מציאות מדומה לקהילה מדומיינת - מגזין TheMarker - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מציאות מדומה לקהילה מדומיינת

כך הצילה הסולידריות הדיגיטלית את כבודה של הרשת

תגובות

לא היינו זקוקים להוכחה נוספת שאנשים הם יצורים חברתיים, אבל היא הגיעה בכל מקרה. רבים מאתנו מנהלים כיום אינסוף מערכות יחסים ברמות שונות של קרבה והיכרות. מאז שנכנס האינטרנט לחיינו, ולאחר מכן המדיה החברתית, הצונאמי הזה הולך ומתעצם: הרשת מתפוצצת מקבוצות, בלוגים, האשטגים, תגובות, ציוצים. מעולם לא היינו תקשורתיים יותר.

גם מי שנמנע מהפומביות של רשתות חברתיות כמו פייסבוק ודומותיה, ככל הנראה לא הצליח לחמוק משימוש באפליקציות כמו ווטסאפ או טלגרם, שגורמות לנו להיות מעורבות בחייהם של קרובים ורחוקים יותר ממה שאי־פעם דמיינו או רצינו, וככל שהמגמה הזאת מתעצמת, השיח על ההשפעות של התרבות הדיגיטלית ממשיך לנוע כמו מטוטלת כבדת משקל בין הצד שמצביע על הסולידריות שהתקשורת הזאת יוצרת, האמפתיה, רשת התמיכה והעזרה ההדדית – לבין אלה המצביעים על ניכור, תחושת חידלון והיעדר קשרים אינטימיים אמיתיים.

Getty Images IL / עיבוד ת

האם בכלל קיימת סולידריות בעידן הדיגיטלי? "המלה עצמה – סולידריות – היא פוליטית", אומרת ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "כשאת אומרת אותה את בעצם מכוונת לסוג מאוד מסוים של קשר, שמגיע עם סוג של מטען. אני ישר מדמיינת את פועלי כל העולם. סולידריות הוא מונח מהעולם שבו חשבנו שהקהילה חשובה יותר מהפרט, והפרטים אמורים לעבוד בשביל הקהילה. זה היה פעם, כיום זה הפוך. הקהילה אמורה לשרת אותי, לי בא עכשיו לקטר בקבוצה של אימהות.

"הקהילה היא כבר לא שלם הגדול מסך חלקיו", אומרת וייסמן. "אין לה את הכוח של פעם, שאת חברה במשהו גדול ממך. עם זאת, אף שאבדה לה המשמעות, לא אבדה לה הפונקציונליות. את עדיין יכולה לקבל תמיכה, לגייס אנשים שילכו אחרייך לאיזושהי מטרה ויעשו רעש".

הקהילה הווירטואלית היא נושא מחקר ותיק של סוציולוגים וחוקרי תרבות דיגיטלית. המושג התפתח כבר בשנות ה־90, אבל לא בחלל ריק. קדם לו, בין השאר, המושג "קהילות מדומיינות", אומרת וייסמן.

"קהילות מדומיינות", ספרו הקנוני של איש מדע המדינה בנדיקט אנדרסון משנות ה־80, מסביר כיצד מתפתחת תודעת קהילה חזקה בין אנשים בזכות רעיון מלכד – כמו מדינת לאום – אף שהם אינם מכירים זה את זה. "אמצעי התקשורת תרמו להיווצרות הקהילות המדומיינות. אם כולם קוראים את אותו עיתון בבוקר, אז גם אנשים שלא מכירים זה את זה וייפגשו על הרכבת יוכלו לדבר על אירועי היום וירגישו חלק מאותה קהילה", אומרת וייסמן. "קהילה וירטואלית אינה קהילה במובן המסורתי ביותר של המלה, כמו קיבוץ או שטעטל. אנחנו לא נפגשים פנים מול פנים אבל אנחנו נפגשים על ציר הזמן ומדברים בצורה סינכרונית – מנהלים צ'ט. אנשים לא חולקים מרחב גיאוגרפי, אלא וירטואלי. בשנות ה־90 הקהילה הווירטואלית החזירה את התחושה של קהילה קטנה ואינטימית".

שיתוף הכאב

אבל שום דבר לא נשאר כפי שהיה בשנות ה־90. הקהילה השתנתה וכך גם הסולידריות שיכלה להציע. בדומה לקהילות קטנות גדלו ונהפכו לקהילות מדומיינות שכוללות מיליוני אנשים במאה ה־19, כך התחלפה גם הקהילתיות האינטימית עם צמיחתה האדירה של הרשת במשהו אחר שהמאפיין הבולט ביותר שלו הוא שיתוף – מכל סוג ועל גבי כל פלטפורמה, טקסטואלי או ויזואלי, אינטימי וחד־פעמי או טריוויאלי.

ד"ר כרמל וייסמן, אוניברסיטת תל אביב
דניאל צ'צ'יק

ה"שרינג", השיתוף הכפייתי, נהפך לאחת התופעות המושמצות ביותר בזמננו – אבל ייתכן שלא בצדק. "כאשר אנשים מבקרים את ה'אקסהיביציוניזם חסר הבושה' במדיה החברתית בימים אלה, אני מוצאת את עצמי מבולבלת", כתבה לפני כמה שנים חוקרת המדיה טרי סנפט במאמר "לשנוא את הברמאס: על אקסהיביציוניזם, בושה וחיים באינטרנט שבאמת קיים".

"מלבד סוציופתים, האם יש מישהו שהוא באמת חסר בושה?", שואלת סנפט במאמר, שאותו כתבה, לדבריה, "כדי להדגיש את הסולידריות שלי עם נשים מסוג מסוים שחיות את חייהן אונליין: אלה המכונות 'חסרות הבושה'". סנפט התכוונה – כאשר התחילה את מחקרה בשנות ה־90 – לנערות המצלמות את עצמן ללא הרף במצלמת רשת, וסופגות ביקורת על כך שאינן מבינות את גבולות הטעם הטוב. "הן נחשבו Too Much עבור כל האנשים סביבם", היא אומרת. "האשימו אותן באקסהיביציוניזם (אף שרובן לא הורידו את הבגדים); לעתים קרובות נתפשו כנרקיסיסטיות; ותמיד נחשבו לא יציבות רגשית". במשך הזמן, אומרת סנפט, היא התחילה לחוש הזדהות עמן.

סנפט מצטטת את הפילוסופית הפוליטית ג'ודי דין, שטבעה עוד לפני התפשטות האינטרנט את המונח "סולידריות רפלקסיבית": המחויבות לשתף את מאבקו של האחר, בהתבסס על הכאב שלו, או הבושה שלו. "למה אני לא מקדישה מספיק זמן להפצת המחשבות שלי, כפי שאני מקדישה לכתיבה?", תוהה סנפט בסוף המאמר. "התשובה היא, כרגיל, בושה. אני מתביישת שהמעשים שלי לא ייתפשו כאקט של סולידריות אלא כסוג של קידום עצמי, ולמדתי את האינטרנט הרבה יותר מדי זמן מכדי להאמין שכל פרסום הוא פרסום טוב".

כאשר דין כתבה על סולידריות רפלקסיבית בספרה "סולידריות של זרים" מ־1996, היא ודאי לא יכלה לחזות את מידת השיתוף שבה יזכה כאבו של האחר – מגמה שהלכה והתגברה עד שהגיעה לשיא במפץ הגדול של תנועת #metoo בסוף 2017.

"אומרים על פייסבוק שהוא כלי נרקיסיטי מאוד. ותמיד דיברו על זה בהקשר של ניכור, אבל יש כל מיני צורות של נרקיסיזם, והן יכולות לכלול גם מקומות של פגיעות וחולשה. ואם יש פנייה כנה לקהילה, או בקשה אמיתית לאהבה, אז יש גם היענות אמיתית", אומרת ליאורה לופיאן, עיתונאית חוקרת תרבות ואושיית פייסבוק בעצמה.

"האינטרנט צועד לכיוון של שיתוף וקהילה", אומרת לופיאן. "יש תחושה שעם הזמן העולם נפתח לכל מיני נקודות מבט. יותר ויותר קולות צפים ועולים, ולפעמים יש ממש חשמל באוויר. אפשר לדמיין משהו כמו #metoo בלי המדיה החברתית?".

ב־15 באוקטובר 2017, כמה ימים לאחר שהעיתונאי רונן פארו פרסם ב"ניו יורקר" את הכתבה על התקיפות המיניות המרובות של הארווי ויינשטיין, צייצה השחקנית האקטיביסטית אליסה מילאנו: "אם כל הנשים שהוטרדו או הותקפו מינית יכתבו Me Too, אנשים עשויים להבין את עוצמת הבעיה". הגפרור הזה הבעיר את האינטרנט, ולא רק אותו. תנועת #metoo עוסקת ביחסי גברים־נשים, אבל גם ביחסי גברים־גברים, וביחסי מרות לסוגיהם – אולי הנושאים הרגישים והנפיצים ביותר בעולם כיום. זו מהפכת רשתות חברתיות במלוא מובן המלה, והיא שונה ממהפכות קודמות. העוצמה שלה לא הגיעה מדיונים בפייסבוק שהתגלגלו למחאות רחוב סוערות, כפי שקרה באביב הערבי, אלא מווידוי שהצטרף לווידוי שהצטרף לווידוי – כל אשה ישבה בביתה ועשתה אקט אישי, פרסמה סיפור פרטי לחלוטין – ואת האנרגיה שנוצרה אי אפשר היה לעצור.

השימוש במדיה הדיגיטלית הבשיל בשנים האחרונות, ואפשר את המהפכה הזאת. "מי שיודע איך להשתמש במדיום הזה מקבל רשת אמיתית של תמיכה וסולידריות", אומרת לופיאן. היא מציינת סרטון מקסים של אברהם שלונסקי שאפשר למצוא ביוטיוב ובו אבשלום קור הצעיר שואל אותו מה דעתו על "המחשב האלקטרוני". "המחשב האלקטרוני בשום עניין ואופן לא יוכל לבוא במקום האני היוצר הבלתי אלקטרוני... האדם יוסיף להיות אדם", הוא אומר.

ללא קרדיט

"אני מאמינה בזה בלב שלם", אומרת לופיאן. "בעיני הטכנולוגיה מאפשרת חופש אישי מטורף, וזה לא נכון להגיד שהמדיום מנוכר. כי האנשים שמשתמשים במדיום מחיים אותו ומקיימים אותו, ויוצרים פסיפס אין סופי של דיונים, קולות, ותרבויות".

 

להיות לאחרים

התרבות הדיגיטלית, שמזוהה בעיקר עם אינטרנט ורשתות חברתיות, עשויה להשתנות בצורה רדיקלית בשנים הקרובות – אם התוכניות השאפתניות של חברות הטכנולוגיה הגדולות יקרמו עור וגידים – עם כניסתה של המציאות המדומה לחיי היומיום שלנו.

"הבעיה היחידה היתה שהדמעות גרמו לאדים על המשקפיים שלי. אבל מלבד זה, המאבק של בני המונדורוקו להגנה על לבו של האמזונס לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם". את הדברים האלה כתב העיתונאי והאקטיביסט אדם רמזי לאחר שהשתתף במיצג מציאות מדומה שיזם ארגון גרינפיס במטרה לעורר סולידריות עם מאבקו של שבט המונדורוקו הברזילאי, שנלחם לשמור על סביבת המחיה הטבעית שלו.

פעילי גרינפיס השתמשו במומחים לריחות כדי לשחזר באופן מדויק את הריח באזור הזה של האמזונס, והפיצו אותו בחלל כחלק מהחוויה; הם עיבדו קולות מוקלטים מהיער; מנורות מיוחדות דאגו לכך שהמשתתפים יחוו את מזג האוויר הלח והטרופי באזור. וכל זה עוד לפני חוויית המציאות המדומה שמתקבלת באמצעות המשקפיים המיוחדים והאוזניות. החוויה כה ריאליסטית, שמשתתפים רבים שולחים יד כדי ללחוץ את ידם של האנשים הווירטואליים שהם פוגשים במהלך הסיור המדומה, מספר רמזי.

טכנולוגיית המציאות המדומה נחשבת כבר שנים רבות לדבר הגדול הבא. חברות ענק כמו פייסבוק, גוגל, סמסונג וסוני השקיעו בה משאבים אדירים, ובשנים האחרונות ההשקעה רק הולכת וגדלה. הטכנולוגיה עדיין לא עשתה את פריצת הדרך שלה לקהל הרחב – אבל היא גם לא קופאת על שמריה. היא זקוקה לייצור של הרבה מאוד תוכן, ותוכן איכותי זקוק לאנשי מקצוע מעולים והוא גם יקר מאוד; חברות רבות עוסקות בימים אלה בייצור התוכן, ובשנים הקרובות נוכל לראות אם ההבטחה הזו תשנה את החיים של כולנו – או תישאר בשוליים.

כך או כך, מי שעושה כבר כעת שימוש יעיל בטכנולוגיה הזו הם גופים שמעוניינים לעורר עניין ציבורי, אמפתיה וסולידריות עם אוכלוסיות שסובלות מניצול או אפליה. גרינפיס הוא רק דוגמה אחת; גם האו"ם הפיק כבר כמה וכמה סרטים של מציאות מדומה – הידוע שבהם הוא "עננים מעל סידרא", שעוקב אחרי חייה של ילדה סורית במחנה פליטים – וגם אמנסטי אינטרנשיונל עשה זאת.

פרויקט נוסף שזכה לתהודה וגם הוקרן בישראל הוא The Enemy של צלם העיתונות המוערך כרים בן חליפה, בשיתוף עם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). מיצב המציאות המדומה הזה לוקח את המשתתפים לשלושה אזורי סכסוך בעולם – קונגו, אל סלבדור וישראל – כדי לפגוש לוחמים אמיתיים משני צדי הסכסוך, שעברו המרה טכנולוגית למציאות מדומה.

"מציאות מדומה לא עניינה אותי, מה שרציתי זה לקחת אנשים ולהכניס אותם לנעליים שלי", אמר בן חליפה בראיון ל"הארץ", כשביקר פה בשנה שעברה. "בכל אזור סכסוך שהייתי בו תמיד התחברתי בקלות עם שני הצדדים. גם פה, כשהייתי בעזה או בגדה המערבית הם חשבו שאני משם, וכשעברתי לצד הישראלי כולם היו בטוחים שאני מפה. ואז החלטתי שבמקום לרדוף אחרי האלימות ואחרי התוצאות הכאובות של הלחימה, זה בעצם הסיפור הכי חשוב שאני יכול להביא מהמקומות האלה: פורטרט של האויב".

מחקר שפורסם בסוף 2016 על ידי חוקרים מהאוניברסיטה של ברצלונה ומיוניברסיטי קולג' בלונדון הגיע למסקנות מרתקות לגבי הפוטנציאל של מציאות מדומה. לאחר שכבר הוכח כי בעת שימוש בגוף אלטרנטיבי בטכנולוגיית מציאות מדומה – למשל, כאשר למשתמש לבן יש "אווטאר" – גוף וירטואלי שחור – נרשמת ירידה ברמת ההטיה הגזענית, הוכיחו החוקרים דומנה בנקו ומל סלייטר כי לשימוש מתמשך יש השפעה מתמשכת של ירידה ברמת ההטיה.

כיצד תשפיע המציאות המדומה על תחושת הסולידריות האנושית? והאם לתחושה הזו בכלל תהיה השפעה בעלת משמעות, כזו שתוביל לפעולה בעולם האמיתי? ייתכן מאוד שהתשובה חיובית. התרבות הדיגיטלית כבר הוכיחה שהיא יכולה לשנות את המציאות בדרכים שאף איש טכנולוגיה או מעצב לא יכלו לצפות מראש. כך גם האנשים שיוצרים בימים אלה את תשתית המציאות המדומה אינם יכולים לדעת כיצד עשויות היצירות שלהם לשנות את העולם שבו אנחנו חיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם