כמה עולה ארוחה חינם ברשת - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מחיר החינם

כמה עולה ארוחה חינם ברשת

כמה שווה המידע האישי שאוספות עלינו ענקיות הטכנולוגיה? ומה גובה התמורה המגיעה למשתמשים?

תגובות

משתמשי פייסבוק מבלים ברשת החברתית כ־50 דקות ביום. הרשת גם מבטיחה לחבריה כי "השירות חינם, והוא יישאר כך לתמיד"; נשמע כמו מציאה. אבל פייסבוק היא רק אחת מהמציאות הרבות ברשת. הצופים ביוטיוב, לדוגמה, מבלים כמיליארד שעות ביום בצריכת וידאו. אבל גם מה שנראה כמו ארוחה חינם, עולה כסף. הבעיה היא שקשה לחשב כמה כסף. מאחר שהצרכנים לא משלמים במזומן על שירותים דיגיטליים רבים חוץ מהחיבור לאינטרנט, כלכלנים מתקשים להתייחס לתשלומים על ה"מציאות" כמו אל עסקות. כלכלת החינם שונה.

שלא כמו חנויות רגילות, פייסבוק וגוגל משתמשות בצרכנים עצמם כדי שייצרו להן ערך. מידע ותמונות שמועלות לרשתות החברתיות מושכים אחרים להיכנס אליהן. חיפושים מקוונים, דירוגים ולייקים מלמדים את האלגוריתמים מה האנשים רוצים (אם כבר קניתם את "המניפסט הקומוניסטי", למה שלא תתעניינו גם ב"הקפיטל").

כריסטופר בורק / The

אנחנו תופשים אותם כשירותים חינמיים בין היתר מסיבות היסטוריות. בשנים המוקדמות של האינטרנט, הצרכנים התרגלו לקבל דברים בלי לשלם עליהם. אין להם מושג כמה המידע שלהם שווה. מאחר שלחברות הטכנולוגיה יש גישה למיליארדי אנשים, הערך של אדם בודד הוא קטן בכל מקרה. בנוסף, קיים הרבה מידע וזול מאוד להעביר אותו. ב־1993 גבה שירות האימייל MCI 50 סנט על 500 התווים הראשונים בהודעת דואר אלקטרוני, ועוד 10 סנטים על 500 תווים נוספים. האינטרנט קיצץ את העלות לאפס. הגבייה במקרה כזה היתה גם לא מעשית.

יכול להיות שמשתמשים לא משלמים כלום, אבל לחברות כמו גוגל ופייסבוק יש הוצאות קבועות שהן צריכות לממן: מהנדסים, מרכזי דאטה ועוד. כדי להכניס כסף, הן מפעילות לחץ עקיף על המשתמשים בכך שהן גובות תשלום מחברות שמציגות מודעות מול עיני המשתמשים. ברבעון השני של 2017 פייסבוק הכניסה בממוצע 4.65 דולרים מכל אחד ממשתמשיה מאחר שהציפה לו את המסך בפרסומות ובפוסטים מקודמים בתשלום (לשם השוואה, החברה קיבלה מכל משתמש בממוצע רק שמונה סנטים ממקורות הכנסה אחרים כמו תשלומים של משתמשים במשחקים וירטואליים).

ללא תעריפים קבועים, כלכלנים מתקשים לחשב מה מקבלים אנשים בתמורה למידע שלהם שבו סוחרים. במחקר שפורסם לאחרונה על ידי אריק בריניולפסון, פליקס איגרס ואבינאש גנאמנני מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), הם הציעו לאנשים סכומים שונים כדי שיוותרו על פייסבוק במשך חודש. בהתבסס על התשובות שאספו, הם העריכו את השווי השנתי לצרכנים ב־750 דולר. סקר פשוט יותר שבוצע במסגרת אותו מחקר (מבלי שהציעו כסף אמיתי) הראה שהערך הממוצע שאנשים מעניקים לחיפוש חינמי במנועי חיפוש הוא 16,600 דולר בשנה, הערך של שירותי מפות הוא 2,800 דולר, והערך של צריכת וידאו הוא 900 דולר בשנה.

נראה כאילו זוהי עסקת חלומות לצרכנים, אבל היא מייצרת גם בעיות אחרות – מסים, לדוגמה. עובדים מקצועיים לא מורשים למכור את שירותיהם תמורת הטבות משום סוג, אז למה הצרכנים לא ממוסים אם הם מקבלים תשלום בצורת שירותים על המידע שהם משתפים? גם סטטיסטיקאים מתקשים להתמודד עם עולם ללא מחירים. התמ"ג נמדד בעיקר על ידי עסקות במחירי שוק. מחקר שפורסם לאחרונה על ידי לאונרד נקאמורה מהבנק הפדרלי בפילדלפיה ועל ידי ג'ון סמואלס ורייצ'ל סולובייצ'יק מהמשרד לניתוחים כלכליים, השתמש בסכום שמושקע בפרסום כדי להעריך את התפוקה שאינה נספרת, וקבע שהתמ"ג האמריקאי ב־2013 היה צריך להיות גבוה ב־19 מיליארד דולר מהסכום שפורסם.

גם פעילים לקידום הפרטיות דואגים. צרכנים נוטים להימשך ל"חינם" הרבה יותר מלהצעות בתשלום, גם אם הוא נמוך מאוד. כשאמזון הציעה לראשונה משלוח חינם לקניות באירופה, ההזמנות זינקו. אבל לא בצרפת, שבה בטעות גבתה החברה 10 סנט על משלוח. תומכי הפרטיות חוששים שהתווית של "חינם" משבשת את קבלת ההחלטות, ועלולה לגרום לאנשים לחשוף על עצמם יותר מידע מאשר בעסקה בתשלום. חוקרים מציינים את "פרדוקס הפרטיות": אנשים מצהירים שאכפת להם מפרטיות הרבה יותר מכפי שניתן היה להניח בהתבסס על המעשים שלהם.

כלכלת החינם מדאיגה גם את הרגולטורים שאחראים על התחרותיות. כוח מוגזם בשוק יכול להיות מוגדר כיכולת להעלות מחירים לרמה גבוהה יותר מהמחירים שהיו נגבים בשוק תחרותי. כשאין אפשרות להשוות מחירים, וקיימות אפשרויות אחרות במרחק הקלקה, נראה שחברות כמו גוגל פועלות בסביבה של תחרות הרסנית, אבל יהיה זה תמים לחשוב שזה המצב. הלקוחות שבויים יותר ממה שניתן היה לחשוב בסביבה שבה המחירים כה נמוכים. גוגל, לדוגמה, תופסת נתח של יותר מ־90% משוק החיפושים באינטרנט ברוב המדינות באיחוד האירופי. החברה נקנסה ביוני ב־2.4 מיליארד יורו על ידי האיחוד האירופי לאחר שקידמה בשירותי החיפוש את שירותי השוואת המחירים שלה. ייתכן שהיא מציעה את השירות חינם, אבל רשויות ההגבלים העסקיים החליטו שהכוח שלה בשוק מגביל את אפשרויות הבחירה של הצרכנים. בהיעדר מחירים, ניתן יהיה להבחין במחסור בתחרות בדרכים אחרות מהמקובל: דרישה של יותר מידע מהמשתמשים, לדוגמה, או הצפה של פרסומות.

הדעות חלוקות בשאלה אם צריך לתקן את כלכלת החינם, ואם כן, איך ניתן לעשות זאת. ג'יירון לנייר, מחבר הספר "של מי העתיד?" (Who Owns the Future?), טוען שתשלומים נמוכים על שירותי דיגיטל עשויים לפתור בעיה אחרת: הקצאה שגויה של משאבים. אם חברות היו משלמות לאנשים על מידע חיוני, במקום פשוט לאסוף את המידע שהמשתמשים משאירים מאחוריהם כשהם משתמשים בשירותים מקוונים, ייתכן שהצרכנים היו מוכנים להתקדם לפעילות מקוונת פרודוקטיבית יותר. יש גם טענות של אחרים בזכות רגולציה מחמירה יותר שתעניק לצרכנים את הזכות לשלם על גרסה של הרשת החברתית שתהיה נקייה מפרסומות ומפרופילים דיגיטליים. לא נראה שאף אחת מההצעות האלה יתממשו, וכל אחת מהן בעייתית בדרכה. אבל שתי ההצעות האלה לפחות יחייבו את המשתמשים להתחיל לחשב את העלות של הארוחות החינמיות שהם מקבלים.

תרגום: ישראל פישר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם