ללא שליטה - מגזין TheMarker - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
גופים פיננסיים

ללא שליטה

מודל גרעיני השליטה היה אמור להבטיח לבנקים איזונים ובלמים ובעלי בית עם כיסים עמוקים שיגנו עליהם בעת משבר. ברגע האמת התברר שההבטחה הזו ריקה

6תגובות

בנק ישראל הוא הגוף היחידי בישראל ששובר את הראש כבר שלושה עשורים בשאלה מהו המודל הטוב ביותר לשליטה בבנקים. הוא לא עושה זאת משיקולים של ביצועים, ריכוזיות או אפקטיביות למשקיעים, אלא מסיבה אחרת לגמרי: משימתו של הבנק המרכזי היא לשמור על יציבות הבנקים, ולכן הוא מתלבט בשאלה איזה סוג של בעלות הכי מתאים כדי להשיג את מטרת העל הזו. אחרי שהבנק המרכזי ניסה במרוצת השנים הללו כמה סוגים של בעלי שליטה, ושלושה מודלים שונים, מתבקש להגיד שהניסיון הנצבר מעיד על פתרון מנצח. הבעיה היא שאין כזה.

האבולוציה של מבנה הבעלות על הבנקים בשלושת העשורים האחרונים החלה קצת לאחר משבר המניות הבנקאיות ב־1983, שבו הלאימה הממשלה את הבנקים הפועלים, לאומי, דיסקונט, המזרחי ואגוד. ההלאמה לא נעשתה בגלל אידיאולוגיה, אלא היתה בבחינת רע הכרחי, ונועדה להרגיע את הציבור שהפסיד מיליארדי שקלים עקב ויסות המניות הבנקאיות. אבל לממשלה היה ברור שהבנקים לא יישארו לנצח בבעלותה, ולכן היא הקימה חברה בשם נכסים מ.י – כמנגנון שיצר חיץ מסוים בין הדרג הפוליטי למנהלי הבנקים, ונועד למנוע קבלת החלטות לא ענייניות בניהול עסקי הבנקים; בפועל, שרי האוצר היו מעורבים עמוקות במינוי המנהלים בבנקים – שחלקם הגיעו לתפקידיהם לאחר שקודם לכן החזיקו במשרות שונות במשרד האוצר (עמירם סיון, עמנואל שרון, איתן רף ואלי יונס) או בבנק ישראל (גליה מאור).

שרי אריסון
ניר קידר

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הכניסה ללקסיקון הממשלתי את ההפרטה, ובתחילת שנות ה־90 החלה המדינה למכור את הבנקים שהלאימה בעשור הקודם. זה היה הרגע שבו החל הבנק המרכזי לגבש תפישת עולם בשאלת הבעלות על הבנקים. מצד אחד, היה ברור שהמדינה לא צריכה להיות בעלים של בנק; מצד אחר, היה חשש גדול מפני מודל פוליטי, כפי שהיה ערב הלאמת הבנקים, ואשר הוביל גם לקריסתם. בנק ישראל היה עדיין מוכה טראומה מקריסת הבנקים, ולכן המודל שגיבש התבסס על שלושה כללים: 1. בעל שליטה צריך להיות מזוהה, בניגוד לגופים מוסדיים שמנהלים כספי אחרים; 2. בעל השליטה צריך להיות בעל כיסים עמוקים למקרה שהבנק מסתבך ונדרשת לו הזרמת הון; 3. גרעין שליטה יכלול כמה משקיעים מסוג זה על מנת שתתקיים בו מערכת איזונים ובלמים.

בהתאם למודל הזה, מכרה המדינה את בנק אגוד לקבוצה בראשות שלמה אליהו, דוד לובינסקי, ישעיהו לנדאו ומשפחת רוטלוי. בנק המזרחי (שבהמשך שינה את שמו למזרחי טפחות) נמכר למשפחת עופר ולמוזי ורטהיים, ובנק הפועלים נמכר לקבוצת משקיעים בראשות תד אריסון, שכללה גם את משפחת דנקנר ואת המשקיעים האמריקאים מייקל שטיינהרדט, לן אברהמסון, צ'ארלס שוסטרמן ולו רניירי. בנק דיסקונט נמכר לקבוצת ברונפמן־שראן. התהליך הסתיים ב־2005, אז נמכר דיסקונט. בכל אותן שנים ניסתה המדינה למצוא קונים לבנק לאומי, אך נכשלה. שמות של מועמדים לרכישת הבנק התנוססו בעיתונים ללא סוף – ממשפחת ספרא דרך שלדון אדלסון וכלה בפרנק לואי. איש מהם לא הגיע באמת קרוב לרכישת הבנק. המדינה נותרה בעלת מניות בו למורת רוחה, ובניגוד למדיניותה להפריט את הבנקים ולקבל תמורתם הכנסה ישירה לקופת המדינה.

הכישלון במכירת בנק לאומי הביא יחד עם שורה של התפתחויות בבנקים המופרטים לגיבוש מודל אחר של בעלות: בנק ללא גרעין שליטה. המסקנה הזו התגבשה הן משום שלא נמצאו קונים ללאומי, והן בגלל שהניסיון הנצבר בבנקים המופרטים לא הראה שהמודל הזה עובד תמיד בצורה טובה.

דני דנקנר
דודי ועקנין

 

האיזונים והבלמים עפים מהחלון

בנק ישראל עקב במהלך השנים אחר ההתפתחויות בבנקים המופרטים, וגילה שוב ושוב שהעברת הבעלות מהמדינה לבעלים פרטיים אולי פתרה בעיה אחת של מעורבות פוליטית, אך יצרה סדרה של בעיות חדשות. אחת מהן, שחזרה על עצמה ללא הרף, היא בעלי מניות שפשוט לא מסתדרים ביניהם. כך, משפחת עופר ומשפחת ורטהיים לא הסתדרו ובמשך עשור החליפו יו"רי דירקטוריון ללא הרף. גם בבנק אגוד הסתכסכו הבעלים, ולמעשה עד היום יש נתק בין שלמה אליהו לשאר הבעלים. בבנק הפועלים החליטו האמריקאים לצאת מההשקעה, ושרי אריסון רכשה את חלקם ונאלצה בהמשך לרכוש גם את חלקם של הדנקנרים, שעימם היא הסתכסכה. בנק ישראל גילה בדרך הקשה שהוא צריך להיות לעתים גננת, ולתווך בין בעלי שליטה מסוכסכים.

אבל מה שהטריד את הבנק המרכזי עוד יותר היה העובדה שבעלי שליטה פרטיים, שהם אנשי עסקים עם שורה של פעילויות עסקיות אחרות, גורמים לשורה של בעיות אחרות: אשראי למקורבים; מידע וכוח רב מדי שהיה מצוי בידיהם; ולחצים כלכליים שבפניהם הם עומדים בעסקיהם האחרים, ואשר עלולים להשליך על מצב הבנקים שהם מנהלים.

צדיק בינו
'קובי קלמנוביץ

המקרה הכי קיצוני היה של דני דנקנר, שמונה ליו"ר בנק הפועלים על ידי בעלת השליטה, שרי אריסון. כבר כשהבנק נמכר לקבוצת אריסון־דנקנר, בשנת 1997, היה ברור לבנק המרכזי שהידיים החלשות יותר בבעלות החדשה הן אלה של משפחת דנקנר. בני המשפחה רכשו את חלקם בבנק הפועלים בהלוואה שאותה נטלו מבנק לאומי, כנגד קרקעות בעתלית ובאילת שזכו להערכות שווי מנופחות הודות לקשריהם הטובים של בני המשפחה עם אהוד אולמרט ועם מינהל מקרקעי ישראל. לימים הובילו הקשרים האלה את דני דנקנר וגם את אולמרט לכלא, בשל הסתבכותם בפרשת הולילנד.

זו לא היתה הבעיה היחידה. דנקנר היה מסובך בקשיים יחד עם בני משפחתו בחברת אלרן, והדבר הוביל לסדרה של תסבוכות בתפקידיו כיו"ר הבנק שבגינן הורשע בקבלת דבר במרמה, בהלבנת הון ובהפרת אמונים. נגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' סטנלי פישר, זיהה את דנקנר כמנהל בעייתי עוד לפני הרשעותיו, וב־2009 תבע משרי אריסון להדיחו. להפתעתו, בקשתו זו נתקלה בהתנגדות קשה מצדה של אריסון, כמו גם רבים במגזר העסקי ובתקשורת, שנהנתה במהלך השנים מתקציבי הפרסום של בנק הפועלים. כל הפרשה התרחשה תוך כדי המשבר הפיננסי הגלובלי, שהסב הפסדים גדולים לבנק הפועלים בשל השקעות באג"ח מגובה משכנתאות, תחום שדנקנר לא ממש התמצא בו.

זה היה רגע מכונן מבחינת בנק ישראל, בכל הקשור להבנת מגבלותיו של גרעין שליטה בבנק הגדול במדינה – בנק שבו הופרו האיזונים והבלמים, ונותרה רק שרי אריסון כבעלת שליטה יחידה. דנקנר הודח בסופו של דבר, אבל הדבר הותיר צלקת גדולה בבנק המרכזי. המודל שכה האמינו בו, של גרעין שליטה מזוהה, התברר כמסוכן וכבעל פוטנציאל הסתבכות לא פשוט.

למעשה, הבנק המרכזי גילה שגרעין שליטה כמו שהתקיים בבנק הפועלים כלל כמה מרכיבים שהדירו שינה מעיני המפקחים על הבנקים: 1. בעל הכיסים העמוקים בבנק, תד אריסון, מת כשנתיים לאחר הרכישה ואת מקומו תפסה בתו שרי, שלא הפגינה רמת מעורבות וידע גבוהים בעסקי הבנק; 2. המשקיעה השנייה בגודלה בגרעין השליטה, משפחת דנקנר, עשתה זאת מבלי שהיה לה הון עצמי ממשי; 3. המשקיעים האמריקאים, שתפקידם היה להביא לגרעין השליטה איזונים ובלמים, מכרו את חלקם לאריסון ובכך הפרו את האיזון בדירקטוריון; 4.משפחת דנקנר התפצלה גם היא, והותירה את דני דנקנר חסר המקצועיות והיכולות הניהוליות בראש הבנק, כשהוא ובני משפחתו נתונים בקשיים כלכליים.

כל אירוע כזה בבנק הפועלים זעזע את הבנק וגם את התפישה של בנק ישראל בדבר היתרונות והחסרונות של גרעין שליטה. הם יכלו לפטור את הדילמה בכך שזהו מקרה בודד וחריג, שאינו מצדיק את פסילת המודל כולו, אלא שאז הם גילו שגם בבנק דיסקונט יש בעיות עם גרעין השליטה. קבוצת ברונפמן־שראן שרכשה את דיסקונט ב־2005 מידי הממשלה, לא הצליחה במשך שנים רבות להביא לשום שינוי במעמדו התחרותי. דיסקונט נחשב תמיד לבנק הפחות יעיל במערכת. ב־2008 פרץ המשבר הפיננסי שהחמיר את מצבם של כל הבנקים בעולם, וגם דיסקונט הגיע למצב עדין. היה אף רגע מסוים שבו חששו בבנק ישראל ובמשרד האוצר מפני נפילה של "בנק גדול". שמו של הבנק שכולם חששו ליציבותו לא פורסם מעולם, אך החשד הופנה לבנק החלש מבין שלושת הגדולים – דיסקונט.

Associated Press

 

כיסי אוויר

פישר, שבעת כהונתו כנגיד הוביל את ניהול המשבר הפיננסי בישראל, הביא עמו גישה קצת שונה מזו של קודמיו בתפקיד. הוא לא ראה בגרעיני שליטה מזוהים פתרון אופטימלי. כשבנק ישראל דרש מקבוצת ברונפמן־שראן להזרים הון לבנק דיסקונט כדי לחזק אותו בעיצומו של המשבר, הוא נענה בשלילה. הקבוצה לא רצתה להזרים הון לבנק, וכך קרסה תיאוריית "הכיסים העמוקים". פישר הסביר אז שאם אותם בעלי כיסים עמוקים אינם מוכנים להזרים הון לבנק כשהוא נמצא בצרות, אזי אין צורך במודל הזה, ואפשר למכור את הבנקים בשוק ההון במקום לחפש יהודים עשירים ברחבי העולם שירכשו בנקים, או יהודים עניים מישראל שמשעבדים קרקעות שלא שוות הרבה, ולוקחים הלוואה מבנק אחד כדי לקנות באמצעותה בנק אחר.

מתיו ברונפמן
רמי שלוש

היה זה רגע של מפנה שבו הוחלט בבנק המרכזי לאפשר את מכירת מניות המדינה בבנק לאומי ללא גרעין שליטה. זה חייב חקיקה מתאימה שהסדירה את הפרוצדורות לבחירת דירקטורים ואת זכויות ההצבעה שלהם, ושנועדה למנוע שליטה בפועל של שחקנים בעלי אחזקות זעומות בהון הבנק. בנק לאומי היה הראשון שעבר למבנה הבעלות הזה. לבנק אין בעל שליטה מזוהה ובטח שלא כזה עם כיסים עמוקים, אלא מניותיו פזורות בין הרבה בעלי מניות. ב־2012 אישרה הכנסת את "חוק מראני", שהסדיר את מכירת הבנקים ללא גרעיני שליטה. המהלך עורר בזמנו ביקורת קשה מצד אנשי עסקים והבנקים, שטענו כי השליטה בפועל בבנק ללא גרעין שליטה עברה לידי בנק ישראל, משום שכל מהלכי מינוי הדירקטורים עוברים דרכו. ואולם, כשש שנים לאחר הפעלת המודל קשה לטעון שזה המצב. הבנק המרכזי מעורב אמנם, אך זה לא מונע מראשי הבנקים לנהל את ענייני הבנק ועסקיו, ואפילו להסתבך מעת לעת באשראים מסוכנים או מול רשויות החוק בארצות הברית.

הניסיון הנצבר בלאומי קידם גם את הפיכת דיסקונט לבנק ללא גרעין שליטה לאחר שבעלי השליטה בו, קבוצת ברונפמן־שראן, מכרה את אחזקותיה בבנק מ־2013 ואילך.

במצב הקיים יש שני בנקים ללא גרעין שליטה – לאומי ודיסקונט – ואילו בכל שאר הבנקים יש גרעין שליטה. משך הזמן שחלף מאז הפיכת שני הבנקים לנעדרי גרעין שליטה קצר מכדי להסיק מסקנות לגבי ההבדלים בביצועים, בממשל התאגידי ובאפקטיביות הניהולית של בנקים כאלה. אבל ברור שבנקים כאלה סובלים פחות מניגודי עניינים שקיימים בבנקים שבהם שולט בעל שליטה שיש לו גם עסקים אחרים.

ועדת הריכוזיות שחייבה את הפרדת הבעלות בין מוסדות פיננסיים לתאגידים ריאליים אילצה את בעל השליטה בבנק הבינלאומי ובחברת פז, צדיק בינו, לקבל החלטה ולמכור את אחת מהחזקותיו. זה היה מקרה מבחן מעניין בשאלה מה יעדיף איש עסקים שמחזיק בזרוע אחד בבנק החמישי בגודלו בישראל ובזרוע שנייה בקבוצת אנרגיה רווחית במיוחד. הדעת נותנת שהרגולציה החזקה על בנקים היתה מאיצה בבינו להיפטר דווקא מהבנק ולהישאר עם חברת פז, אלא שהוא בחר בפתרון ההפוך ומכר את פז. זו בחירה מעניינת שמעידה על היתרונות הגדולים בשליטה בבנק. מתברר שהם מספיק גדולים, גם כשבעל השליטה חייב להיפרד מחברת אנרגיה גדולה ורווחית.

סיכום הניסיון הישראלי עם גרעיני שליטה לא הוכיח שבעל שליטה מזוהה עם כיסים עמוקים זה פתרון שאין בלתו. אבל גם שלטון מנהלים, כפי שהתקיים במהלך השנים בבנק לאומי (תחת הבעלות הממשלתית) לא הוכח כמודל אידיאלי. המודל האמריקאי והבריטי של בנקים ללא גרעין שליטה יכול היה להוות דוגמה למודל מנצח, אלמלא המשבר הפיננסי הגלובלי שפירק ב־2008 בנקי ענק, ובהם סיטי בנק, רויאל בנק אוף סקוטלנד ורבים אחרים, והביא להלאמתם בפועל. הצלת הבנקים על ידי הממשלות נועדה למנוע התפרקות טוטאלית של מערכת הבנקאות העולמית.

אז מה עושים כשאין בנמצא מודל מנצח, כזה שנותן מענה הן לצורך ביציבות פיננסית, הן לחשש מניגודי עניינים, והן מהווה שחקן תחרותי? הרי הבעיות האלה קיימות לא רק בבנקאות אלא גם בעסקים ריאליים אחרים, למשל בחברת טבע. שם, ללא גרעין שליטה, החברה הגיעה קרוב מאוד לקריסה עקב הרפתקה עסקית כושלת של הנהלה ודירקטוריון שלא היה מי שיעצור אותם מלבצע את רכישת חברת אקטביס ב־40 מיליארד דולר והעמסת חוב עתק של 35 מיליארד דולר על מאזן החברה.

נראה כי המשק הישראלי הקטן והריכוזי נמצא בצעידה אל עבר המודל של בנקים שפועלים ללא גרעין שליטה מזוהה. לאומי ודיסקונט הן הסנוניות הראשונות ואפשר שבהמשך נראה עוד בנקים שפועלים כך. זהו מודל שמעמיס אחריות כבדה על בנק ישראל, שצריך לאשר דירקטורים ולעקוב מאוד מקרוב על הנעשה בבנק. לבנקים יכולים להיות בעלים עם אינטרסים מנוגדים, או מנהלים עם אינטרסים אחרים ובשני המצבים הבנק נחשף לסיכונים גדולים שמחייבים פיקוח הדוק וקרוב. בינתיים, המקרים של לאומי ודיסקונט מוכיחים שהמודל של בנק ללא גרעין שליטה לא גרם לשום נזק בהשוואה למודל הקודם. עוד קצת ניסיון ללא תקלות מיוחדות – ואפשר יהיה להצעיד מוסדות פיננסים נוספים בכיוון הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#