להרוויח מיליונים - בזכות ארוחת צהריים - מגזין TheMarker - TheMarker

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להרוויח מיליונים - בזכות ארוחת צהריים

מסביב לשולחן מתעצבות זהויות לאומיות, נסגרות עסקות ומיושבים סכסוכים. איך צורך קיומי בסיסי נהפך למכשיר החברתי החשוב ביותר

2תגובות

"דברים שגדלים יחד באותו שדה כנראה גם ייצרו טעמים נכונים אם ישימו אותם יחד באותה צלחת", אמר השף הצרפתי אלן פסאר. כמו שלצד הסרפד גדל הצמח שמרפא את צריבתו. כך יודע הטבע לייצר מנגנונים שיידעו לפעול מעצמם, במעגל סגור.

אוכל אינו רק צורך פיזי באנרגיה. הוא גם כלי חברתי, דרך לתקשר עם אחרים, ואמצעי לביטוי ולסימון ההשתייכות למעגלים של לאומיות, מגדר, מעמד ודת. כך למשל, כאשר מהגר איטלקי בארצות הברית מבשל מקרוני, הוא לא רק נהנה ממנה שמוכרת לו מאז ילדותו, אלא גם מחזק את זהותו ואת הקשר לארץ מוצאו באמצעות מה שבחר לאכול. באופן דומה, כשאנו בוחרים לאכול מזון צמחוני או להימנע מאכילת בשר חזיר, אנחנו מצהירים על השתייכותנו לקבוצה בעלת ערכים משותפים ואמונות מסוימות.

LESLYE DAVIS / NYT

האוכל שאנו בוחרים להכין ולצרוך, אם כך, מאפשר לנו להגדיר את גבולות הקהילה שלנו, ובתוך כך מהווה גם מצע נוח להתפתחותה – כמו הנאורות שנרקמה בבתי קפה, או ערים שצמחו סביב שווקיהן.

אמנם שאלת הטעם בלתי נפרדת מסוגיות פוליטיות וכלכליות – אם ידו של אדם משגת רק תפוח אדמה, אפשרויות ההנאה הקולינרית שלו בוודאי שיהיו מוגבלות, אבל לאורך ההיסטוריה האדם כמעט אף פעם לא הסתפק באכילה רק לשם השבעת הרעב, גם בקהילות דלות אמצעים. רבים מהתהליכים התרבותיים בהתפתחות שלנו קשורים לא רק בחיפוש המתמיד אחר אוכל אלא גם ברצון לשפר את טעמו. הצורך והעונג אינם נפרדים זה מזה. עם הזמן הענקנו לאכילה חשיבות תרבותית והשלכות חברתיות עצומות. היא נעשתה לצורת תקשורת שאינה נופלת מכל צורת תקשורת אחרת, ולא פחות מכך, לכלי שמאפשר לכל חברה אנושית לאמן את שרירי הסולידריות שלה.

 

גבולות הסעודה הם גבולות הקהילה

תחושת ההיסוס לטעום מאכל בלתי מוכר בארץ זרה מוכרת לרבים, בפרט במקום שבו התרבות שונה מאוד משלנו. למרות ההיסוס, אנחנו יודעים שאין כמו טעימה מהאוכל המקומי כדי להתחבר אל המקום, להכירו מקרוב ולהתגבר על תחושת הזרות. בפעולת האכילה אנחנו מכניסים לתוכנו – פשוטו כמשמעו – את התרבות של מקום חדש, מתוודעים לטעמיו ומזינים את גופנו בחומרים שמהם ניזונים גם אנשי המקום. בכך אנחנו מקיימים פעולה של אמון ופתיחות כלפי הזר.

אלא שיש הבדל מהותי בין לאכול את מאכליו של האחר לבין לאכול בצוותא, עם האחר. דוגמה לכך היא הקושי להגדיר את מאפייניו של המטבח הישראלי החדש. חלקים נרחבים מהמטבח שלנו שאובים מהתרבות הערבית המקומית, שהיא חלק בלתי נפרד מזהותנו. למרות הדיאלוג שמתקיים דרך המאכלים, תושבי הארץ היהודים והערבים לא ממש צועדים לעמק של שלום והבנה. בעוד אנו לוקחים את המאכלים ומטמיעים אותם במטבח שלנו, אנחנו מנערים מעלינו את האנשים. ובשעה שלהכין את מאכליו של האחר יכול להיות סימן להזדהות, ולאכול את מאכליו של האחר סמל לקבלה, הרי לאכול עם האחר – זו היא כבר קבלה ממש.

קונפליקט קיטצ'ן
Courtesy of Conflict Kitchen

גם בתוך החברה היהודית האוכל מותח גבולות בין האוכלוסיות השונות. במאמר "האירוח ההדדי, והשוויון מסביב לשולחן", שפורסם ב־2012, מסביר הפילוסוף אסף זיידרמן איך חוסר היכולת לאכול יחדיו בצורה שוויונית תורם לקרע החרדי־חילוני בחברה הישראלית. "לחז"ל גורליותה של האכילה המשותפת היתה ברורה", כותב זיידרמן. "כשנצרכו לייצר הפרדה בין יהודים לגויים, הם חוקקו חוקים שלא יאפשרו אכילה משותפת. חז"ל ידעו ללא ספק מה הם עושים. הם ידעו שגבולות הקהילה נקבעים על־פי גבולות הסעודה: עם מי שאוכלים – גם מתחתנים".

האוכל, טעמיו והמשמעויות שחבויות בו, הם אמנם בעלי השפעה חברתית אדירה, אבל כזו שלעולם תהיה משנית בחשיבותה לאלה של הארוחה כמנהג חברתי משותף. אנחנו לא יכולים לחלוק ביס שאכלנו כפי שאנחנו יכולים לחלוק שיר ששמענו או תמונה שראינו. כוחו של האוכל, אם כן, מוגבל. "במקום זה, אנחנו חולקים צורך חייתי ואנחנו חולקים את הצורות החברתיות והתרבותיות שהתפתחו מתוך הצורך הזה. זאת אומרת, אנחנו חולקים את השולחן", כתב הסוציולוג גאורג זימל. האדם הוא ככל הנראה החיה היחידה שחולקת אוכל גם עם מי שאין לה קשר דם עמו, ומנהג זה מתקיים באופן אוניברסלי מזה כ־12 אלף שנה. כמעט בכל תרבות אנושית, אכילה היא פעולה שנעשית בחברת אנשים אחרים. אפילו מקורה של המילה האנגלית Companion, שפירושה "חברה" או "בן לווייה", הוא במילים הלטיניות Com ("עם") ו־Panis ("לחם").

אריסטו ואפלטון כתבו רבות אודות הארוחה המשותפת, ושניהם ראו בה מנהג הכרחי לקיום דמוקרטיה תקינה ולקבלת החלטות בכל יחידה קולקטיבית. באחד מכתביו אפילו מביע אריסטו כעס על נוכחותם הדלה של עניי העיר בארוחות המשותפות, ומזכיר כי ארוחות אלו נועדו להיות מוסד פופולרי, שבו לוקחים חלק כל האזרחים. בחברות מסוימות האכילה המשותפת אכן נתפשת כשלב חיוני בקביעת מקומו של הפרט ביחס לכלל, ובחברה המערבית המודרנית ניתן לה מקום מרכזי בתהליך ביסוסה של מערכת יחסים בינאישית. יכולנו באותה קלות לפתח מנהג שבו יוצאים לדוג כדייט ראשון, אך במקום זאת מקובל לחשוב שהארוחה היא הדבר שמפריד בין היותנו זרים להיותנו מכרים.

 

אוכל הוא גשר

לגברים באחד השבטים בבורקינה פאסו מותר לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים, חוץ מאשר עם הנשים של מי שהם נוהגים לסעוד עמם. האכילה המשותפת היא עניין מחייב, וייתכן שהסיבה לכך היא שלאכילה המשותפת משמעויות נלוות שלא נופלות במשמעותן מענייני חיים ומוות.

שלום עלחם

במרוצת השנים המשיכה הארוחה להתהוות כמקום מרכזי להתכנסות, סגירת הסכמים, פעילות חברתית ויצירת קשרים, ובשנים האחרונות מצטברות עדויות מדעיות לחשיבותה גם כאמצעי לתקשורת בינאישית. מחקר של קווין קניפין מאוניברסיטת קורנל הראה איך כבאים שאוכלים יחדיו עובדים טוב יותר וביעילות רבה יותר יחד. מחקרים אחרים הראו כי בני נוער שיש בביתם ארוחה משפחתית דרך קבע נוטים פחות לצרוך סמים, אלכוהול וסיגריות, ואפילו הישגיהם הלימודיים והחברתיים גבוהים יחסית לאלה של צעירים שאינם אוכלים בקביעות עם בני משפחותיהם.

מחקר במחלקה לחקר קליני של הילד והמשפחה באוניברסיטת אמסטרדם, הראה שלהציע למישהו אוכל מייצר תחושות אמפתיה הן אצל מקבל ההזמנה, והן אצל המזמין. האירוח, קבעו החוקרים, הוא על כן גם פעולה מוחשית של הזדהות והבעת חיבה או אהבה כלפי הזולת. הארוחה, נכתב במסקנות המחקר, היא כלי נהדר "ליצירת חברות, אינטימיות ותחושות אהבה בין אנשים" – אנשים שאנחנו מכירים, בוודאי, אבל חשוב מזה, גם כאלה שלא.

בניסוי שנערך בקרב סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה, ודווח ב"הרווארד ביזנס ריוויו", חולקו המשתתפים לשתי קבוצות והתבקשו לבצע עסקות שהוגדרו "מורכבות". נמצא, כי הקבוצה שניהלה את המשאים והמתנים לגבי העסקות שביצעה סביב שולחן ארוחת הצהריים, דיווחה על רווחים פוטנציאלים שעלו ב־6.7 מיליון דולר על אלה של הקבוצה השנייה, שלא כללה ארוחה משותפת בתהליך עשיית העסקים שלה. כלל המחקרים מצביעים על כך שאכילה בצוותא יוצרת אינטימיות, מעודדת התנהגות נוחה ומשוחררת, הופכת אותנו למקבלים יותר ומפחיתה נטייה להתנהגות דומיננטית.

יוזמות מהשנים האחרונות משתמשות בארוחה ככלי לשיח והתקרבות חברתית וקהילתית. אחת מהן היא Conflict Kitchen בפנסילבניה – מסעדה שמגישה רק מאכלים ממדינות שעמן יש לארצות הברית סכסוך. אחת לכמה חודשים משנה המסעדה את חזותה ומציגה מדינה אחרת ממנה נבחרו המאכלים. איראן, אפגניסטן, קובה, הרשות הפלסטינאית וצפון קוריאה הן רק חלק מהמדינות שכבר התארחו במטבח שלה. גישה אחרת מציגה היוזמה הירושלמית "שלום עלחם", שמביאה לשולחן לא רק את המאכלים של הקבוצה האחרת אלא גם את האנשים שלה, ומייצרת ארוחות משותפות שמטרתן לקרב בין קהילות של עולים לתושבי העיר. את הפרויקט יצרה השחקנית אורית ממרוד עם ועבור ג'רוזלם וילג' ב־2013. כל ארוחה שהוגשה בפרויקט הוכנה על ידי שני אנשים מהמגזרים השונים, כשרשימת האורחים מורכבת מחבריהם של שני המארחים המבשלים. התוצאה היתה ארוחות שמפגישות את כל הרקעים, האמונות, והעדות השונות בעיר.

עוד פרויקט גסטרונומי אקטיביסטי נמצא ממש מעבר לגבול, אצל שכנינו הלבנונים. סוכ אל טייב ("השוק הטוב"), שוק האיכרים הראשון והיחיד בביירות, החל את דרכו ב־2004 במטרה "לייצר מרחב שמביא יחד אנשים ממחוזות ואמונות שונים", כפי שאמר המייסד, כמאל מוזוואק, בהרצאת TEDx ב־2012 שבה סיפר כי הרעיון להקמת השוק נולד אחרי מלחמת האזרחים, מתוך רצון להכיר את ה"אחרים" במדינתו. פרויקט משותף כזה, הוא חשב, יכול לגבור בכוחו על הקונפליקט. כיום משמש השוק מקום מפגש לבני כל המגזרים במדינה מרובת המיעוטים.

בהונגריה, השתמשה האמנית מריה ווגלזנג באוכל כדי להתעמת עם הסטיגמה החברתית כלפי קהילות הצוענים במדינה. במיצג "לאכול, לאהוב, בודפשט", היא הזמינה את מבקריה לשבת מאחורי מסך לבן, ובעוד נשים צועניות מאכילות אותם הם התבקשו לספר את סיפור חייהם. לדברי האמנית, למיצג היו תגובות אמוציונליות למדי ורק מקצתן שליליות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם