מתי גומרים להתבגר - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אנליסט

מתי גומרים להתבגר

ייתכן שקיווינו ליותר - להיות חופשיים יותר, להיות אנחנו עצמנו. אין לנו ברירה אלא לשרת מישהו, כפי שכתב בוב דילן, בין אם אתה גנב או יורש עשיר. האתגר הוא לקבל זאת באהבה

הפרופסורים סטפן גרייבס מ־MIT ואליזבט לארקין מאוניברסיטת דרום פלורידה חברו ב־2008 לכתיבת מאמר העוסק בתורתו של הפסיכולוג האמריקאי אריק אריקסון, וחידדו את חשיבותו של מרכיב האוטונומיה בשמונת שלבי ההתפתחות האנושית שתיאר. בכל אחד מהם, אוטונומיה היא מרכיב התפתחותי משמעותי.

משחר ילדותנו אנחנו נמדדים ביכולת שלנו לפעול באופן עצמאי: ללכת, לאכול, לדבר, להתפרנס. עצמאות הנמדדת גם בעצמאות מחשבתית. אנחנו מחונכים מקטנות לייחל לרגע שבו נהיה עצמאיים ואותנטיים, משוחררים מהתלות הפיזית, המחשבתית והרגשית בדמויות סמכותיות. בישראל מסמל השחרור מהצבא את סוף העידן הזה שלאחריו, אנחנו מאמינים, מתחיל שלב שכולו בחירה.

ואולם השנים הראשונות בבניית קריירה, בעבודה, מחזירות אותנו במידת מה לגיל ההתבגרות. חשבנו שיצאנו מזה והנה, שוב דמות סמכותית מחליטה לגבינו. הבוסים והבוסיות מחליטים כמה כסף נקבל, היכן נשב ומתי נצא לחופשה. המציאות הארגונית מאפשרת לנו גם לדמיין כיצד ניתן להשתחרר מכל זה.

בוב דילן בהופעה, ב-2012
Ki Price/רויטרס

הטיפוס בסולם הדרגות הניהולי מראש צוות, למנהל מחלקה, אגף, סמנכ"ל ומנכ"ל מספר סיפור של חזרה לעצמאות. אנשים עובדים מייחלים ליום שבו לא יצטרכו להעביר כרטיס נוכחות, יקבלו שכר "גלובלי" עבור מאמציהם, ואיש לא ישאל אותם מדוע הגישו חשבונית של ארוחת צהריים לקבלת החזר ממנהל הכספים. עצמאות הוא אחד הגזרים המרכזיים שארגון מציע. אנחנו מאמינים שבקצה הפירמידה הארגונית נמצא המישור המובטח של עצמאות ואותנטיות. כשנגיע לשם, מאמינים העובדים, נוכל גם להתבטא באופן חופשי.

אלא שכל מי שהגיע לשם יודע שזה לא בדיוק ככה. תמיד יש מישהו מעלינו בהייררכיה, ותמיד אנחנו נדרשים לברר עם עצמנו איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם בשביל להגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים או מרגישים. מנהלים בני 50 ומעלה הנמצאים בעמדות בכירות זה יותר מעשור מרגישים את העייפות הכרוכה במסע הזה. מה שהיה קל בגיל 40, וגם נדמה היה שלא יארך לנצח, מתחיל לעייף.

את הפנטזיה על פסגת ההייררכיה שתחזיר לנו את העצמאות מחליפות פנטזיות על הון פיננסי. אנשים עוקבים אחרי מתעשרים, מדברים על נדל"ן, אקזיט וביטקוין בתקווה לזכות במה שאנשים קוראים Fuck You Money, אותו סכום כסף שיאפשר להם להגיד לבוסים שלהם ברגע נתון, כשהם נדרשים למשהו שממש לא בא להם לעשות, או כשהם מתנגשים באתיקה או בחוק: "אתה יודע מה, לא צריך". וללכת משם, פשוט ללכת. אלא שרוב רובנו לא שם.

עובדה ידועה היא שמרבית האוכלוסייה איננה עסוקה באופן אמיתי בצבירת חסכונות שיאפשרו את רמת החיים שלה הורגלה גם במקרה של חוסר פרנסה בגיל מאוחר. מעודדים על ידי תרבות צרכנית ותפישות חברתיות הדוחפות אותנו למצות את החיים בהווה על חשבון העתיד, לרוב האנשים אין אפילו חסכונות המאפשרים להם לא לעבוד יותר מחודשים ספורים. בנוסף לכך, ככל שהמציאות התעסוקתית עגומה יותר והסיכוי של בני 50 ו־60 למצוא עבודה חדשה יורד, קיימת אצל העובדים חרדה גדולה יותר מעזיבת עבודה ואצל המעסיקים שאננות גדולה יותר לגבי הסיכוי למצוא עובד תחת זה שלא מביע שביעות רצון. כך מתנגשת הקונספציה שעליה גדלנו, שככל שנתבגר נוכל להרשות לעצמנו חוסר תלות, במציאות – המחייבת אותנו להמשיך ולסחוב את העגלה גם כשאיננו מרוצים, ולא לשכוח לחייך תוך כדי.

תסכול הוא בין היתר תוצר של ציפיות. כשאריקסון דיבר על השלב השמיני בהתפתחות, מגיל 50־60 ואילך, הוא התייחס למשפך השנים ההולך וסוגר על האדם ועל מודעות מתפתחת לכך שיש דברים שכבר לא ישתנו, הישגים שלא יושגו ותפניות שכבר לא ניתן לבצע. לכאורה מצב מייאש. ואולם אריקסון מנסה ללמד כי דווקא השלמה וקבלה של הבלתי ניתן לשינוי עשויות להוביל לשלווה. נכון, במקרים לא מעטים זה לא בדיוק מה שתוכנן. וייתכן שקיווינו ליותר.

אין לנו ברירה אלא לשרת מישהו, כתב זוכה פרס נובל, בוב דילן, בין אם אתה שגריר, גנב או יורש עשיר. לקבל את זה באהבה, זהו האתגר. אבל אולי אוטונומיה אמיתית כוללת גם את הרכנת הראש והחיוך במקומות שבהם אני חש שזה לטובתי. זו לא פוליטיקה ארגונית ולא מרמה. זו דאגה אמיתית וכנה לשלמות העצמי. אנחנו למדים שגם איפוק הוא כוח, ולא כל מרדנות היא ביטוי נכון יותר של תחושות. לפעמים זה סתם הרס עצמי המאפיין את אלה שלא סיימו בהצלחה את שלב ההתפתחות החמישי של אריקסון, ההתבגרות, שאמורה להסתיים בסביבות גיל 18.

מתבגרים נצחיים, לפי אריקסון, הם אלה הממשיכים להתנהל באופן ילדותי וחסר אחריות, כאילו לא למדו דבר מניסיון החיים. חמש שנים לפני מותו של בעלה בגיל 92, אמרה אשתו ושותפתו למפעל חייו, ג'ואן אריקסון בראיון ל"ניו יורק טיימס", "מבוגרים רבים אינם מחכימים, אבל בוודאי שלא תחכים אלא אם התבגרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#