לגירוש יש מחיר - מגזין TheMarker - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לגירוש יש מחיר

מדוע מוכנה הממשלה להשקיע מאות מיליוני שקלים בגירוש, כולל פיצוי למבקשי המקלט, העסקת גורמי אכיפה, הוצאות העברה והטסה — במקום להשקיע סכומים נמוכים יותר בקליטתם במשק בצורה בונה

4תגובות

הגירוש המתוכנן של פליטים ומבקשי מקלט לאפריקה הוא אות קלון. ברקע עומדים תופעות ותהליכים מכוערים, המטילים צל כבד על החברה והמשק: למי יש אינטרס בגירוש, כיצד הדבר קשור לנוכחותם של לא־ישראלים אחרים במדינה, ומהן המשמעויות הכלכליות? אנסה להסביר ולהציע מדיניות אנושית וחכמה יותר.

לפני הכל, חשוב להציג נתונים, מאחר שהמגורשים לעתיד הם חלק מאוכלוסייה רחבה יותר של זרים בישראל. יש שלוש קבוצות עיקריות של מהגרים זרים בישראל – עובדים זרים (כולל חוקיים ולא חוקיים, ובהם "תיירים"), עובדים פלסטינים, ו"מסתננים". הקבוצה הקטנה ביותר שבה מדובר בהקשר הגירוש, מונה, לפי נתונים רשמיים של רשות האוכלוסין וההגירה מינואר 2018, 37,288 מסתננים הנמצאים בישראל, רובם מסודן ומאריתריאה. על פי הנתונים, 3,375 מסתננים עזבו מרצון במהלך 2017 ו־5,841 הורחקו בשנה זו. ראוי לציין כי ההרחקות ב־2017 היו בעיקר של זרים מאוקראינה ומגאורגיה. מאז הקמת הגדר בגבול הדרומי ב־2013 כמעט שאין כניסות של מסתננים. ב־2017 לא נרשמו כלל כניסות מהגבול הדרומי.

Ariel Schalit/אי־פי

גודל הקבוצה השנייה, של עובדים פלסטינים, מוערך בין 80 אלף איש (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ל־96 אלף (בנק ישראל) נכון ל־2016.

הקבוצה הגדולה ביותר היא זו של העובדים הזרים החוקיים והלא חוקיים. להלן נראה כי גודלה היחסי אינו מקרי. רשות האוכלוסין מדווחת על 88,171 עובדים זרים חוקיים ו־18,059 עובדים זרים לא חוקיים בסוף 2017, ועל 74 אלף תיירים ללא אשרה בתוקף, מתוכם כ־70% ממדינות ברית המועצות לשעבר, נכון לסוף 2016. לא נלאה את הקורא, אך קיימים הבדלים בין הנתונים המדווחים על ידי הלמ"ס, רשות ההגירה ובנק ישראל. ב־2016 נע אומדן מספר העובדים הזרים (כולל לא חוקיים) בין 175 אלף ליותר מ־200 אלף. רק ההבדלים הללו שווים בגודלם לכל אוכלוסיית המועמדים לגירוש. אם מסכמים את המספרים הללו מגלים שכל הזרים ביחד מהווים 3.3%־3.9% מסך האוכלוסייה הקבועה בישראל, המונה כ־8.8 מיליון איש. אוכלוסיית "המסתננים" מהווה אפוא פחות ממחצית האחוז מסך האוכלוסייה בישראל. שתי השוואות יספקו המחשה נוספת לגדלים היחסיים כאן. הראשונה היא לענף הסיעוד, שם איש לא מציע גירוש או אפילו הפסקת הבאת עובדים זרים, ופועלים בו יותר מ־63 אלף עובדים זרים, כלומר פי שלושה לערך ממספר המועמדים לגירוש. ההשוואה השנייה היא לארצות הברית, שבה יש 11 מיליון מהגרים לא חוקיים, המהווים 3.4% מהאוכלוסייה. לא מדובר בכמות מסתננים גדולה במיוחד בישראל.

החלטת הממשלה מספר 3326 מ־3 בינואר 2018 אינה מפרטת את מספר המגורשים (ההשערות הן שמדובר בכ־20 אלף איש), אך מקצה לנושא משאבים לאכיפה – 180 תקנים לרשות האוכלוסין וההגירה, עם אפשרות של הקצאת 40 תקנים נוספים בתחילת 2019.

כיצד נוצר מצב זה ומה האינטרסים המשחקים כאן תפקיד? ישראל מנהלת זה כמעט 30 שנה מדיניות לא עקבית, ולעתים קרובות לא ברורה, באשר לקליטתם בישראל של לא־יהודים. המדיניות דה־פקטו התירה למעשה כניסתם של זרים, והביטוי של כניסה זו הוא המספרים דלעיל.

בפרק הזמן הזה התגבשו קבוצות אינטרסים של ישראלים שיש להם עניין כלכלי בהבאת עובדים זרים, אך לא בהעסקת פלסטינים או מבקשי מקלט מאפריקה. כך למשל, קבוצות אלו, הפועלות כחברות כוח אדם בשמות שונים, יעדיפו להחליף את הפליטים המגורשים, המועסקים כעת בבתי עסק כמו מסעדות, בעובדים זרים אחרים, שהן יתווכו את הבאתם. במקרים אחרים, האינטרסים של חברות כוח האדם הללו פוגשים את האינטרסים של המעסיקים. למשל, מעסיקים בבניין ובחקלאות מעוניינים בהעסקת עובדים בעלות נמוכה, הן מבחינת שכר עבודה והן מבחינת תנאי עבודה בפיקוח מוחלש. לחברות כוח האדם יש עניין גדול בגביית סכומים ניכרים מהעובדים עצמם ומהחברות המעסיקות אותם בישראל. יש להן גם אינטרסים נוספים: לא לאפשר כניסת עובדים אחרים, לא לשלם יותר מדי מסים, ולא להיות נתונות לפיקוח ממשלתי.

משיחות עם גורמי מקצוע במגזר הציבורי עולה כי כדי להשיג יעדים אלה, פועלות אותן קבוצות בממשלה ובכנסת וגם בקרב גופים משפיעים אחרים, כמו מרכז הליכוד. תמיכתן באישים פוליטיים יוצרת אצל האחרונים את התמריץ הפוליטי והכלכלי לקדם את האינטרסים שמניתי. לפיכך, שר פנים ממוצע, או פקיד בכיר במשרד או ברשות הרלוונטית, יקדם מדיניות של גירוש. אם יש בזה גם רווח אלקטורלי לפוליטיקאי, אזי התמריץ רק מתחזק.

מערכת אינטרסים זו נותנת מענה לתמיהה מדוע מוכנה הממשלה להשקיע מאות מיליוני שקלים במבצע הגירוש, כולל הוצאות על פיצוי לפליטים, העסקת גורמי אכיפה והוצאות העברה והטסה, במקום להקצות סכומים נמוכים יותר לקליטתם במשק בצורה בונה. אותו הסבר תקף גם לעובדה שבמקביל לגירוש הפליטים, ימשיכו אותם גורמי ממשל לאפשר את כניסתם של עובדים זרים. אם הדבר יהיה בשיטת "הדלת המסתובבת" הרי זה משובח, מבחינת אותן קבוצות אינטרס.

לפיכך, אם אמנם ייצא הגירוש לפועל, יפסיד המשק הישראלי מאות מיליוני שקלים בהוצאות הגירוש, וסדרי גודל דומים בהפסדי תוצר שהמגורשים יכולים היו לייצר. זאת, לאחר הוצאת סכומים לא מבוטלים על כליאה והליכים אחרים הננקטים ביחס אליהם (אם כי נכון שמנגד, יחסוך המשק את ההוצאות על מתן שירותי חינוך, בריאות ורווחה לפליטים, במידה שניתנים כאלה).

אם לא יתממש הגירוש המתוכנן, נשאלת השאלה מה יהיה גורלה של אוכלוסייה זו. אפשרות אחת, ולצערי הסבירה יותר, היא שהם יועסקו בתנאי ניצול, בעבודות בפריון ובשכר נמוכים, ויקבלו שירותים ציבוריים בהיקף ובאיכות נמוכים. במצב זה יהיה פוטנציאל גדול לחיכוך עם האוכלוסייה הוותיקה (למשל בדרום תל אביב), מה שיכול להביא להיווצרות מעגלי פשיעה, בנוסף למעגל העוני.

אבל אפשר גם אחרת. בעולם הצטבר ניסיון על פיו מתן סטטוס חוקי למהגרים לא חוקיים משפר לא רק את מצבם, אלא גם את תרומתם למשק. בספרד, למשל, מדיניות של "הלבנת" כ־600 אלף מהגרים ב־2004 הביאה לתקבולי מסים בסך של כ־4,000 יורו מכל מהגר בממוצע. מחקר שפרסמו בחודש שעבר בארצות הברית שלושה חוקרים מברקלי ואוניברסיטת CUNY, אמד תוספת תוצר של 7,400 דולר בממוצע לכל מהגר ש"הולבן" בתוכנית שהעביר הנשיא אובמה ב־2012. תוכניות אלו סייעו לרכישת מיומנויות על ידי המהגרים ולהשתלבות מוצלחת יותר בשוק העבודה. ברוח זו הציע ירום אריאב, מנכ"ל האוצר לשעבר (במאמר ב־TheMarker ב־7 בפברואר 2018) לערוך מיפוי של המחסור בעובדים במקצועות נדרשים, לפעול לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט בכל הארץ ולהשמתם באותם המקצועות ולדאוג להכשרה מקצועית ולשימוש בשורה של תמריצים כלכליים כדי להבטיח את הישארותם במקומות היישוב המיועדים.

קשה לכמת את התסריטים הללו בהיעדר נתונים מפורטים על האוכלוסייה הזו בישראל, אך אין ספק כי בתסריט הראשון התרומה למשק מהישארותם של מבקשי המקלט תהיה נמוכה בהרבה מאשר בתסריט השני, ורווחתם תהיה במדרג דומה.

ראוי לחשוב על לא־ישראלים קודם כל כבני אדם, וככאלה היכולים לתרום למדינה וגם להיתרם ממנה. התופעה העמוקה והחמורה, המתבטאת ביחס לעובדים הזרים, כמו גם לעובדים הפלסטינים (ולתושבי השטחים בכלל), היא ההתייחסות אליהם כאל בני אדם סוג ב', שמותר לתת להם יחס ותנאים עלובים.

ערן ישיב
אייל טואג

מבקשי המקלט הגיעו לישראל מסיבות דומות שהביאו אותם למקומות אחרים בעולם המערבי. מונעים על ידי תנאי חיים קשים עד כדי מסוכנים בארצות מוצאם, הם פותחים בתהליך קשה (ומסוכן בפני עצמו) של מעבר לארץ עשירה ובטוחה יותר. בשנים האחרונות הפך נושא זה לראשון במעלה בדיון הציבורי באירופה, ובימים אלה ממש גם בארצות הברית. היו לו כבר ביטויים פוליטיים שונים, החל מעליית משקלן האלקטורלי של מפלגות המתנגדות להגירה, באופן בולט בגרמניה ובשוודיה, וכלה בעלייה לשלטון של מנהיגים המעלים על נס מדיניות קיצונית יותר כמו דונלד טראמפ בארצות הברית, ויקטור אורבן בהונגריה ואנדז'יי דודה בפולין. ביטויים של גזענות ושנאת זרים התעצמו מאוד בשנים האחרונות.

לאור הניסיון המצטבר מתחילת שנות ה־90, ובהינתן מערך הכוחות בפוליטיקה, במשק ובחברה הישראלית, סביר לצפות לגירוש חלקי ולהתממשות התסריט "הרע" שציינתי קודם ביחס לנותרים. מנת חלקם של אלה לא תהיה טובה מזו של העובדים הזרים והעובדים הפלסטינים והיא תכלול שכר נמוך, שעות עבודה ארוכות, תנאי מחיה רעים ואיכות נמוכה ומוגבלת של שירותים ציבוריים.

לעובדים אלה אין ייצוג בפני המעסיקים שלהם או בפני הרשות השלטונית, למעט דרך עמותות שונות, שאמצעיהן דלים. מבקשי המקלט שיישארו כאן אמנם לא ימצאו את מותם במימי הים התיכון ליד איטליה, כמו רבים מחבריהם לצרה, או בארצות הטבח והאלימות באפריקה, אך חיי רובם יהיו רעים ועלובים.

ערב חגיגות ה־70 לישראל, תוכנית הגירוש, והאינטרסים ודפוסי הניצול העומדים בבסיסה, הם כתם משמעותי המוטל על דמותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#