביר יותר ובר קיימא בין הצדדים: אם ישנה הסכמה כי מידע אישי הוא סחורה, ואם, כפי שמציעה החקיקה האירופית, למשתמשי האינטרנט יש זכויות על הסחורה הזו, מדוע לא להתייחס למידע אישי כאל קניין רוחני של המשתמשים? מדוע לא צריך להתייחס למידע האישי המשותף באינטרנט כמו לכל מאמר, שיר, יצירה או פטנט? ולמה לא לדרוש מכל חברה שמוכרת מידע אישי כזה להעביר חלק מההכנסה שהיא מקבלת עבור מידע זה עם מי שבאמת יוצר אותו?

Alex Brandon/אי־פי

במידה רבה, אפשר לחשוב על משתמשי האינטרנט בתור "עובדי מידע" חינמיים של ענקיות הטכנולוגיה. יתר על כן, בהתחשב בגודל ובדומיננטיות של ענקיות הטכנולוגיה השונות בשווקים שבהן הן פועלות, חברות אלו מהוות למעשה מונופסונים בשווקי המידע האישי, כיוון שהן ה"קונה" (או המעסיק) הכמעט היחיד של עובדי מידע בשוק נתון. כך לדוגמה, גוגל היא מונופסון בשוק החיפוש המקוון, ואילו פייסבוק היא המקבילה בשוק הרשתות החברתיות.

על פי תיאוריית המונופסון הקלאסית, כפי שהיא מופיעה בספרי המיקרו־כלכלה של פרופ' האל וריאן מאוניברסיטת ברקלי, למונופסון שאינו נדרש לשלם על התשומות העיקריות שלו שתי תכונות מרכזיות. ראשית, ביכולתו לגייס מספר אינסופי של עובדי מידע ולמכור את חומרי הגלם המעובדים שהם יוצרים בשווקים הדיגיטליים השונים. תיאורטית, פירוש הדבר הוא שאין מגבלה מעשית על גודלן של חברות אלו, ובלבד שמשתמשי הקצה ממשיכים לספק להן חומר גלם ללא עלות; שנית, מאחר שרובם המכריע של "עובדי" המונופסון (המשתמשים) אינם יוצרים אירוע מס באף מדינה, כלומר לא ניתן לשייך את פעילות המונופסון למדינה זו, הרי שמדינות לאום מתקשות לגבות מחברות אלו מס הכנסה. למרבה האירוניה, במשך כעשר השנים האחרונות משמש וריאן כמדען הראשי של לא אחרת מאשר גוגל.

עושים עליכם קופה

אם משתמשי הקצה יקבלו תשלום על המידע האישי שהם יוצרים, עקומת היצע העובדים שניצבת בפני ענקיות הטכנולוגיה כבר לא תהיה גמישה לחלוטין, ותוטל מגבלת גודל על חברות אלו. תשלום כזה יאפשר גם למשתמשי האינטרנט לקבוע כמה מידע הם מוכנים לשתף על כל חברה. משתמשים שלא ישתפו מידע לא יקבלו כלום; אלה שישתפו את המידע האישי שלהם יהיו זכאים לחלק מההכנסות הנובעות מהשימוש במידע זה, בכל פעם שהמידע עליהם נמכר. יתרה מזאת, משתמשים שונים יוכלו להיות זכאים לתשלום שונה על המידע האישי שהם משתפים באינטרנט בהתאם לכמות המידע, איכותו, והמאפיינים האישיים שלהם (למשל, עד כמה הם נוטים יותר או פחות לרכוש מוצרים ספציפיים).

למעשה, מאחר שההכנסה הממוצעת למשתמש משתנה על פני אזורים גיאוגרפיים, סביר כי התשלום שמשתמשי קצה מקבלים יהיה שונה מאזור לאזור. לדוגמה, ההכנסה הרבעונית הממוצעת של פייסבוק מכל משתמש ב־2017 היתה 17.07 דולר בצפון אמריקה, 5.42 דולרים באירופה, 1.98 דולרים באסיה ורק 1.27 דולרים בשאר העולם. אין זה בלתי סביר להניח גם כי כשענקיות הטכנולוגיה יידרשו לפצות את משתמשי הקצה שלהן – ובהינתן שלמשתמשים אלה יש הזכות להחליט לאיזה מהחברות הללו תהיה גישה למידע שלהם, כפי שמציעה החקיקה האירופית – תיווצר תחרות בין חברות על גישה למידע אישי של משתמשי קצה. לאורך זמן, תחרות כזו תגדיל את התשלום שחברות אלו יציעו למשתמשים שלהן.

במקביל, תשלום למשתמשי קצה עבור המידע האישי שלהם עשוי להקל על היכולת של מדינות לאום למסות את ענקיות הטכנולוגיה. הגישה המקובלת ליצירת אירוע מס במדינה היא ייחוס הכנסות למקום בו התרחשו ההוצאות של חברה כלשהי. המשמעות היא שכל מדינה תוכל לטעון לחבות מס של ענקיות הטכנולוגיה בתחומן בשיעור היחסי של מספר משתמשי הקצה הפעילים במדינות אלו ותרומתם היחסית להכנסות כל חברה. גביית מס כזו לא רק תאפשר למדינות לאום להעביר חלק מהערך שנוצר על ידי ענקיות הטכנולוגיה בתחום ריבונותן בחזרה לאזרחיהן (באמצעות הוצאות הממשלה), אלא גם לגרום לחברות אלו לשאת באחריות לנזקים אפשריים שנגרמו עקב השימוש בשירותיהן, כפי שהן יכולות לעשות עבור כל חברה אחרת הפועלת בתחום ריבונותן.

המאמץ של מדינות רבות למסות ולהגביל את כוחן של ענקיות הטכנולוגיה מחזיר אותנו, במידה רבה, לסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. אז עשתה ממשלת ארצות הברית מאמצים משמעותיים להגבלת הגודל, הכוח וההשפעה של חברות (המכונות לעתים "הברונים השודדים") שצמחו בתעשיות הנפט, החשמל, הרכבת והטלפון. מתוך המאמצים הללו נולדו חוק ההגבלים העסקיים של שרמן ב־1890, והרפורמה במיסוי חלוקת דיווידנדים של קבוצות עסקיות ב־1935. ואולם האנלוגיה לא מסתיימת במאמץ של מדינות להגביל את כוחן של חברות ענק. באותם ימים פועלים היו עובדים שבעה ימים בשבוע, לא היו להם שעות עבודה מוגדרות ולא שעות מנוחה. משכורתם של פועלים פשוטים היתה בערך סנט ליום. הם לא היו מאוגדים ולא היו להם זכויות פנסיוניות או ביטוח רפואי. ולמרות כל זאת, פועלים אלה לא חשבו שתנאי העבודה שלהם גרועים, פשוט מאחר שרובם לא היו מסוגלים להבין את תרומתם הכלכלית לחברות בהן הם עבדו.

במידה רבה, משתמשי האינטרנט של היום נמצאים במצב דומה לפועלים בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, שלא הבינו כי הם מנוצלים. עובדי המידע אינם מסוגלים להעריך את תרומתם לערך הכלכלי שנוצר על ידי ענקיות הטכנולוגיה, ומוכנים לייצר עבורן חומרי גלם חינם.

ברור שענקיות הטכנולוגיה לא צפויות לשתף פעולה ברצון עם ההצעה לשלם לנו על המידע האישי שאנו משתפים באינטרנט. עם זאת, ההתייחסות למידע אישי בתור קניין רוחני צפויה להשפיע לא רק על מאזן הכוחות בין חברות אלו למשתמשי אינטרנט. היא עשויה להשפיע באופן משמעותי גם על מאזן הכוחות בין ענקיות הטכנולוגיה למדינות לאום. בהתחשב בתחזיות כי טכנולוגיות דיגיטליות ייהפכו עוד יותר משמעותיות בחיינו, עם התרחבותן לבתים חכמים, מכוניות אוטונומיות ומכשירים פיזיים נוספים, הדומיננטיות היחסית וכוח המיקוח של ענקיות הטכנולוגיה צפויים רק לגדול בעתיד הנראה לעין. לפיכך, ההתייחסות למשתמשי קצה כאל "עובדי מידע" אותם יש לפצות על המידע אותו הם יוצרים, והשלכות המס והרגולציה של התייחסות זו, נהפכות לחשובות יותר ויותר.

ניראון חשאי הוא פרופסור בבית הספר אריסון למנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה ופרופסור אורח בבית הספר לממשל באוניברסיטת אוקספורד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#