כולנו בעצם נושים - מגזין - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כולנו בעצם נושים

אם יש לכם פיקדון בבנק או קרן פנסיה, אתם מלווים - והריבית הנמוכה פוגעת גם בכם. אז איך בכל זאת אפשר להרוויח

אם דרושה המחשה לשיוני הגדול במערכת הפיננסית בשנתיים האחרונות, ניתן למצוא אותה בשער הריבית הישראלי. 2% נחשבים כיום לריבית גבוהה, על אף שמבחינה היסטורית - כלומר עד לשנת 2008 - רמה כזאת נחשבה לנמוכה ביותר. אחרי שפל היסטורי של 0.5%, הועלתה הריבית המקומית בהדרגה לרמתה הגבוהה יחסית למדינות המפותחות. בארצות הברית הריבית קרובה לרמה של 0% - ריבית חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה, ביפן היא קרובה עוד יותר ל-0%, בבריטניה היא כ-0% ובגוש היורו היא ברמה של 1% בלבד.

כבר עכשיו ברור כי אין מדובר במצב זמני. בהעדר שינוי נראה לעין, על המערכת הפיננסית בכל העולם להיערך באופן שונה במציאות החדשה, שהשלכותיה הן פיננסיות וכלכליות ובמצטבר בעיקר חברתיות ופוליטיות.

ריבית נמוכה נחשבת לרצויה בעיקר מפני שהיא מקטינה את עלות ההלוואות עבור הלווים - בין אם הם בעלי משכנתאות או חברות הזקוקות להון חוזר או למימון השקעות כדי להתרחב ולהעסיק יותר אנשים. ריבית נמוכה אמורה לעודד הן את הצריכה של משקי הבית והן את ההשקעות של המגזר העסקי. לכן, לפי התפיסה הקיינסיאנית, בתקופה של מיתון יש להפחית את הריבית. צעד זה יעודד את הביקושים בתחום הצריכה הפרטית ואת ההשקעות בעסקים.

למרות זאת כלל לא ברור שהמצב השורר כיום חיובי ואין זה מובן מאליו שהוא משפיע לטובה. האם ריבית נמוכה אכן טובה לכולם? למי היא מועילה, אם בכלל, ולמי זה רע, ולמה?

מיהו בעל הון

כדי לבחון את השפעת הריבית הנמוכה ראוי להיפרד ממונחים ישנים ומתפיסות מקובעות. עד למשבר האחרון, התפיסה המקובלת היתה כי מה שטוב ללווים אינו מועיל לנושים. תחת הכותרת "נושים" נהוג היה לתייג גופים שנואים ומוקצים מחמת מיאוס כגון בנקים וחברות ביטוח, וכן טייקונים ובעלי הון, הלא הם "הקפיטליסטים החזיריים". הנזק שגורמת להם הריבית הנמוכה לא עורר אמפתיה כלפיהם.

אלא שבמשק מודרני, במיוחד במערב, חוג הנושים רחב הרבה יותר ובעלי ההון הם לא רק הקריקטורה של האיש השמן עם הסיגר. הנושים, או בעלי ההון, הם, למשל, הוריכם הזקנים החיים מקצבאות פנסיה ומחסכונות שצברו בשנות עבודתם. את הכסף הם מלווים לבנקים או לגופים אחרים באמצעות קרנות פנסיה וחסכונות ומקבלים עליו ריבית.

גם אתם נושים, אפילו אם אתם משלמים משכנתא ויש לכם מינוס בבנק. אם יש לכם פיקדון בבנק או חיסכון לפנסיה, אתם נושים. למעשה, כל מי שמתפרנס מהכנסה פיננסית סובל מריבית נמוכה. החוסכים בקרן פנסיה סובלים אף הם, גם אם לא באופן מיידי. הנזק מצטבר לאטו ומחכה להם כאשר יחיו מכספי החסכונות. מכאן שסביבת ריבית נמוכה מכה בקבוצות אוכלוסייה גדולות וחשובות, גם אם היא מועילה לקבוצות אחרות.

אם לא די בכך, הרי הבנקים השנואים אינם בהכרח סובלים מסביבה של ריבית נמוכה, מפני שהם בסך הכל מתווכים בכסף. אמנם הם גובים ריבית נמוכה יותר על האשראי שהם מעניקים, אבל הם גם משלמים פחות על הפיקדונות שהם מגייסים. מי שיבדוק יגלה שהריבית למשקי בית - להבדיל מהריבית הרשמית של בנק ישראל - לא ממש ירדה, ואולי אף עלתה.

כללי הביקוש החדשים

ריבית היא מחיר הכסף שמשתנה על פני הזמן, בדומה למחיריהם של רוב המוצרים. המוצר ששמו כסף נסחר בכמה שווקים בהתאם למשך חייו. כסף לטווח הקצר - הלוואה או פיקדון המיועד להסתיים תוך תקופה של שנה-שנתיים - נסחר במכשירים כגון מק"מ ובחו"ל גם בסוגים של ניירות ערך. האשראי הניתן בבנקים הוא ברובו כסף לטווח הקצר, מפני שמרבית הפיקדונות שהבנקים מגייסים (כמו מרבית ההלוואות שהם מעניקים) הם לתקופות של עד שנה. לעומת זאת, כסף לטווח הבינוני והארוך נסחר בשוק האג"ח, שבו קונים ומוכרים חובות של גופים שונים, כמו ממשלה וחברות.

שוק הכספים יכול להיות שוק גדול ונזיל עם פעילות ערה, אבל הוא אינו שוק חופשי, מפני שמחיר הכסף לטווח קצר נקבע על ידי הבנק המרכזי וכל השחקנים חייבים להתיישר לפי החלטותיו. בתנאי משק נורמליים הבנק המרכזי פועל רק בשוק הכספים; מחליט על שיעור הריבית הרצוי לו ופועל להשגתו באמצעות פעולות בשוק הפתוח. הבנק בוחר לקנות ניירות ערך ולהזרים כספים לשווקים - פעולה המרחיבה את כמות הכסף - או שהוא בוחר למכור אג"ח מהמלאי שלו ובכך מקטין את כמות הכסף ומכווץ את היקף הפעילות הכלכלית במערכת הפיננסית וממילא במשק הריאלי.

בתגובה למשבר הפיננסי שהתפתח במהלך 2007 והגיע לשיא בקריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס בספטמבר 2008, הורידו הבנקים המרכזיים את שיעורי הריבית שלהם. בארצות הברית, בבריטניה וביפן מחיר הכסף לטווח קצר נושק לגבול התחתון שלו - אפס. לא ניתן לקבוע מחיר שלילי לכסף, מפני שאף מלווה לא יסכים גם לתת למישהו כסף וגם לשלם לו על כך. בעקבות זאת, הבנקים המרכזיים נאלצים להרחיב את פעילותם מעבר לקביעת מחיר הכסף לטווח קצר. הם קונים אג"ח לטווח הבינוני ולטווח הארוך, ובכך מפחיתים את שיעורי הריבית לתקופות אלה, כלומר את התשואות לפדיון של האג"ח.

ואולם, כל זה מלאכותי - מדובר בפעולות המוכתבות על ידי הבנק המרכזי. מה היה קורה ללא התערבותו? הבעיה המרכזית בכל מיתון, ובמיוחד במיתון הגדול של 2007־2009, היא שהכסף אינו מתנהג לפי חוקי ההיצע והביקוש. למרות מחיר הכסף הנמוך הביקוש אליו לא גדל, אלא להפך. רמת הביקוש הנמוכה לכסף השוררת היום אינה מספיקה כדי להחזיר את המשק לתעסוקה מלאה. הפחתת מחיר הכסף - הריבית - לא סייעה להמריץ את הביקוש לכסף מצד משקי הבית והחברות. אלה אמורים היו ללוות עוד, ובזול, ולהפנות את התמורה להשקעות ולצריכה.

לכן קיים פחד גדול מ"תסמונת יפן". זה כמה שנים שמחיר הכסף ביפן נמוך מאוד וההיצע הפוטנציאלי גדול, אבל הביקוש אינו עולה. כך גם המצב בארצות הברית בשנתיים האחרונות. החברות במדינות אלה אינן משקיעות בגיוס כוח אדם ובהרחבת המפעלים (לפחות בשווקים המפותחים) מכיוון שיש להן עודפי כוח ייצור כמעט בכל תחום: יותר מדי עובדים, יותר מדי מפעלים ותחרות גוברת מחו"ל. יש הטוענים שהחברות בארצות הברית נרתעות מלהשקיע בגלל מגמת המדיניות של ממשל אובמה - העלאות מסים, הוצאות מוגברות על ביטוח בריאות ויחס עוין כלפי המגזר העסקי. טענות אלה הן פוליטיות, אבל אם אנשים רבים אכן חשים כך, יש לכך השפעה כלכלית מובהקת. יהיו הסיבות אשר יהיו, סך האשראי למגזר העסקי צנח בשיעורים חסרי תקדים - הוכחה חותכת לכך שהמציאות הנוכחית שונה לגמרי מזו שהכרנו במקרים קודמים של מיתון.

גם משקי הבית, שבמשך שלושה עשורים ויותר הפגינו נכונות להעמיס על עצמם עוד ועוד אשראי צרכני, הפסיקו לעשות זאת ואינם לווים עוד. נכון, הבנקים אינם מעוניינים להמשיך להרחיב את האשראי הצרכני כבעבר, אבל השינוי בהתנהגות הצרכנית הוא עמוק יותר ונעוץ בשינוי הכרתי של הצרכנים - תפיסה מאוחרת, אם תרצו. משקי הבית מבינים כי צריך להפחית את החוב הצרכני - זהו לקח שנלמד מהעבר הקרוב וגם מתוך התבוננות מפוכחת בנזקים הכלכליים והחברתיים של הצריכה המוגזמת.

ניסיונם של האנשים לימד אותם כי מחיר התחלתי נמוך של הלוואה לא בהכרח מבטיח ריבית נמוכה לאורך זמן; ראו מקרה המשכנתאות בארצות הברית ובאירלנד. מה שנראה ככסף זול פיתה רבים מאוד לקחת הלוואות גדולות. למעשה, הם נדחפו לכך על ידי הבנקים. אלה היו מעוניינים לתת כמה שיותר הלוואות בהנחה שעליית ערך הנכס מובטחת, ולכן, גם אם הלווה לא יעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים, אין סכנה שהחוב יימחק. כמו כן הבינו במשקי הבית כי הריבית הניתנת בכרטיסי האשראי ובמכשירי חוב צרכניים אחרים אינה נמוכה.

כל אלה מביאים לכך שאין ביקוש לאשראי, ולכן באופן טבעי שיעורי הריבית נמוכים היום. ואולם, רמתם נמוכה אף יותר מהצפוי הודות למדיניות מוניטרית סופר־מרחיבה שמגדילה את כמות הכסף בשוק ולוחצת על מחיר הכסף כלפי מטה.

נקמת החוסכים

אחת ההשלכות של התמדה במדיניות ריבית נמוכה היא חברתית אבל גם פוליטית, ורואים אותה בבירור בארצות הברית. מדובר בתגובה הנזעמת של חלק מהציבור לתוכניות ההצלה של הממשל. תוכניות ההצלה (Bailouts) הן של הבנקים והן של חברות אחרות כגון ג'נרל מוטורס, מדגימות באופן קיצוני את סוגיית הסיכון המוסרי. אם מנהלי בנקים יודעים שמדיניות הרפתקנית מצדם תביא במקרה הטוב לרווח גדול להם באופן אישי (ולבנק), ובמקרה הגרוע ביותר להצלה ממשלתית של הבנק הקורס, בלי שישלמו מכיסם מאומה, נוצר תמריץ להגדיל את רמת הסיכון של עסקי הבנק.

מובן מאליו שהתממשותו של תסריט זה יצרה את המשבר הגדול. זה מרתיח את הציבור ויוצר התנגדות רחבה לתוכניות הצלה שהופעלו למען בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים. ממשל אובמה ניסה להתוות תוכניות הצלה גם עבור בעלי משכנתאות - לווים שהסתבכו בחובות כבדים. בהכללה, המכנה המשותף של כל התוכניות הוא שהלווה מקבל הטבות על חשבון משלם המסים.

זה מוציא מכליהם אזרחים רבים, שרכשו בתים ומתאמצים לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואינם זוכים להטבות או לסיוע מיוחד. "מדוע שאנחנו ניענש על שהתנהגנו במתינות ולא העמסנו על עצמנו חובות מעבר ליכולתנו לפרוע, בעוד שאנשים בלתי אחראים ומטופשים מקבלים סוכריות והטבות?" הם שואלים את עצמם ואת נציגיהם הפוליטיים. כאשר לנציגים אין תשובות משכנעות, האזרחים הנרגזים מסלקים אותם באמצעות הקלפי, כפי שראינו בבחירות אמצע הקדנציה שנערכו בחודש שעבר, שבהן מועמדים רבים של תנועת מסיבת התה נישאו על כנפי גל הרוגז הזה.

מה עושים?

אפשר להבין את רוגזם של מתנגדי ההטבות ותוכניות ההצלה, אבל רוגז אינו בסיס בריא לנהל עניינים ובמיוחד עניינים כספיים. אז איך אנשים אמורים להגיב למציאות של ריבית נמוכה - מצב חריג אבל מתמשך? מה הם נוטים לעשות בפועל ומה הם יכולים או צריכים לעשות?

כמה אופציות עומדות כיום בפני לווים, מלווים, משקיעים וחוסכים:

האפשרות הראשונה - הגדלת התשואה. מול שיעורי ריבית אפסיים, התגובה העיקרית של חוסכים ובוודאי של משקיעים, היא לחפש אפיקים שיכולים לספק להם שיעור תשואה גבוהה יותר. הצעד לגיטימי לחלוטין, אבל יש לזכור שאין ארוחות חינם. בין אם יודו בכך ובין אם לא - הגדלת התשואה מחייבת הגדלה של רמת הסיכון. בכל התחומים מי שיציעו שיעורי ריבית גבוהים יהיו גופים במצב כלכלי רעוע: בנקים יציעו ריבית גבוהה על פיקדונות, מדינות וחברות יבטיחו תשואה נאה לאג"חים.

בשל תשואות נמוכות בתחומי השקעה סולידיים, אנשים פונים לתחומים ספקולטיביים יותר כגון שוקי המניות ואפילו שוקי הסחורות. שווקים אלה היו בין הנהנים הראשיים של הזרמות הנזילות המאסיביות של השנתיים האחרונות. ואולם, ברגע שהנזילות תפחת, לא כל שכן אם תתייבש לחלוטין, שווקים אלה עלולים לרשום ירידות גדולות בפרק זמן קצר מאוד.

רבים משכנעים את עצמם ששוק הנדל"ן הוא סולידי ומהווה מקלט בטוח לכספים המחפשים בית חם. ההיסטוריה של שוקי נדל"ן בכל מקום, כולל בישראל, ובמיוחד סיפורי הזוועה של בועות הנדל"ן האחרונות בארצות הברית, באירלנד, בספרד ומדינות אחרות מעידים שזו אשליה מסוכנת.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון דצמבר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#