הדיקטטורים החדשיםמגזין TheMarker

שיתוף הפעולה המסוכן מכל

ארבע סיבות לחשוש ממעורבות של המדינה בריסון כוחן של מעצמות הרשת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בתקופה האחרונה מהדהד שיח מאיים ומפחיד: כוחות גדולים עומדים עלינו לכלותינו, בדמות פלטפורמות הדיגיטל הגדולות ובראשן פייסבוק, גוגל, וטוויטר. "הדיקטטורה של פייסבוק", נקראת סדרת כתבות ששודרה בחדשות ערוץ 10, וב־TheMarker מזהירים מפני "המעצמות החדשות" והכוח הכלכלי של ענקיות האינטרנט. הפאניקה מתחדשת לבקרים: שיימינג, העלבת עובדי ציבור, בריונות ואלימות, פייק ניוז והטיות של התוכן המוצג, טרור, קיטוב פוליטי, התערבות בבחירות מצד מדינות זרות, התעשרות על חשבון עסקים קיימים ועוד.

השיח הזה חשוב מאחר שהוא מצביע על בעיות אמיתיות וגם מגביר את האוריינות הדיגיטלית של הציבור ביחס לכוחות העומדים מאחורי התקדמות העולם הדיגיטלי. האינטרנט, מתברר, אינו חופשי ופתוח כמו שחשבנו. מאחוריו עומדות חברות שהרווח בראש מעייניהן, והפרקטיקות העסקיות שהן נוקטות מזכירות את הטורפנות מהעולם הישן.

צילום: בלומברג

אבל, הכיוון שאליו השיח הזה מוביל – קריאה להתערבות, להגבלה ולאסדרה (רגולציה) מצד מדינות – דורש דיון נוסף. אם כל מדינה תיצור מתחמי חקיקה לאומיים בנוגע לפעילות הדיגיטלית, תהיה לכך השלכה יסודית על האינטרנט, שכבר לא תהיה בינלאומית אלא תהפוך ל"איים" של סמכויות שיפוט שונות ונפרדות. האם זה יפתור חלק מהבעיות? ייתכן. אבל זה גם ישנה לחלוטין את רשת האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה. יש גם עלויות להתערבות – היא יוצרת ביורוקרטיה, מאטה פעילות כלכלית, עולה כסף המגולגל על צרכנים ועוד. אבל מעבר לזה, בתוך הפנייה אל המדינה בזעקה לעזרה וקריאה להתערבות – צריך לדבר גם על הסיבות הפחות מדוברות לכך שמעורבות המדינה בחקיקה ובאסדרה של ענקיות הרשת לא תהיה נטולת בעיות.

1. לא באמת הצלחנו לאסדר תוכן מחוץ לרשת, אז למה שנצליח עכשיו? חלק ניכר מכל הגבלה של פלטפורמות האינטרנט הגדולות יהיה חייב לעסוק באסדרה או פיקוח על תכנים ברשתות החברתיות: הסרת תוכן, מחיקה, קבלת רשות לפני פרסום, קבלת רישיון לעסוק בסוגים מסוימים של תוכן, התמודדות עם כוח רב בשוק התוכן באמצעות הגבלת גודל של שחקנים. מזכיר משהו? בוודאי: את רגולציית התקשורת.

די ברור שהוויכוח אם גוגל, פייסבוק או טוויטר הן חברות הייטק או חברות מדיה הוכרע, ויש הסכמה חוצת גבולות שהן, לכל הפחות, גם חברות מדיה, כי במובנים רבים הן מפעילות שיקול דעת בעריכת תוכן, בדיוק כמו חברות מדיה. לכן, כשמדברים על התערבות אפשרית מצד המדינה ברשתות החברתיות, כדאי להסתכל על העולמות המוכרים לנו מתחום רגולציית המדיה – מאז שנות ה־40 של המאה ה־20 שבה אוסדר המדיום החדש, המסוכן, המשפיע, בעל הכוח הפוליטי ופוטנציאל השחתת השיח הציבורי – הטלוויזיה, ועד ימינו אלה.

הציון על רגולציית התקשורת ה"ישנה" אינו כה גבוה. די אם נזכיר את המדינה הנמצאת במצב של ניגוד עניינים שעה שהיא באה לאסדר את מי שבעצם עיקר תפקידו לבקר את פעולותיה. שנזכיר מדוע בחר ראש הממשלה להיות שר התקשורת? מהם הקבעונות שלו ביחס לתאגיד השידור? והוא לגמרי לא לבד. למחוקקים יש הטיות פוליטיות חזקות ולא ענייניות כשהם מקבלים החלטות בנוגע לתקשורת.

הרגולטורים עלולים להיות "שבויים" ומחוברים לאינטרסים של התעשייה, ויש גם סתם פקידים המבקשים לשמר את הכוח של עצמם. את מחולות ההון־שלטון־עיתון־זיכיון־רישיון בעולם התקשורת הישנה אנחנו מכירים היטב, וככל שהמדינה תנסה להיכנס יותר לאסדרה ופיקוח על הרשתות נראה יותר ויותר ניסיונות של נציגי הפלטפורמות הדיגיטליות להשפיע על המוסדות הרגולטוריים, ולקנות את לבם של פוליטיקאים באמצעות ביקורים במשרדי חברות הענק, מפגשים עם מנהלים שהגיעו במיוחד מלונדון או מעמק הסיליקון, גזירת סרטים בפרויקטים חברתיים במימון החברות, או תרומה וסיוע במסעי בחירות.

2. דווקא איום בחקיקה עלול ליצור שיתוף פעולה מסוכן בין מדינות לבין הפלטפורמות. המאפיין המרכזי של חקיקת תקשורת ואסדרת מדיה ברוב המדינות הדמוקרטיות הוא הפינג־פונג בין מחוקקים ורגולטורים המבקשים להתערב באמצעות חקיקה, לבין חברות התקשורת (עיתונים, זכייני טלוויזיה וגם אתרי תקשורת גדולים) – המבטיחות לקיים רגולציה עצמית כתחליף לחקיקה. כך בעצם התפתחה האתיקה העיתונאית – כגלגל הצלה של חברות התקשורת והעיתונים מפני התערבות בחקיקה, שניפחו אותו כל אימת שהשתרר איום, וזרקו אותו חסר אוויר בפינה כשהלחץ ירד. ככל שגוברים איומי החקיקה על פלטפורמות האינטרנט, אנו רואים את התופעה הזאת בדיוק. החברות באות וטוענות – אל תאסדרו, אנחנו נטפל בעצמנו. נשכלל את כללי הקהילה ותנאי השימוש שלנו ונאכוף אותם טוב יותר, נוסיף כוח אדם ונשתמש באלגוריתמים מתוחכמים.

התגובה הזו אינה בהכרח רעה, אבל אסדרה עצמית יכולה לקבל אופי אחר: שיתוף פעולה לא פורמלי בין חברות הענק לבין ממשלות. ממשלות חוששות מפוסטים ויראליים נגד פקידות סעד? מהסתה לטרור? בבקשה, אומרות החברות – הנה, רק תפנו ומיד נסיר. באמת שאין צורך בחקיקה, ובואו נייצר ערוץ ישיר של תקשורת לכל הפעמים הבאות.

שיתוף הפעולה הזה הוא אחד הדברים הכי מסוכנים לזכויות הפרט, יותר מכל הסכנות מצד מעצמות האינטרנט כשלעצמן. זהו שיח לא פורמלי בין צנזורים – בין המדינה (צנזור ידוע) המבקשת להסיר תכנים, מתחת לרדאר וללא פיקוח, שקיפות או חקיקה, לבין חברות האינטרנט (הצנזור החדש) הנענות לבקשה כדי למנוע התערבות בחקיקה.

רק לאחרונה פרסמה הפרקליטות לראשונה נתונים, שנתיים לאחור, על מספר בקשות ההסרה שהפנתה אל הפלטפורמות. אין בנמצא מסמך מדיניות המפרט את סדרי העדיפויות של האכיפה מצד הפרקליטות או את המידתיות שלה: כמה בקשות, באלו נושאים (רק טרור? הסתה לאלימות? שיח שנאה? לשון הרע? או אולי הפרקליטות מתעוררת רק כשמעליבים עובדי מדינה?) איך טופלו, איך מיושמת מדיניות ההסרה. היעדר השקיפות בולט גם בבקשת המשרד לעניינים אסטרטגיים, המפעיל מערכות ניטור ו"קאונטר ספיץ'" (תגובות לשיח שנאה), לפעול מחוץ לתחולת חוק חופש המידע.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר: נדרשת התמודדות כנה וצופת פני עתיד עם האתגרים שהטכנולוגיה מביאה עמה, לא בטוח שהיא אפשרית בעולם של סיקור תקשורתי מוטה רייטינג ביחס לטכנולוגיה צילום: נורית יהלומי

מראשית המהפכה הטכנולוגית, מדינות רבות ובכללן ישראל מנצלות את הטכנולוגיה לא כדי להרחיב את ההגנה על זכויות האדם אלא כדי להצר את צעדיהם של אזרחים, לנטר את מעשיהם ובעצם לייצר הרתעה מפני מרידה במלכות. המאגר הביומטרי ומערכות המעקב באמצעות מצלמות הן רק דוגמאות – מדינת ישראל מנטרת את הפעילות המתרחשת ברשתות בארץ ובחו"ל, הן כלפי אזרחיה, הן כלפי תושבי השטחים, והן כלפי הנמצאים במרחבי רשת אחרים. על הידע הנמצא בידי ענקיות האינטרנט, ועל הפוטנציאל לנצלו לרעה, אין צורך להכביר מילים. ביום שבו שני כוחות אלה יחברו יחד, לא יהיו עוד זכויות פרט.

לא במקרה פוטנציאל שיתוף הפעולה בהקשר של הסרת תכנים מהרשתות מזכיר את החששות הכבדים מפני שיתופי הפעולה באמצעות העברת מידע פרטי על משתמשים מהפלטפורמות לממשלות שונות. כוח היתר של המעצמות החדשות, שצוברות עלינו ידע אדיר, ששולטות בשיח הציבורי שאנו חלק ממנו – ושכמשקל נגד מולו אמור להתקיים הכוח של המדינה – עשוי להיות מתורגם לחבירה של שני הכוחות יחד. ואז מי שייפגע בצורה אנושה הוא האזרחים. איומים בחקיקה מקרבים מאוד את שיתוף הפעולה המסוכן הזה.

3. למחוקקים יש נטייה לעסוק בסוגיות פופוליסטיות ולא בסוגיות הליבה. יש בזה מידה של היגיון: התלונות מגיעות לגבי מקרי קצה, קשה לפעמים להבין את סוגיות הליבה, לא תמיד אפשר להשפיע עליהן בחקיקה, ואולי פשוט יותר נוח ופופוליסטי לדון בקצוות. למשל, תופעות ההסתה ברשת, העלבת עובדי ציבור, ביטויי שנאה, שיימינג, בריונות, וכל הצעות החקיקה והוועדות הציבוריות שנועדו לטפל בהם בשנים האחרונות (הצעות החוק של חברת הכנסת רויטל סויד למניעת אלימות ברשת; לחיוב הרשתות לסנן תוכן פוגעני; חוק הפייסבוק במידה מסוימת; ועדת ארבל לטיפול בביטויי שנאה) – הן למעשה סימפטומים של בעיה גדולה אחת: הנכונות להקליד במחשב ובטלפון הסלולרי דברים שלא ייאמרו פנים אל פנים.

זוהי תופעה פסיכולוגית המוכרת בספרות שנקראת "חוסר עכבות מקוון" (Online disinhibition effect), וההתמודדות עמה אינה במישורי החקיקה והענישה אלא במישור של אוריינות וחינוך. המהפכה הדיגיטלית מתרחשת מהר ונדרשת הסתגלות התנהגותית למה שהיא מביאה. כך היה למשל בנושא הבנת הגדרות הפרטיות של אפליקציות ושל הרשתות החברתיות. מחקרי שימוש מראים כי מסעות ההסברה פועלים את פעולתם גם ללא חקיקה, וצעירים מפעילים את כוחם לשנות את הגדרות הפרטיות ומשקפים את ההבנה לזכותם לעשות כן.

האחריות המוטלת על מאסדרים היא לקדם אוריינות בנוגע לחוסר העכבות המקוון וגם לטפל בהשלכות עתידיות של יחסי האדם והמכונה, במיוחד בעולם שבו עוזרים אישיים דיגיטליים ילוו אותנו והם עשויים, בתורם, לגרום להקצנת חוסר העכבות, להתמכרויות, הפרעות דחק וחרדות. אבל נוח יותר להגיש הצעות חוק שיחייבו את פייסבוק בקנס כל פעם שלא תסיר פוסט מאיים כלפי פקידת סעד.

באופן דומה, הדיון בפייק ניוז, ב"מערות ההדהוד" בפייסבוק (מקומות שבהם אנחנו שומעים שוב ושוב את אותן דעות), ובאלגוריתמים הקובעים את תוכן המידע המוצג למשתמשים, הוא דיון פופוליסטי בסימפטומים, בזמן שדרוש דיון עקרוני ביכולתן של פלטפורמות האינטרנט להשתמש במידע פרטי נרחב כדי ליצור "מלכודות אוטונומיה". מלכודות אלה מבוססות על ניתוח רב־ממדי של משתנים התנהגותיים ופסיכולוגיים, ומסוגלות לגרום לנו לרצות דברים שלא ידענו שאנחנו רוצים. והן אולי מוצדקות כשמדובר ברכישת מוצרים, אבל נהפכות למסוכנות כשמדובר ברעיונות, תפישות ובחירות. שורש העניין הוא פרטיות, ולא פייק ניוז. מקור האיום על הבחירה החופשית ועל הדמוקרטיה אינו מערות ההדהוד, אלא מה מותר ומה אסור לעשות עם דאטה פרטי אודותינו. ובכל זאת, עיקר השיח הציבורי נוגע לפייק ניוז, בעוד חוק הגנת הפרטיות המיושן לא עודכן מזה 20 שנה. וגם אם יש ניסיון לעדכן אותו, אין זה בשל ההבנה שמדובר בשורש יכולתנו לתפקד כחברה, אלא כדי לאפשר את התאמת המסחר וההייטק הישראליים לכללי הפעולה המקובלים באיחוד האירופי.

לתובנה הזאת יש שתי משמעויות. ראשית, התערבות המדינה תהיה לעולם שטחית ולא תעסוק בסוגיות האמיתיות. לכן גם לא תוכל לפתור את הבעיות שהיא מתיימרת לפתור. שנית, היא תיכשל בתכנון עתידי של המציאות.

4. הרגולציה מפגרת אחרי הטכנולוגיה. הקלישאה הזו, המגויסת להסביר מדוע אין צורך לאסדר טכנולוגיה, אינה חדשה. אבל נדמה שהיא משרתת בעיקר את מי שאינו חפץ שיחילו עליו רגולציה. אכן, לא תמיד רצוי שהמדינה תעסוק באסדרת עניינים שלא ברור לאיזו תוצאה חברתית יובילו. ועם זאת, האמירה שאי אפשר לדעת לאן תתקדם הטכנולוגיה לרוב לא נכונה. די אם מסתכלים היכן נמצאים כספי המחקר והפיתוח של חברות הענק כדי לקבל, לכל הפחות, מושג לגבי התשובה. נדמה שצריך להשתמש בקלישאה אחרת, שהיא זו המשפיעה על מקבלי החלטות ומבטאת גם את הבורות הדיגיטלית שלהם: "אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה". איש לא עוצר לשאול – לאן מתקדמת הטכנולוגיה.

20 שנות מהפכת האינטרנט מלמדות שלא תמיד המהפכה מתקדמת לכיוון שאליו הוגיה המקוריים שאפו. אכן, לא עוצרים את הטכנולוגיה, אבל בוודאי שאפשר להטות אותה לכיוונים שונים הנוחים לבעלי אינטרסים. כבר לפני עשור וחצי כותבים רציניים טענו שכיוון ההתקדמות של הרשת יהיה לעבר גנים סגורים, תהליכי ריכוזיות, שליטה מדינתית. אבל למקבלי החלטות היה נוח להתעלם מכך ולפתוח חשבונות טוויטר. כבר לפני עשור התחילו פעילים חברתיים וכותבים שונים להתריע מפני אובדן הפרטיות ומשמעויותיו, אבל התגובה היתה – למי שאין מה להסתיר אין גם מה לחשוש, ולמה לעצור את הקדמה. כמה נוח.

וכן, בדיוק כפי שחברות הטכנולוגיה מטות את התקדמותה לכיוונים המועדפים עליהן, הציפייה צריכה להיות שהמדינה תפעל להטות אותה לכיוונים הטובים לציבור. לא בדיעבד – אלא מלכתחילה. זאת למעשה החולשה הרגולטורית: לא בפיגור אחר הטכנולוגיה, אלא בחוסר המוטיבציה לבצע תהליכי תכנון ולהתעמת באופן חזיתי עם הכוחות המבקשים להטות את הטכנולוגיה לצרכיהם. אם היינו רוצים לדעת לאן מתקדמת הטכנולוגיה, היינו יכולים. העניין הוא שלא בטוח שאנחנו מתעניינים.

חלק מהכיוונים שאליהם התקדמה המהפכה הדיגיטלית הם כבר בלתי הפיכים, ויהיה צורך להתמודד עם השלכותיהם. אבל 25 שנה לתוך מהפכת האינטרנט, אנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה הרובוטית: מהפכת הבינה המלאכותית ולמידת המכונה. ולמרבה הצער מתרחשת כאן תופעה דומה. במקום שהמדינה תוביל את החשיבה העמוקה על המשמעויות החברתיות שיהיו לפיתוחים טכנולוגיים של "קופסאות שחורות" – מערכות שגם המתכננים שלהן לא יכולים להסביר כיצד הן פועלות – ותתמרץ פיתוח של מערכות שקופות יותר; במקום דיון חברתי נוקב בנוגע להטיות שמערכות לומדות משקפות בגלל הדאטה שעליו הן מתאמנות, הטיות שעשויות להעמיק אי שוויון חברתי; אנחנו עסוקים בסוגיות צדדיות – אילו מקומות עבודה יילקחו על ידי רובוטים ומי ישלם על הנזק כשמכונית אוטונומית תהיה מעורבת בתאונה. עיסוק בשאלות היסודיות, והכרעות ערכיות ונורמטיביות לגביהן – לפחות יהווה משקל נגד לאינטרסים המסחריים והאחרים של ענקיות הפיתוח, לטובת הציבור.

חמישית, ואחרונה – כי הסיקור התקשורתי משחית את ההליך הרגולטורי. כדאי לשים לב לשיח הדו־קוטבי המאפיין את הסיקור העיתונאי של טכנולוגיה: שיח הנע בין אופוריה להיסטריה. מצד אחד, כותרות ענק הסוקרות פיתוחים חדשים ומדהימים שישנו את חיינו מהקצה אל הקצה, ומצד שני, הפחדה היסטרית מפני הסכנות (קץ הדמוקרטיה! הרובוטים יקומו עלינו!). מקבלי ההחלטות, הניזונים במידה רבה מהדיווח התקשורתי ומשקפים אותו, מוצאים עצמם שבויים בשיח הדו־קוטבי הזה ונגררים אחריו. אבל האמת, שלא לומר המציאות, נמצאת כמו תמיד, באמצע. נדרשת התמודדות כנה וצופת פני עתיד עם האתגרים שהטכנולוגיה מביאה עמה – כזאת שאינה היסטרית מצד אחד ואינה אופורית מצד שני. לא בטוח שהיא אפשרית בעולם של סיקור תקשורתי מוטה רייטינג ביחס לטכנולוגיה.

בסופו של חשבון, ישנם גרעינים של אמת בחששות מפני כוחן של חברות האינטרנט הגדולות, אבל ככל שמסע החשיפה של חששות אלה מביא לקריאה להתערבות מדינתית, חשוב להתמודד גם עם חולשותיה של המדינה המתערבת.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker