אירלנד, המראה של אירופה - מגזין - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אירלנד, המראה של אירופה

התפוגגותו של "הנס האירי" בשלוש השנים האחרונות היא הרבה יותר מטרגדיה מקומית. היא משקפת את כישלונו של גוש היורו כולו

תגובות

"מה אעשה עם הכסף שלי"? שאלתו של בעל בית הקפה לא היתה מהסוג המתוחכם או המתחכם הנהוג בישראל בענייני כסף, והוא גם לא חיפש דרכים להשיג תשואה עודפת על כספים עודפים. שאלות כאלה שנשאלות כיום ברחובות הראשיים של ערי אירלנד עוסקות בהישרדות בסיסית, ובדרכים להגן על כספים הדרושים לקיום העסקים ומשקי הבית. כוונתו של השואל היתה פשוטה ביותר: האם עליו למשוך את כספו מהבנק האירי המקומי. התוספת "לפני שהבנק יתמוטט" לא היתה נחוצה - באירלנד, באמצע נובמבר 2010, היא כבר היתה מובנת מאליה.

מערכת הבנקאות האירית נקלעה לשלב נוסף במשבר המתמשך שהתחיל ב-, במהלכו נאלצה הממשלה להלאים את הבנקים הגדולים בזה אחר זה. כמה שבועות קודם לכן התחילו גופים עסקיים גדולים להעביר את כספם - לברוח, במילים פשוטות - ועכשיו המגיפה הדביקה את הציבור הרחב. ריח הפאניקה היה סימן מובהק לכך שהעניינים יוצאים מכדי שליטה.

אבל מדוע לדאוג לגורל הבנק אם הממשלה כבר השתלטה עליו, או עומדת לעשות זאת? התשובה המחרידה לשאלה תמימה זו היא שבאירלנד, אין די בהלאמת מערכת הבנקאות כדי לפתור את בעיית החובות הרעים שקברו את הבנקים. חובות אלה גדולים עד כדי כך שאין בכוחה של הממשלה להציל את הבנקים, והם מסוגלים לקבור מבחינה פיננסית הן את הממשלה והן את המדינה. האיתנות הפיננסית שאפיינה את אירלנד רק לפני ארבע שנים התחלפה במצב שבו ברור לכל בר־דעת שהמדינה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות שלקחה על עצמה.

מאחר שבעל בית הקפה, כמו גם שאר האזרחים, מודע היטב למצב הקשה של הבנק שלו ושל ארצו, שאלתו הפשוטה מתפרשת כך: ברור לי שעלי למשוך את כספי מהבנק המקומי שבו הוא נמצא, אבל מה אז? לאן אעביר אותו? איך אשמור עליו כדי שלא אמצא את עצמי מרושש? התשובה שניתנה במקרה הזה היה להעביר את הכסף לרבובנק (Rabobank), מוסד בנקאי הולנדי גדול שיש לו נוכחות באירלנד, ונחשב לאיתן גם ביחס לבנקים אירופאים גדולים בכלל. אולי זה לא פתרון מושלם, אבל בוודאי שיפור משמעותי עבור בעל עסק קטן שכל רצונו להתפרנס בכבוד.

החיים קשים אז צוחקים

האירוע המתואר לעיל התרחש בקילקני, עיר קטנה במרכז אירלנד, בצהרי יום שני, ה-15 לנובמבר. נכחתי בו והתרשמתי ממנו עמוקות. אולי זה נשמע יומרני, אבל אני משוכנע שדרך האנקדוטה הזאת ניתן להבין לא רק את המשבר הכלכלי שהורס את אירלנד אלא גם את המגה-משבר המכרסם באיחוד האירופי כולו.

סיפורה של אירלנד מיוחד במינו. המדינה הענייה והמפגרת במונחים אירופיים הגיעה אל עברי פי פחת בשלהי שנות ה-80, אך חילצה את עצמה הודות למהפך כלכלי־חברתי שביצעה, ובעזרת סיוע שקיבלה מהאיחוד האירופי והשקעות גדולות של חברות רב-לאומיות ואמריקאיות. בתוך עשור בלבד, בין 1988 ל-1998, הפכה אירלנד ממדינה כושלת למדינה משגשגת. לאחר מאות שנים שבהן צעירים אירים היגרו כדי להתקדם, התחילה אירלנד לקלוט תושבים חוזרים, והפריחה שלה משכה גם אזרחים ממדינות אחרות, ממזרח אירופה דרך אפריקה ועד למזרח אסיה. אבל שנות השגשוג לא ארכו, מפני שהעושר שנצבר בהן בוזבז כולו על נדל"ן.

המאניה שאחזה באירלנד בעשור שהסתיים ב-2007 היתה גדולה וחזקה יותר - באופן יחסי כמובן - מזאת שהשתוללה בארצות הברית. הבנקים האירים לוו סכומי עתק מאירופה, בעיקר מגרמניה ומבריטניה, והילוו את הכספים לקבלנים מקומיים שבנו בתים, ולמשקי בית שרכשו אותם. כשבועת הנדל"ן התפוצצה - וזה קרה, כמו תמיד, בקריסת מחירים שמחקה הן את הקבלנים והן את הבנקים שעמדו מאחוריהם - התבררו ממדי האסון והשלכותיו החברתיות. אירלנד התמלאה בשכונות רפאים ובהן בתים גמורים וגמורים-למחצה שבעליהם פשטו את הרגל ושאין עבורם קונים.

חמור מכך: מעמד הביניים האירי, ובמיוחד הצעירים השאפתניים שבו, נמחק מבחינה פיננסית. החובות שהעמיס הציבור הזה על עצמו כדי לרכוש בתים בפרברים מרוחקים (ומכוניות כדי להגיע מהם למקומות העבודה), היו גדולים בהרבה מערך נכסיו המצומק. אך הציבור מעדיף להתעלם מחלקו הלא שולי בהתהוות המשבר, ומשליך את כל האשמה על הקבלנים החמדנים ועל הבנקאים רודפי הבצע, שעשו יד אחת כדי לדחוף אזרחים תמימים לתהום פיננסית. הפוליטיקאים מכל המפלגות נתפסים כחבורת מושחתים שסייעו לקנוניה של הקבלנים והבנקאים, ובכך מוטטו את המדינה ומחצו את רמת החיים העכשווית והעתידית של אזרחיה.

למתבונן מבחוץ - ובוודאי למי שזוכר את התנהלותו של אותו ציבור בתקופת הגאות - זוהי גרסה מעוותת של מה שקרה. אבל האמת האובייקטיבית אינה קנה המידה הנכון כדי להבין את מה שמתרחש כעת באירלנד, ומה שצפוי לקרות בה - ובאירופה בכלל. הרחוב האירי, שמורכב ברובו מאנשים משכילים, ונטול רקורד היסטורי של עלייה על בריקדות והפגנות אלימות (בניגוד ליוונים ולשוכני הים התיכון האחרים), מתפוצץ מכעס, תסכול, תחושת השפלה ורצון עז בנקם. הוא עדיין מסוגל לחשוב ולנתח, אבל הוא איבד את שיקול הדעת.

כל זה התברר לי בקילקני הודות ליוזמה מיוחדת במינה: פסטיבל של כלכלה וקומדיה שהפיקו בצוותא האמרגן האירי ריצ'ארד קופר והכלכלן דיויד מקוויליאמס (שראיון עמו פורסם ב-TheMarker באפריל השנה). האירוע שהשתרע על פני סוף שבוע ארוך כלל עשרות פאנלים ומופעים, ומשך אליו אלפי אנשים מרחבי המדינה. הצלחתו היא מעידה על המצב המיוחד השורר באירלנד כיום: כשאנשים מוכנים לנסוע בגשם שוטף וקור עז, ולשלם כדי לשמוע כלכלנים דנים בנושאים כמו משכנתאות, הגירה, פערים חברתיים ומדיניות כלכלית־חברתית, כנראה שמשהו בוער בעצמותיהם.

שבוע אחרי הפסטיבל בקילקני, במהלך הפגנות ענק שנערכו בדבלין, ניסה ההמון לעלות על בניין הפרלמנט, והממשלה נפלה. זו לא היתה (עדיין) מהפכה במלוא מובן המילה, אבל אירלנד נמצאת בתסיסה מהפכנית. שלוש שנים של מיתון הולך ומחריף ואופק של צנע וגזירות נוספים דחפו את העם השקט והסובלני הזה אל הרחוב, בכל המובנים.

ברוכים הבאים לקטסטרופה

האפיונים הייחודיים של אירלנד הם רק התפאורה לסיפור האמיתי. שום מדינה אירופאית אחרת, להוציא ספרד, לא חוותה בועה נדל"נית כה גדולה, בוודאי לא כזאת שהחריבה את כל מערכת הבנקאות הלאומית. אבל במקרה האירי מסתתר גם הגרעין הקשה של המשבר הכלל-אירופי.

הנימה האירופית שזורה בסיפורה של אירלנד: סיוע מהאיחוד האירופי עזר לה להיחלץ מהמשבר בשנות ה-80; זרם ההלוואות מבנקים אירופיים מימנו, ולמעשה אפשרו, את ההשתוללות בנדל"ן; ובסופו של יום, היה זה האיחוד האירופי שהתווה את חבילת ההצלה הגדולה (כ-85 מיליארד יורו) שהוגשה לאחרונה לאירלנד, והמאפשרת לה להימנע מפשיטת רגל - לפחות לעת עתה. אך הציבור האירי המרוגז אינו חש עצמו אסיר תודה לאירופאים. בדיוק להפך: הוא מודע היטב לכך שהסיוע לא נועד להציל את אירלנד, אלא בראש וראשונה למנוע הפסדים כבדים לבנקים גרמנים, בריטים וצרפתים - שיהיו הניזוקים העיקריים מהכרזת פשיטת רגל מצד אירלנד. כלומר האירופים מצילים את עצמם על חשבון עתידם הכלכלי של האירים.

זה מסביר את המחזה הסוריאליסטי של חודש נובמבר, שבו השתתפו מצד אחד ממשלת אירלנד, ששבה ודקלמה מדי יום את המנטרה שלפיה אירלנד מסתדרת היטב, ואין לה צורך בחבילת הצלה, ומצד שני האיחוד האירופי על מוסדותיו שזעק "נציל אתכם, על אפכם ועל חמתכם. תיוושעו על ידינו, ויהי מה". מאחורי הקלעים התנהל מאבק אדיר סביב נושא שלכאורה כלל אינו קשור לעניין: שיעור מס החברות באירלנד הוא 12% - פחות ממחצית מהרמה הממוצעת במדינות האיחוד - והוא משמש תמריץ וכוח משיכה משמעותי ביותר עבור חברות זרות לבוא ולהשקיע באירלנד, לספק משרות לתושביה, ולחבר את המשק האירי לכלכלה הגלובלית. שותפיה של אירלנד באיחוד האירופי ניסו בכל מאודם להתנות את חבילת ההצלה שכפו על המדינה האומללה ב"יישור קו" בנושא מס החברות. בינתיים לא עלה הדבר בידם, אבל היד עדיין נטויה והחרב שלופה.

הציבור האירי מודע גם לכך שתמורת ה"הצלה" האירופית הוא יידרש לאכול מנות גדושות של מרורים, נוסף על אלה שבהם מלעיטה אותו ממשלתו בשלוש השנים האחרונות. הגזירות הקשות יגרמו למשק האירי להמשיך ולהתכווץ, ושיעור האבטלה שכבר הגיע לאזור ה־15%, יעלה עוד יותר בשל פיטורים המוניים בסקטור הציבורי, שהיה מוגן במידה רבה בשלבים הראשונים של המשבר. המובטלים האירים מתקשים לקיים את עצמם בגלל יוקר המחיה במדינה שבה כל המחירים נקובים ביורו, ומשקפים את רמת החיים בגוש היורו, אף שאירלנד מהווה רק נתח שולי ממנו. השורה התחתונה היא שאירלנד מוכיחה שהאיחוד המוניטרי - פרויקט היורו - נכשל הן בתיאוריה והן בפרקטיקה.

האיחוד המוניטרי שלל ממדינות ריבוניות את היכולת לקבוע את שיעור הריבית ואת שווי המטבע שלהן, אך במקביל לו לא בוצע גם איחוד פיסקלי, ולכן כל מדינה נשארה ריבונית בקביעת מערך ושיעורי המסים שלה, מערכת הרווחה וניהול תקציב המדינה הכולל. כעת, 12 שנה לאחר השקת היורו, מתברר שצדקו אותם כלכלנים שטענו שהפרויקט פגום ביסודו. לא ניתן לקבוע מערכת מוניטרית אחידה עבור מדינות ומשקים כה מגוונים, אלא אם האיחוד המוניטרי ישמש כשלב ביניים, המוביל לאיחוד פיסקלי ובכך לאיחוד כלכלי גמור.

האיחוד נפרם בקצוות

איחוד כלכלי אירופי יכול להתגשם באחד משני דפוסים: התפיסה הצרפתית היא של סמכויות גדולות לשלטון המרכזי ואובדן כמעט מלא של ריבונות מצד המדינות לטובת המרכז; הגישה הגרמנית, לעומתה, היא מבוזרת וליברלית יותר, ועדיין מכפיפה את המדינות הפריפריות למרכז ואת המדינות הקטנות לגדולות. אלא שהעם האירי אינו מוכן לקבל אף אחת מהגישות האלה. הוא - וכמוהו רוב עמי מדינות האיחוד, ואפילו הגרמנים - לא מוכנים להיות אלו ששוכבים על הגדר כדי לאפשר לפרויקט האירופי הגדול להתקדם לעבר יעדו הסופי: ארצות הברית של אירופה.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ינואר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#