האתגר: להוכיח שאני לא בישראל - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האתגר: להוכיח שאני לא בישראל

הרשת שהעניקה לנו את האשליה שכולנו מחוברים לעולם בלחיצת עכבר קטנה, הולכת ונסגרת

תגובות

בשבועות האחרונים אני מתמודד עם אתגר חדש באינטרנט: להוכיח שאני לא נמצא בישראל. לדלג מעל הגבולות הדיגיטליים שכופים עלינו אתרי השופינג, אפליקציות המוזיקה וספריות הסרטים, וליהנות מהם כאילו חייתי באמריקה או במערב אירופה. הרשת שפעם היתה פתוחה והעניקה לנו את האשליה שכולנו מחוברים לעולם בלחיצת עכבר קטנה, בלי להוציא את הדרכון מהמגירה, הולכת ונסגרת.

הגבולות הלאומיים משורטטים מחדש, בלי חומות, גדרות ושוטרי הגירה, אבל עם כתובות דיגיטליות. האתר שדוחה אותי כי אין לי מספר ביטוח לאומי אמריקאי, או כתובת מיקוד בריטית, מעליב ומעצבן כמו בקר הגבול בנמל התעופה, שחוקר אותי מי אני ומדוע באתי לארצו. קשה יותר להתמודד עם האטימות של משטרת הרשת, מאשר עם פרצוף אנושי, וגם אין למי לערער ואת מי לשכנע שייתן לי בכל זאת להיכנס.

התחושה מוכרת לי מילדות: ישראל שבה גדלתי היתה מדינה מבוצרת שגבולותיה חתומים וסגורים. מסביב שכנו מדינות ערב העוינות, ודרכונים ישראליים לא היו רצויים ברוב חלקי העולם.

תחושת המצור והדחייה הבינלאומית פיתחו אצל הישראלים את תאוות הנסיעות, ואת הכמיהה לכל חיבור אפשרי אל העולם הגדול. לא במקרה, לתנועה נגד הגלובליזציה לא היו חסידים רבים כאן. בשבילנו, כל דגל של שגרירות זרה, וכל השקעה של חברה רב־לאומית סימלו עוד שבב של הכרה והתקבלות. החופשות בחו"ל והטיולים הארוכים של ישראלים באסיה ובדרום אמריקה אינם רק ביטוי להרפתקנות ולסקרנות, אלא גם לפריצת הגבול החונק, שמפריד את ישראל מהמרחב התרבותי והכלכלי שלה בארצות הים.

הביטוי הכי מתסכל למצור הגיאוגרפי היה במגבלות שהוטלו על שיווק מוצרי צריכה ומכוניות בישראל של ילדותי. לא רק שהיה קשה ויקר לנסוע לחו"ל, היה קשה גם להביא את חו"ל לכאן. השילוב של חרם ערבי ומיסוי גבוה הרחיק מהשוק הישראלי את המותגים הבינלאומיים הגדולים. הפרסומות בערוץ 6, הערוץ הירדני ששידר באנגלית, העניקו טעימה גלובלית בשחור-לבן מטושטש. לנו לא היו בכלל פרסומות, רק תשדירי שירות, ולירדנים היו סרטונים של פפסי ושל נסקפה. המוצרים האלה לא שווקו אז בישראל מאימת החרם הערבי. במקום נסקפה מכרו את הקפה הנמס של עלית. לא ידענו אז שבמדינות ערב אין להשיג קוקה קולה, שהוחרמה בגלל המפעל שלה בבני ברק.

מאותה תקופה נשאר טעם הפרי האסור, שמעורר את הכמיהה הבלתי נלאית למוצרים מיובאים, ואת השאלה "מתי זה יגיע לארץ" בכל פעם שגאדג'ט או קונספט שיווקי חדש יוצאים לשוק בחו"ל. אחד השיאים בנסיעותי הראשונות לחו"ל היה אכילת המבורגר במקדונלד'ס, בזמן שאצלנו אכלו רק את הקציצות המקומיות של בורגר ראנץ' ומק דויד. חזרתי מהנסיעות עם סיפורים על טעם הגורמה של המקור האמריקאי. אחרי פתיחת הרשת המקומית של מקדונלד'ס, נשארנו עם הטעם של מזון מהיר סטנדרטי.

המציאות החונקת השתנתה כאשר תוכנית הייצוב הכלכלית ותהליך השלום שחררו את ישראל מהבידוד המדיני והכלכלי. טויוטה פתחה סוכנות בישראל, אחרי שנים של רתיעה בגלל החרם הערבי, וסימנה את הכיוון לחברות גלובליות אחרות שבאו לכאן בעקבותיה. ואז הופיע בחיינו האינטרנט, שנראה כמקפצה האולטימטיווית מעל לגבול המעיק עם המדינות השכנות, כדילוג קליל מעבר למרחק המתיש מאירופה, אמריקה ומזרח אסיה. פתאום יכולתי להתחבר לאינטרנט בתל אביב ולהרגיש בניו יורק. לקרוא את ה"ניו יורק טיימס" לפני הכתבים באמריקה. זה בדיוק מה שחסר לנו כל השנים: הכלי שמאפשר לחיות במזרח ולהרגיש במערב.

אבל ככל שהרשת התפתחה, ועברה לשליטת חברות גדולות - גוגל, אפל, אמזון, איביי - הגבולות הופיעו בה מחדש. אתרי קניות גדולים לא עושים משלוחים לישראל, ולא רוצים כרטיסי אשראי ישראליים. חנויות ושירותי מוזיקה ברשת, או אתרים לצפייה בסרטים וסדרות (נטפליקס, הולו), כבולים בהסכמי זכויות יוצרים, וחסומים לגמרי לגולשים שמחוץ לארצות ספציפיות.

ברשת לא שואלים איזה דרכון יש לך ואיפה אתה משלם מסים, אבל בודקים את כתובת החיוב (Billing Address) של כרטיס האשראי. כתובת החיוב היא הדרכון האינטרנטי: הרבה אתרים אמריקאיים חסומים לקניות של גולשים מחוץ לאמריקה, וכשהם מזהים את הקוד של כרטיס אשראי ישראלי הם פשוט מתעלמים או זורקים אותך מהמערכת. התירוץ המקובל הוא חשש מזיופים, אבל סביר יותר שהחנויות המקוונות בארצות הברית רוצות לשמור על הבלעדיות של נציגיהן ושלוחותיהן בעולם, ולא למכור ישירות ללקוחות זרים. כך אפשר גם לשמור על פערי המחיר שבין מדינות שונות.

שירותי המוזיקה והסרטים, ואתרים אחרים עם מגבלות גיאוגרפיות, בודקים את כתובת האינטרנט של הגולש, ה-IP, שאותה אפשר לדמות למספר תעודת הזהות ברשת. גם כאן, כמו בכרטיס האשראי, הקידומת חושפת את המיקום הגיאוגרפי, ומי שלא נמצא במקום הנכון מושלך החוצה. שירות המוזיקה פנדורה, שמרכיב רשימות השמעה של שירים לפי טעמו האישי של כל משתמש, פועל רק באמריקה. אם נכנסים לאתר של פנדורה מישראל, נתקלים בהודעת "עוף מכאן". השירות האירופי ספוטיפיי, שמאפשר להוריד למחשב כל שיר באופן חוקי תמורת דמי מנוי חודשיים, חסום גם לאמריקאים. רק מי שמחזיק כרטיס אשראי מאחת המדינות שהשירות פועל בהן (בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד, סקנדינביה) וכתובת הרשת שלו מזוהה בהתאם, יכול להתחבר.

מה עושים? מתחת לכל גבול אפשר לחפור מנהרה, וכך גם ברשת. במאמץ ובהוצאה לא גדולים, המחשב הישראלי יכול להתחפש למחשב אירופי, סיני או אמריקאי, ולהציג כלפי חוץ כתובת רשת זרה. זה חוקי לגמרי ולא מסובך. ממש כמו החברות הישראליות שקוראות לעצמן בשמות אמריקאיים ושוכרות תא דואר או משרד מאויש בחו"ל. בשיטה הזאת אני מאזין בקביעות לפנדורה. בדקתי: הרשת מזהה שאני בלוס אנג'לס, לא בתל אביב, והקפיצה עולה לי דולרים בודדים בחודש, הרבה פחות מכרטיס טיסה.

באתרי קניות כדאי להצטייד בכרטיס אשראי עם כתובת חיוב זרה. לא תמיד צריך לפתוח חשבון בנק בחו"ל, או לשמור על החשבון מתקופת הלימודים או הרילוקיישן. אפשר לקנות כרטיס אשראי משולם מראש במדינה שבה מבקרים, ולהשתמש בכתובת של המלון או של חברים מקומיים ככתובת החיוב. האתר יזהה את הכרטיס כמקומי, ויסכים לקבל מהקונה הישראלי את כספו.

בביקור באוסטרליה בסוף השנה שעברה הלכתי לקנות כרטיס סלולרי לאייפד, כדי שאוכל לגלוש באינטרנט מכל מקום בלי לשלם את דמי הגלישה המופקעים במלון. מצאתי דיל טוב בחנות של אחת הרשתות המקומיות, מילאתי טפסים והכנסתי את הכרטיס למכשיר. אבל כשרציתי להפעיל אותו נדרשתי לשלם בכרטיס אשראי מקומי. אבל אני לא אוסטרלי, התלוננתי למוכרת ששלחה אותי למוקד השירות בטלפון. האיש מעבר לקו רצה לעזור ונתן לי עצה: לך לדואר, קנה כרטיס ויזה או מסטרקרד משולם מראש, ואז תחזור אלינו.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#