הזכות לפרטיות כבר אינה שלכם. למי היא שייכת? - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הזכות לפרטיות כבר אינה שלכם. למי היא שייכת?

המידע האישי שלכם כבר לא שלכם. הבעלות עליו תיקבע בקרב שמנהלות הממשלות וחברות האינטרנט הגדולות. מגזין TheMarker

תגובות

שני כוחות מנוגדים, לכאורה, מלבים כיום את הדיון סביב סוגיות הפרטיות. שני גורמים אינטרסנטים שנלחמים זה בזה בזירה אחת בתוך מלחמה כוללת שניטשת כבר כמה שנים: המעצמות החדשות מצד אחד, והממשלות, המעצמות הישנות, מנגד. בלב המערכה נמצא, כרגיל, האדם – שעבור צד אחד הוא נחשב אזרח, ועבור הצד האחר הוא צרכן. רוב האנשים כלל לא מבינים על מה המהומה ומדוע שני הצדדים נאבקים על משהו שנתפש כלא חשוב או עקרוני. את הטון, התוכן והמוטיבציה מספקות מעצמות הדיגיטל, שמושכות את העולם לכיוון פתיחות, הסרת הגבלות ועיצוב מחדש של דעת הקהל. מולן עומדים הגופים הריבוניים והממשלות, שנוטעים רגליהם בקרקע, ובשם זכויות האזרחים מנסים לעצור את הסחף.

אם מתבוננים היטב אפשר לראות ששני הצדדים בכלל לא מנוגדים בדעותיהם, והמאבק ביניהם הוא לא על זכויות הפרט – אלא על שליטה במידע. מי שמחזיק במידע על הצרכנים/ אזרחים הוא זה שיוכל לשלוט בהם, ובאמצעותם גם בעולם. מידע על האזרחים הוא אחד הנכסים החשובים ביותר, והממשלות נחרדות מהאפשרות שלנגד עיניהן קמים גופים אחרים, עוצמתיים, ששואבים את כוחם מאותו מידע שעד היום אפשר להן להיות הריבון ולשלוט באזרחים. הגופים המסחריים, מנגד, הרבה יותר מהירים ובעלי משאבים מהממשלות, ולכן הם גם יכולים להשתמש ביעילות רבה יותר במידע על הצרכנים ולרתום אותו לצרכיהם. האינטרס הבסיסי שלהם הוא לחלץ כמה שיותר מידע על המשתמשים, כדי למקסם מהם את הרווחים.

כל צד במאבק הזה משתמש בטקטיקה אחרת כדי לגונן על הנכסים שבידיו. הממשלות נוקטות גישות של הפחדה כדי לרתום את האזרחים למאבק בחברות: עוקבים אחריכם, אוספים עליכם מידע, חודרים לכם לפרטיות, עושים שימוש לרעה בפרטים שלכם, מפרים את הזכויות שלכם. ובנוסף הן מחוקקות חוקים שיגבילו את היכולת של הגופים המסחריים להתעצם ולהתחמש. מעצמות הדיגיטל, מצדן, מבטיחות לצרכנים שירותים יעילים, בידור זמין ומוצרים חינמיים. המעקב, האיסוף והשימוש בפרטים שלכם, הן אומרות לצרכנים, הם תשלום זניח לעומת איכות החיים שלה אתם זוכים.

לפי שעה, נראה שידן של החברות המסחריות על העליונה – גם בגלל העובדה שהן יעילות יותר וגם בזכות העובדה שהן "באות בטוב" לצרכנים (לעומת טקטיקות ההפחדה של הממשלות). אבל בעיקר עומדת לצדן העובדה שהפרטיות עצמה הולכת ומאבדת מחשיבותה וממשמעותה. בעידן שבו הגבולות החברתיים והתרבותיים מיטשטשים, כאשר מידע עובר מצד לצד ללא עיכוב וכשהפרט מתערבב ונמהל בכלל – גם היחס לפרטיות משתנה לחלוטין. כל מה שנשאר לממשלות הריבוניות לעשות כעת הוא לקבע בספרי החוקים שלהן מהי בעצם אותה פרטיות שהן חרדים לגורלה. הרי לאורך השנים משמעות המילה הזו פשטה ולבשה צורה פעמים רבות. כל מדינה קובעת לאזרחיה היכן עוברים גבולות הפרטיות ובאפשרותה להזיז את הגבולות הללו בהתאם לאינטרסים משתנים: בימי מלחמה מצרים את חירויות הפרטיות של האזרחים, ובעתות שלום מרחיבים. גם בדמוקרטיות הוותיקות והמשוכללות ביותר גבולות הפרטיות אינם קבועים: ממשל ליברלי עשוי להרחיבם, וממשל שמרני שמחליף אותו יכול לצמצם אותן. הכל על פי אינטרס השעה.

אלינור הררי

אין פרטיות אחת

"לדבר על פרטיות בימינו זאת בכלל התעסקות אנכרוניסטית", טוען ד"ר קותי שוהם, פילוסוף ומרצה בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "אין יותר דבר כזה, 'פרטי', כיוון שהפרטי שאנחנו מתייחסים אליו כרגע הוא תוצאה של נורמות חברתיות. בעולם שבו אין גבולות למידע או לתרבות, וכל המידע זמין בלחיצת כפתור, אין לחברה במה לאיים על הפרט. הוא יכול לעשות מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו. מתרחש תהליך של התרוקנות ה'אני' מהמשמעות הסמנטית ההיסטורית שלו, והתהליך הזה נמצא עכשיו בשיאו, לא מעט בזכות הקפיצה הטכנולוגית".

לדברי שוהם, פרטיות היא נגזרת של שלושה מעגלים שמאפשרים לאדם להגדיר את עצמו, מעגלים שהולכים ומתרוקנים מהתכנים המוכרים שלהם. "האני משתנה, העולם משתנה וגם הנעלם, שאפשר לקרוא לו האלוהות או הדת, משתנה", הוא אומר. "התרוקנות התוכן משלושת המעגלים הללו מפרקת את כל המבנים והתפישות הישנים. אין אלוהים שיעניש אותך, אין חברה שתבקר אותך ואתה עצמך יכול להיות כל מי שתרצה. צילמת אותי עירום? לא אכפת לי, כי הגוף שלי זה לא ה'אני' שלי. אני יכול לשנות אותו בניתוח להגדלת או להקטנת איבר כזה או אחר. אפילו המגדר – שמיוצג על ידי הגוף – הוא דינמי ואפשר לשנות אותו בקלות בניתוח לשינוי מין. אין אלוהים שיגיד 'נו־נו־נו, זה לא יפה ללכת ככה עירום' ואין חברה שמגבילה אותך, כי בפייסבוק יש עוד אנשים כמוך שרוצים להסתובב עירומים. ההפרדה בין האני לחברה היא זאת שיוצרת את הפרטיות, אבל כבר אין הפרדה ברורה כזאת".

ההצלחה של אפליקציות שיתוף תמונות כמו אינסטגרם ממחישה לטענת שוהם את אובדן הערך של מושג הפרטיות: "אנשים ממציאים את עצמם, מפרקים את התדמית של ה'אני' האובייקטיבי שלהם, מהנדסים את המראה של עצמם, מביימים את התפאורה ומעבירים את עצמם דרך עשרות פילטרים. זאת התדמית שהם החליטו להציג כאן ועכשיו, כי זה מה שמתאים להם ברגע זה. מחר הם יכולים להיות מישהו אחר – אז איפה בכלל משתלבת כאן שאלת הפרטיות?".

כך, אומר שוהם, אפשר לראות בעידן הדיגיטלי את ההתרוקנות מתוכן של כל המגבלות שניתן להציב תחת הגדרת הפרטיות. כלכלה שיתופית היא תחום נוסף שמעיד על התהליך, כיוון שבמציאות כזאת משתנה גם המשמעות של רכוש "פרטי", וכך גם המגמה שאיתה זורמים רבים מבני דור המילניום – שצמחו לתוך העידן הדיגיטל – להחליף מקום עבודה כל שנה־שנתיים: היום אני בנקאי, מחר אמן ומחרתיים מוכר מחרוזות בחנות אונליין. "ומה זה בעצם 'פייק ניוז', אם לא עובדות אלטרנטיביות? זאת המציאות שאנשים בוחרים לתאר באמצעותה את העולם שלהם ברגע נתון אחד. מחר היא תשתנה, במקום אחר היא כבר שונה. אין כבר אמת אחת, אין מי שיחליט עבורנו מה האמת ואנחנו יוצרים אותה על פי הצרכים העכשוויים".

אורלי אייל

ואכן, השימוש במושגים של טוב ורע סובייקטיביים עולה גם כשמשוחחים עם אנשים שלא חשים מאוימים מהפרת הפרטיות שלהם על ידי החברות המסחריות. "נתחיל בזה שלא עשיתי שום דבר רע", אומר אסף דותן, מייסד ומנכ"ל חברת הייעוץ BO – Business Online. "לא פשעתי ולא חטאתי ואין שום דבר שאני מרגיש שאני צריך להתבייש בו. לכולנו יש דברים שאנחנו פחות רוצים לשתף את העולם בהם, אבל בניהול הסיכונים שאני מנהל על המידע שלי, הסיכון לא גדול. אני משתדל לא להעלות תמונות של הילדים שלי כדי להשאיר להם, בבוא העת, את ההחלטה איזה מידע על עצמם הם מעוניינים לשתף עם העולם. כשאני מספק לאפליקציות, לאתרים ולגופים מסחריים מקוונים פרטי מידע על הפעילויות שלי, אני לא מרגיש שאני מאבד את הפרטיות שלי. ממילא כל המידע הזה נשפך לתוך מערכות מחשוב ענקיות, עם עוד המון דאטה של אנשים אחרים. אף אחד לא מחפש את אסף דותן, האדם. הם מחפשים סימנים ותבניות, שיכולות לשייך אותי לקבוצות של אנשים, שיתאים להם לצרוך מידע או שירות כזה או אחר".

לגישתו של דותן, חברות שמשתמשות במידע הזה, כמו אמזון, גוגל ופייסבוק, תלויות בו ויודעות כי אם הן יזלזלו במידע שהן צברו עליו ועל הלקוחות והצרכנים, אף אחד לא יסכים לשתף אותן במידע והן עלולות לאבד את כל עסקיהן. " מה שמעניין אותי זה מה שאני מקבל", הוא אומר. "המידע שאני חולק עם החברות מאפשר להן להגיע אלי בצורה חכמה יותר. לא מבלבלים אותי עם פרסומות לשמלת כלה או לחיתולים לתינוקות, כי ה'רשת' כבר יודעת שאלה מוצרים שאינם רלוונטיים עבורי. בעצם קיבלנו מצב של Win־Win".

משיכת חבל

בינתיים, באירופה, מוסדות השלטון המסורתי נלחמים על מעמדם ההולך ונשחק תחת גלגלי הטכנולוגיה. באמצעות רגולציית GDPR, האיחוד האירופי מנסה להגדיר מחדש את המונח פרטיות, לקבע אותו בחוק ולהחיל אותו על כל מי שמספק שירותים דיגיטליים לתושבי מדינות האיחוד – כלומר, לכפות אותו למעשה על כל חברה מסחרית שבעולם (ראו כתבה בעמוד 98). אלא שככל הנראה גם ההגדרות החדשות לא יחזיקו מעמד זמן רב והאיחוד יידרש בקרוב לבצע בהן התאמות. הפרטיות של 2017 לא תהיה זו שתיכנס לתוקף במאי 2018, וככל הנראה שנת 2019 תביא עמה התייחסות שונה לאותו מונח.

להערכת עורכות הדין הילה שרייבמן ועדי אל רום, שמייעצות לחברות מסחריות כיצד להתאים את עסקיהן הדיגיטליים לרגולציית GDPR, לא יהיה מנוס משינוי התקנות בזמן הקרוב. "סביר להניח שהאבחנות השונות שהאיחוד האירופי קבע ביחס לסיווג המידע כ'אישי' מול 'רגיש' ישתנו. הרגולטור יצטרך ליצור מדרגות חדשות בין שני הקצוות של אישי ורגיש ולשלב ביניהם הגדרות ביניים לסוגי המידע הרלוונטי לפרטיות. האירופאים יידרשו גם להגדרות ברורות יותר של זכויות ומונחים שנועדו ליצור אבחנה בין חברות גדולות לקטנות – כיוון שהקנסות שנקבעו לעבירות השונות קשורים לגודל הגוף שביצע את העבירה", הן מסבירות. "כמו בתהליכים רבים של הטמעת חוקים חדשים, בהתחלה יוגשו תביעות ייצוגיות נגד חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק. מתוך הדיונים בעניין התביעות הללו ייקבעו תקדימים משפטיים והרגולטור ייאלץ לפרט ולנסח הנחיות חדשות".

משיכת החבל הזאת תימשך בשנים הקרובות, ביתר שאת ועוצמה, אף שהמרחק בין שני הצדדים אינו גדול כל כך. אף אחד לא מעוניין לקחת את הדיון אל הקצה: לא אל הפרטיות המוחלטת, ולא אל אובדן הזהות הטוטאלי. ממשלות זקוקות לדריסת רגל בחייהם של האזרחים, ואילו חברות מסחריות זקוקות להבדלים ולדקויות שמפרידים בין צרכן לצרכן. הסרת חומות הפרטיות תקבור את האישיות של הצרכנים השונים בתוך ענן הקולקטיב, ותמהל אותה מבלי להותיר מקום לייחודיות של כל צרכן. האבחנות הדקות הללו הן המנוע הכלכלי של החברות ולכן הן גם לא יחסלו את התרנגולת שמטילה להן ביצי זהב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם