אמץ חרדי, אמץ ערבי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אמץ חרדי, אמץ ערבי

את ההפרעה הבאה, שתציב את החברה שלנו במקום טוב יותר בעוד עשור, נצטרך לייצר בעצמנו

תגובות

מכר שלי, מבכירי העיתונאים בארצות הברית, התקשר אלי אחרי שבוע של הפגנות בכיכר א-תחריר בקהיר, כדי לשאול איך התקשורת הישראלית מסקרת את המהפכה במצרים. "הכותרות אצלנו בכלל לא עוסקות בזה", אמרתי לו, "אלא במינוי הכושל של יואב גלנט לרמטכ"ל". "השתגעתם? לידכם מתרחשת היסטוריה, ואתם מתעסקים בג'נרל גלנט? בעוד כמה ימים איש לא יזכור מי היה גלנט, אבל המזרח התיכון ייראה אחרת בגלל האירועים במצרים", השיב לי בפליאה. "ככה זה כאן", ניסיתי להגן על כבודנו המקצועי, "אנחנו לא יכולים באמת להשפיע על מה שמתרחש מעבר לגבול, אבל מודאגים מחוסר המנהיגות בשלטון אצלנו".

איילה טל

 

סדר העדיפויות שנראה לנו נורמלי לחלוטין - ובו פרשת גלנט ומחירי הדלק חשובים יותר מקריסת משטר מובארק וממצרים - נראה מעוות מבחוץ. המזרח התיכון מתהפך, והישראלים עסוקים בתוכנית הריאליטי "ממנים רמטכ"ל", עם התפניות הדרמטיות לקראת הגמר המפתיע. המכר שלי צדק: עוד רגע נשכח את גלנט ואת בני גנץ, ונעבור לסערה התקשורתית הבאה, כשהעולם מסביב משתנה ללא הכר.

כך נראית "מדינה בהפרעה", שמרוכזת בעצמה ומחפשת ריגושים תקשורתיים. כל יום "או סקנדל או פסטיבל", כמו בשיר של נעמי שמר. ובאמת, בעשור האחרון עברנו אינתיפאדה ממושכת, מלחמות בלבנון ובעזה, התנתקות מגוש קטיף, שני מהפכים פוליטיים, מחלה פתאומית שהכריעה ראש ממשלה נערץ, התפוררות של מפלגות השלטון ההיסטוריות והעמדת בכירי המדינה לדין בעבירות שחיתות ומין. בקושי שמנו לב שבזמן שהיינו טרודים בבעיותינו הלוקאליות, מאזן הכוחות בעולם השתנה. אמריקה איבדה את מעמדה כמעצמת־העל היחידה לטובת המעצמה העולה סין, איראן התקרבה לפצצת האטום, ובעולם הופיעו כוחות כלכליים חדשים - הודו, ברזיל וטורקיה - שהתבלטו על חשבון אירופה השוקעת. ועכשיו עוד אירוע מפתיע, "ברבור שחור", בדמות המהפכות במדינות ערב.

איך אפשר לתכנן קדימה ולהתכונן לבאות בסביבה חסרת ודאות כזאת, במדינה שמתקשה אפילו להכריע מי יעמוד בראש הצבא? הרי רוב המלחמות והתהפוכות הפוליטיות קרו כשלא ציפו להן, כפי שהמודיעין דיבר על "יציבות במצרים" רגע לפני ההתפרצות ההמונית בכיכר א-תחריר.

השינוי מתחיל מלמטה

הלקח המעניין מכל האירועים הדרמטיים, המפתיעים והתזזיתיים, שמובילים את הדיון הציבורי והכותרות בעיתונים ובמהדורות החדשות, הוא שהשפעתם עלינו הרבה יותר קטנה ממה שמקובל לחשוב. כל המלחמות והסדרי השלום, עליית המעצמות וחילופי המפלגות, נגעו למעטים. מי שאיבדו את יקיריהם בשדות הקרב ובפיגועים, או ירדו מגדולתם והקריירה שלהם נגדעה, נידונו לחיות בצל הטראומה. הרוב חי את חייו לצד האירועים, ומושפע מהם רק בשוליים.

רק אירועים בקנה מידה היסטורי, כמו השואה והכרזת המדינה, הקמת ברית המועצות ופירוקה, משפיעים על קהילות שלמות, ומסיטים אותן מאורח חייהן הקודם למסלולים חדשים. האירועים האלה חוללו את גלי ההגירה הגדולים, שעיצבו את פני החברה הישראלית. אבל הם מתרחשים לעיתים נדירות. חיינו מושפעים הרבה יותר מהשינויים החברתיים והטכנולוגיים שמתחוללים לאט, בחדרי הלידה ובמרכזי הקניות, במקומות העבודה ובאתרי הבילוי. המחשב האישי, הסלולר והאינטרנט שינו את אורח חיינו, את התנהלות המשפחה ואת ההתנהגות החברתית, הרבה יותר מהשאלה מי כיהן כראש הממשלה או כנשיא ארצות הברית.

לעומת ההתפתחויות בטכנולוגיה האישית, ששינו את חיי היומיום שלנו, המערכות הגדולות שבתוכן אנו עוברים את שנות הילדות וההתבגרות, בתי הספר והצבא, כמעט ולא השתנו במאה האחרונה. המחברות של אמי מהגימנסיה בימי המנדט לא שונות בהרבה מהמחברות של תלמידי התיכון העכשוויים; הסיפורים של הוריי על שירותם בצה"ל במלחמת העצמאות דומים מאוד לחוויות שעוברים החיילים תחת פיקודם של אשכנזי וגנץ. אותו דבר בכלכלה הישראלית: הפירמות הגדולות החליפו ידיים, ובמקום מזכ"ל ההסתדרות ושר האוצר, ששלטו בעסקים הגדולים בשנות ה-70, היום שולטים בהם דנקנר, תשובה ואריסון. המבנה האוליגופולי של המשק נשאר כשהיה.

ההרכב החברתי של ישראל נגזר מאוסף של החלטות אינדיבידואליות בשלושה תחומים: באיזו מדינה לחיות, מתי וכמה ילדים להביא, ומידת הדתיות. ההחלטות האלה מכתיבות את החלוקה לשבטים - חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים - שממנה נגזרים בהמשך גם הבחירה במסלול הלימודים, השירות בצבא והתעסוקה, קביעת מקום המגורים וההצבעה למפלגות פוליטיות. כמובן שההחלטות האלה מושפעות מאוד מהנורמות בקהילה, ולא רק מהרצון האישי. מרכזיות המשפחה וגידול הילדים אופיינית לכל הקהילות בישראל. אבל אין כמעט משפחות חילוניות עם עשרה ילדים, כמו אצל החרדים, ויש טאבו חברתי על נישואים בין ערבים ליהודים או המרת דת. משפחות חילוניות לא גרות ביישובים חרדיים, יהודים לא חיים בכפרים ערביים, ומשפחות ערביות שעוברות לערים יהודיות נתקלות בגזענות ובהסתה פוליטית נגדן.

המסקנה מהניתוח הזה היא שהתפתחות ישראל בעשור הקרוב תושפע בעיקר מהשינויים החברתיים, או בשפה הכלכלית, מההתנהגות המצרפית של הפרטים והמשפחות, הרבה יותר מאשר מ"השינויים המבניים", "הרפורמות" וגזירות הסרטים שעליהם יכריזו הפוליטיקאים, או מאירועי מלחמה ושלום. השינוי מתחיל מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. והוא תלוי בהחלטות שכבר התקבלו, ושאי אפשר לשנותן בדיעבד ובהנחיה מגבוה. הצעירים שייכנסו בעשור הקרוב לגיל העבודה, או שיבחרו להגר מהארץ, נולדו בשנות ה-90. גם רוב הילדים שיצטרפו למערכת החינוך הישראלית עד 2021 כבר נולדו, או שאמותיהם בהריון עכשיו.

העתידן פרופ' דוד פסיג מאוניברסיטת בר-אילן מנתח את החברה הישראלית בספרו "צופן העתיד", על פי מודל שפיתח הכלכלן האמריקאי הארי דנט. המודל מחלק את האוכלוסייה לארבע קבוצות גיל, המתבטאות ב"גלי צריכה" שונים: גל הלידה (0-25), גל היזמות (25-36), גל ההוצאות (36-46) וגל הארגון (47-65). מבחינת המשק הלאומי, יש חשיבות גדולה לגל ההוצאות, שבו אנו קונים מוצרים יקרים כמו מכוניות ובתים גדולים. ולכן, ככל שקבוצת הגיל הזאת גדולה ביחס לאוכלוסייה הכללית, כך המשק יצמח יותר. על בסיס ההתפלגות הדמוגרפית, חזה דנט עוד ב-1993 את גלי הגאות והשפל בכלכלה האמריקאית, וצפה שב-2008 אמריקה תיכנס למיתון שיימשך עד 2020.

פסיג עשה ניתוח דומה בישראל, שבה האוכלוסייה צעירה בהשוואה למדינות המפותחות במערב. הוא מצא שהחל מ-2010 תיכנס ל"גל ההוצאות" השכבה הגדולה של ילידי אמצע שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, והעריך שכניסתה תביא בעקבותיה "תהליכי צריכה וצמיחה שמדינת ישראל טרם ידעה כמותם". שיא הגל הזה יגיע, לדעתו, ב-2025. שתי מסקנות עולות מהמודל של דנט ופסיג: האחת, שהצמיחה הכלכלית מושפעת יותר מתהליכים פנים חברתיים ופחות מהמצב הביטחוני והמדיני; והשנייה, שאת קצב הצמיחה של ישראל בעשור הבא הכתיבו ההורים שהביאו ילדים במאה הקודמת, לפני עידן הסלולר והאינטרנט, ואפילו לפני שעלו מרוסיה.

מדינה אחת לשלוש קהילות

המבנה החברתי של ישראל ב-2021 נקבע אם כך מזמן. הוא יוכל להשתנות, אם יתחולל גל הגירה בלתי צפוי, שבו יעלו לארץ מאות אלפי יהודים מצפון אמריקה או מצרפת, או אם מאות אלפי ישראלים יעזבו את המדינה, או שתגבר הכניסה הלא מבוקרת של מהגרי עבודה מאפריקה. אם ההגירה לישראל וממנה תישאר בערך ברמתה הנוכחית, נצטרך להסתדר עם מי שכבר ישנם כאן.

הסיכוי לקפיצת מדרגה כלכלית, או לשיפור איכות החיים בישראל, טמון בהתנהגות שלנו יותר מאשר בתכתיבים מבחוץ; והתנהגותנו תלויה בקהילה שלתוכה נולדנו, במידה פחותה בהחלטותינו האישיות, וכמעט שלא בהנחיות מלמעלה. שום מדיניות ממשלתית ותכנון מרכזי לא יהפכו ערבים ליהודים ולהיפך. הגמשת חוקי המעמד האישי, כך שיאפשרו נישואים בין שתי הקהילות ויצירת משפחות מעורבות, נראית חסרת סיכוי בתנאים הפוליטיים הקיימים, ואפילו אם תקרה היא תחלחל רק באיטיות ובהדרגה למבנה החברתי, בגלל ההתנגדות הקשה בשני הצדדים.

הכוונה ממשלתית וחלוקת התקציב יכולים להשפיע על רמת הדתיות, בעיקר דרך מערכת החינוך - הקהילה החרדית גדלה בדור האחרון בזכות בתי הספר של ש"ס, שהציעו להורים תנאים טובים יותר מאשר בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. החזרה בתשובה או בשאלה, שמעבירה אנשים מהחילוניות לדת ואו להיפך, מושפעת פחות מהנחיות השלטון ויותר מהחלטות אישיות. יש מחקרים שמראים איך השינויים בקצבאות הילדים השפיעו על ירידת שיעורי הילודה של חרדים ובדווים, אבל מסקנותיהם שנויות במחלוקת. ובכל מקרה, אפילו אם הקצבאות יוכפלו מחר או יבוטלו לגמרי, הן ישפיעו רק במעט על ההרכב החברתי בעוד עשור.

השינוי החברתי הכי חשוב שמתחולל בישראל, ויימשך גם בעשור הקרוב, הוא עליית משקלן הדמוגרפי והכלכלי של הקהילה הערבית והקהילה החרדית. במקום מיין-סטרים גדול עם מיעוטים קטנים לצידו, נוצר מבנה חברתי חדש שבו שלוש קהילות נפרדות החילונית-מסורתית, החרדית והערבית - עם תרבויות ייחודיות וקשרי גומלין מעטים. המיין-סטרים החילוני ישמור על מעמדו המוביל בפוליטיקה ובמשק הלאומי, אבל יצטרך להתחלק בעוגה עם קהילות המיעוט, וככל שהן יתחזקו, גם לשנות את המתכון ואת טמפרטורת האפייה.

לקהילה החרדית ולקהילה הערבית מאפיינים דומים: משפחות גדולות, שמירת מסורת, אידיאולוגיה לא-ציונית, פטור משירות בצבא, והכי חשוב - תת-תעסוקה. רוב הגברים החרדים והנשים הערביות אינם עובדים. התוצאה ניכרת בשיעורי העוני הגבוהים בקהילות האלה, ובאובדן התוצר, שהיה יכול לגדול אילו התעסוקה התרחבה.

לפי דו"ח ועדת אקשטיין לבחינת מדיניות התעסוקה בישראל, שפורסם בשנה שעברה, ב-2008 החרדים והערבים היו 22% מהישראלים בגילאי העבודה (25-64), וב-2020 הם יהיו 30% בגילאים האלה. ב-2008, רק 24% מהנשים הערביות ו-40% מהגברים החרדים השתתפו בכוח העבודה - לעומת 73.5% מהנשים ו-82% מהגברים בשאר חלקי האוכלוסייה. גם החרדים והערבים שעובדים לא ממצים את יכולתם, בגלל פערי חינוך, נגישות לשוק ודעות קדומות. התוצאה היא שאוכלוסייה מתמעטת של חיילים ועובדים צריכה להגן ולממן קבוצות גדלות של עניים מקבלי קצבאות שלא הולכים לצבא.

"אנחנו סוחבים פיל על הגב, שהולך ומשמין. אם לא נשלב את החרדים והערבים בתעסוקה, המשק יקרוס תוך 15 שנים", מזהיר כלכלן ממשלתי בכיר. בשפה ביורוקרטית של עיקרי התקציב, שמפרסם משרד האוצר, זה נקרא כך: "חשוב לציין כי בשל מגמת הגידול הדמוגרפי המואץ בקרב אוכלוסיות בעלות השתתפות מועטה יחסית בתעסוקה, הרי שאם כל קבוצת אוכלוסייה תשמור על שיעור התעסוקה הנוכחי, שיעור התעסוקה הכללי יירד בשתי נקודות האחוז ב־2020, ירידה בעלת פגיעה מהותית בתוצר. בנוסף על כך, קיימים פערי שכר משמעותיים בין מועסקים יהודים לא חרדים לבין מועסקים ערבים וחרדים".

הגירה פנימית

מה לעשות? יש שתי דרכים להתייחס לתופעה הזאת. אחת היא הסתה כנגד המיעוטים. הדעה המקובלת בשיח הציבורי החילוני מאשימה את החרדים והערבים במצבם, ותולה בהם את האחריות למקומה הנמוך של ישראל בדירוג הכלכלי העולמי, בהשוואה לפוטנציאל שלה. אלמלא החרדים והערבים היינו כבר שווייץ או סינגפור, גורסים בעלי הדעה הזאת. לכן מגיע להם עונש: כפיית "לימודי ליבה" על הילדים החרדים, שאינם לומדים אנגלית ומתמטיקה; דיכוי פוליטי של האזרחים הערבים, דרך אישור חוקי נאמנות והדגשת "הערכים הציוניים" במערכת החינוך.

הגישה הזאת משרתת את מפלגות הימין, שנמצאות היום בשלטון. שלילת הלגיטימיות של הקהילה הערבית קורצת לבוחרים ימניים, ונועדה להנציח את שלטון "המחנה הלאומי", כיוון שחזרת השמאל לשלטון תלויה במצביעים הערבים. הסתה מתונה נגד החרדים, שמתמקדת בהשתמטותם מצה"ל וחקירת הונאות בקצבאות, אמורה לקרוץ למצביעי המרכז, שאינם אוהבים את הברית הפוליטית בין הליכוד לש"ס.

טיפוח השנאה לערבים ולחרדים מסייע לפופולריות של פוליטיקאים מהימין, ושל יריביהם מהמפלגות הערביות והחרדיות. אבל הקרבות הפוליטיים לא תורמים דבר למשק הלאומי. החרדים לא ילמדו "מקצועות ליבה" וילכו לעבוד רק כדי לרצות את שר החינוך גדעון סער ואת יריבו במערכה על לב המרכז הפוליטי, יאיר לפיד. הערבים לא יפסיקו לעשות ילדים ויישבעו לציונות רק בשביל לספק את ישראל ביתנו. אם כבר, תוצאת הדיכוי תהיה הפוכה. החרדים יתייחסו לכפיית "למודי הליבה" כניסיון להמרת דת והוצאת ילדיהם לשמד, כמו בגולה. והערבים יחושו יותר ניכור כלפי המדינה שדוחה אותם.

יש גם דרך אחרת: לראות את הקהילה הערבית והקהילה החרדית, עם המוני הצעירים שבהן, כאוצרות טבע, מאגרי מוחות, או "מנועי צמיחה" בשפת הכלכלנים. ישראל מיצתה כבר את יכולתה לגייס מהגרים מהקהילות היהודיות בארצות המצוקה - מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית, מדינות ערב, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה - שמהן באו רוב העולים למדינה ב-62 שנות קיומה. גלי העלייה הובילו את גלי הצמיחה הכלכלית בעבר. עכשיו הגיעה העת להגירה פנימית, של חרדים וערבים שנותרו מחוץ לזרם המרכזי, ושילובם בתעסוקה.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון מארס של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#